יום רביעי, 17 באוקטובר 2007

לא לאומן

גילוי נאות: מאז יצאתי מרשות הורי לא יצאתי מהארץ, לא לשופינג בלונדון, לא לטרקים באנדים, לא לאשראם בהודו וק"ו לא לקבר באוקראינה.
גילוי נאות ב: גם אילו הייתה אומן בגליל - לא הייתי טורח לסור לשם, בודאי לא להתפלל.
אכן, לא זה המקום לפצוח בויכוח על המנהג להתפלל על קברי צדיקים (וכידוע רבים המערערים על העניין, אולם זה נכון גם בארץ ולא צריך להרחיק לארץ העמים בשביל להתנגד לכך). אולם על עלבונה של ארץ ישראל יש למחות ובתוקף.

יום שישי, 5 באוקטובר 2007

מדוע נפל גדליה ?


מדוע נפל גדליה בן אחיקם ? מדוע נקבע צום דווקא עליו ? במאמר קצר זה אני מבקש להצביע על הקשר שבין הפוליטיקה והאמונה כגורם משפיע על גורלם של אנשים.
מאז פילוג הממלכה, לא היתה יהודה ממלכה גדולה. היא תמיד פעלה בצילן של ממלכות חזקות ממנה ובדומה לשכנותיה חייתה תדיר תחת האיום האימפריאלי של השכנה מדרום (מצרים) והשכנה מצפון (אשור ולאחר מכן – בבל).
מדיניות החוץ של הממלכה, כפי שהבינוה מלכי יהודה, הייתה תמיד לבחור לתמוך בצד המנצח. לפעמים זה הצליח ולפעמים לא. יש לשים לב שלמדיניות זו שותפים כלל המלכים – הן אלו שהתנ"ך מתאר כמי שעשו הרע בעיני ה' והן אלו שקיבלו ביקורת חיובית יותר.
המלך אחז הימר על אשור במאבק מול ארם וישראל ולשיטתו – הצליח. ארם וישראל נמחקו מהמפה – יהודה שרדה. המלך חזקיהו העדיף ברית עם בבל נגד אשור וכמעט שילם בעירו ומקדשו בשל כך. רק נס, פשוטו כמשמעו, הציל את ירושלים מגורל דומה לשאר ערי יהודה.
המלך יאשיהו שניצל היטב את החלשותה של אשור במאבקיה מול בבל, והשתלט, פוליטית ודתית, על המרחב של הממלכה המאוחדת, גם הוא לא קרא נכון את המפה ויצא אל מותו בקרב מול פרעה נכו, כשהו מבקש לטמון לו פח ונופל בעצמו בפח שהביא עליו את קיצו הנורא. אמנם לכאורה הוא ממשיך את מדיניותו של זקנו, מדיניות המעדיפה את הכח העולה – בבל, על פני האמפריות המזדקנות אשור ומצרים, מדיניות שעל פניה היא צודקת (שהרי בבל מביסה את שתיהן), אולם כפי שנראה, עצם ההתערבות במאבק הבינלאומי היא היא טעותו.
אצולת יהודה (עם הארץ המקראי) ממשיך את המדיניות האנטי מצרית וממליך את המלך יהואחז על כס אביו (הוא לא היה הבן הבכור !) אולם גם הוא נופל כשפרעה שב, עדין חזק יחסית מהקרב מול צבאות בבל בחרן. פרעה מגלה את המלך יהואחז וממליך תחתיו את אחיו הגדול יהויקים. מסתבר שפרעה ידע שהמלך החדש שייך למפלגה פוליטית אחרת.
אולם גם המלך יהויקים מגלה שמצרים איננה אלא משענת קנה רצוץ. בקרב המפורסם בכרכמיש סופג פרעה נכו תבוסה מוחצת. יהודה עוברת לשלטון בבל והמלך הפרו מצרי מגלה שיש לו אדון חדש.
הלקח לא נלמד והמלך יהויקים בוחר בנתיב המרד, כאילו יש עדין סיכוי לציר המצרי-אשורי כנגד בבל. מחיר הטעות היא לא גדול – המלך יהויקים מת, בנו הוגלה (עם האליטה של יהודה), אולם הממלכה שורדת, ירושלים על תילה ובית המקדש על מכונו.
היורש, צדקיהו, אינו מצליח לעמוד בלחץ הפוליטי ומנסה למרוד שוב. הפעם המחיר הוא כבד וידוע לכל מי שצם אי פעם בתשעה באב.
סוף הסיפור.
האמנם ? נכון שאין זה נאה להיות חכם לאחר מעשה. לטעון שהחלטות מדיניות אחרות של מלכי יהודה היו מביאות לתוצאות אחרות. האם היו המלכים מודעים לאלטרנטיבה, מלבד עמדת האופוזיציה (ולכולם כמעט היתה אופוזיציה) ? ומי לידם יתקע שהנתיב המדיני המוצע על ידי האופוזיציה – יצלח ?
האלטרנטיבה שעליה יש לנו עדויות תנ"כיות ברורות – היא האלטרנטיבה הנביאית. ישעיהו, ירמיהו ועמיתיהם, אחזו בעמדה מדינית משונה – 'שב ואל תעשה'.  הרחק ידך מהפוליטיקה הבינלאומית, קוראים הנביאים למלך אחר מלך. 'אל תירא משני זנבות האודים העשנים' מפציר ישעיהו במלך אחז. אל תצא אל מול פרעה, מתחנן ירמיהו למלך יאשיהו. ואותו נביא מנסה, לשוא, לשכנע את המלך צדקיהו לשמור על שבועת הנאמנות שלו לבבל.
כולם מתעלמים מעמדת הנביאים,
כולם בוחרים בריאל-פוליטיק,
כולם משלים את המחיר.
אולם לנביאים יש קבוצות אוהדים. אחת מהן היא משפחתו של שפן, משפחת אצולה ירושלמית. שפן הוא סופרו של המלך יאשיהו. בנו גמריהו, אף הוא סופר, מסייע לירמיהו אל מול המלך יהויקים. נכדו של שפן – גדליה בן אחיקם הוא זה שמקבל את תפקיד מושל יהודה וישראל לאחר חורבן הבית.
דווקא הוא, שלא היה מזרע המלוכה, מפנים סוף סוף את המסר – כדאי לשמוע לנביא. אם ירמיהו מצווה להיכנע לשלטון הבבלי (הזמני – ירמיהו קוצב לבבל 70 שנה, מהן עברו בזמן החורבן כבר 18, האם מישהו מתפלא לגלות שירמיהו צדק ?) – זה מה שנעשה. גדליה מקים את בירתו במצפה ומנסה לשכנע את העם לחזור לשגרה, תחת הסנדל הבבלי.
אולם זרע המלוכה, זה שפועל על פי הרציונל המלכותי, טרם אמר את מילתו האחרונה. ישמעאל אינו מוכן לקבל את מדיניות ההתרפסות של גדליה, ובעיצומה של סעודת ראש השנה - הוא רוצח את גדליה ושם קץ לניסיון לשקם את יהודה בדרך של שיתוף פעולה עם הכובש הבבלי.
והנה, במה שונה גורלו האיום של גדליה, המציית לדברי הנביא, מגורלם של המלכים שפעלו נגד הצו הנבואי ? במישור האנושי אכן מדובר בהמשך של טרגדיה אמונית. הצדיק נספה עם הרשע. אולם חז"ל, לא יכלו לעבור על מותו של גדליה לסדר היום ועל כן קבעו יום צום לזכרו, לזכר אדם שנפל במאבק שבין השמיעה בקול ה' ובין השמיעה בקול האדם. גדליה צריך להישאר בזיכרון הלאומי כקרבן של שיגעון גדלות שלא היה שלו.
לא נתחמק מהערה אקטואלית. רבים מנסים לקונן על גדליה ה'מתון' שנפל בידי ה'קנאי הלאומן'. בכך רותמים הם את הסיפור המקראי לשבלונות הפוליטיות הרצויות להם. אלא שלא זה לקחו של הסיפור כלל. אין כאן מאבק בין 'לאומנים' ובין 'מתרפסים'. המתח הוא בין אלו ההולכים בשרירות ליבם, לפחות כשמדובר בפוליטיקה גבוהה, ובים אלו הנשמעים לצו ה' (על ידי הנביא או החכם). החפץ להשכיל וללמוד לקח מהסיפור – טוב יעשה אם יוסיף ענווה בפני תלמידי חכמים ותלמידות חכמים וייוועץ בהם לעיתים מזומנות.
(פורסם בהצופה)

יום שני, 23 ביולי 2007

האבן זועקת מן הקיר

אני זוכר שפעם בעברי משום מה ברחבת הכותל, נקלעתי אל מאחורי קבוצת תיירים. המדריך, מצויד ברמקול נייד ובאנגלית רצוצה הסביר לתיירים הנפעמים שכאן מולם (קרי הכותל המערבי) הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים ושם למעלה (קרי הר הבית) המקום הקדוש ביותר למוסלמים.

יום שני, 2 ביולי 2007

יהודים בקריביים


‫(על הספר "בני האומה היהודית באזור הקאריבי : התיישבות יהודי ספרד ופורטוגל באיים הקאריביים ובגויאנות" / מרדכי ארבל (תרגום: דורון ליבנה). גפן : הקונגרס היהודי העולמי : הספריה הציונית, (תשס"ו 2005).

לא בדיוק טרק

נתבקשתי לפני זמן מה להעביר סדרת שעורים תמציתיים בנושא ההיסטוריה של עם ישראל. תוך כדי לימוד הגענו לגירוש ספרד ופורטוגל ודנו בפזורה הספרדית. אחרי שהסתיים השיעור שבו שוחחנו על הולנד ואנגליה, על תורכיה ואיטליה, על א"י וצפון אפריקה, נזכרתי בדרך הביתה שראיתי מאמר מעניין על קהילות יהודיות בדרום אמריקה בביטאון 'עתמול' (הקובע ברכה לעצמו). הלכתי לחפש ומצאתי מספר מאמרים מעניינים של ד"ר מרדכי ארבל. תהיתי אם יש איזה ספר מקיף בעניין והגעתי לגרסה  האנגלית לספרו של ד"ר מרדכי ארבל : The Jewish nation of the Caribbean :the Spanish-Portuguese Jewish settlements in the Carribean and the Guianas (שהוא בעצם תרגום מספרדית).
הופעת התרגום העברי היא הזדמנות נפלאה לכל חובב היסטוריה של העם היהודי להעשיר את ידיעותיו בקורותיה של יהדות קטנת ממדים אך מרתקת זו – הקהילה של היהודים באיים הקריביים ובגינאות (הנמצאות בצפונה של דרום אמריקה). הספר הוא בפורמט אלבומי מרהיב ומעוטר בצילומים רבים מאוספו הפרטי של המחבר.
מקורן של הקהילות היהודיות באזור הקריבי הוא באנוסי פורטוגל שעשו את הכל על מנת להימלט מאימת האינקוויזיציה הפורטוגלית שהוקמה  בשנת ה'ש"ז (1547). אחד היעדים היו המושבות הפורטוגזיות בדרום אמריקה. אולם האינקוויזיציה הגיעה לדרום אמריקה ושוב מצאו ה'נוצרים החדשים' את עצמם תחת איום. בשנת ה'ש"צ (1630) כבשו ההולנדים את אזור רסיפה שבברזיל, היהודים (מהם מהגרים מהולנד ומהם אנוסים ששבו ליהדות) נהנו אז מחופש דת. 24 שנים מאוחר יותר כובשים הפורטוגזים מחדש את האזור והיהודים התפזרו באזור (במושבות בריטיות והולנדיות). מחקרו של ד"ר ארבל דן בפזורה זו.
משקלם של היהודים באזור היה רב. המחבר מביא למשל את דבריו של כומר קתולי שכתב ממקומו בגייאנה הצרפתית בשנת  ה'תכ"ב (1662):
"כיוון שהיהודים מחזיקים בבתי המסחר העיקררים ובמיטב הסחורה, נבצר מהם לשמור את השבת ... ולכן עלה בידם לשנות את יום השקילה ... אשר היה גם יום השוק, ולקבעו ביום שישי..."[1]
עוד דוגמה היא העובדה שמביא המחבר שבעת כיבוש האי קאיין (Cayenne) בידי הבריטים נצטוו החיילים לקחת רק את היהודים ולהפקיר את האסירים הצרפתים, זאת מפני הצורך ביהודים לפתח את המושבות הבריטיות באזור[2].
הספר בנוי בעיקרו על סקירת הקהילות השונות. השמות מעוררים אסוציאציות של איים אקזוטיים מטיול של פוסט-צבא: מרטיניק, טובאגו, ברבדוס, סנט תומס, קורסאו, סורינאם ועוד. אזור ההתישבות האחרון שציינתי (סורינאם) הוא, לטעמי, אחד הפרקים המרתקים ביותר.

סורינאם

המאבק בין הבריטים וההולנדים הוליד תחרות עזה על היהודים. הללו, שהיו בעלי ידע בחקלאות האזור (בעיקר גידול קנה סוכר), נחשבו כנחוצים ביותר לצורך הפיתוח הכלכלי של המושבות, פיתוח שבהעדרו לא היה כל טעם בהתיישבות. המעצמות התחרו אפוא במתן זכויות יתר ליהודים.
בין השאר הקימו היהודים (סביב ה'תכ"ו - 1666) עיירה יהודית על גדות נהר סורינאם בשם Joods Drop (עיר היהודים) אותה הם כינו 'ירושלים על שפת הנהר'. לחלק מהמטעים באזור, שנודע בשם Jodensavanne, ניתנו שמות מקראים כגון: מחניים, גלגל, באר שבע, חברון, מוריה ועוד[3]. יהודי העיירה נהנו מחופש רב כפי שמעיד הציטוט שמביא המחבר מפי קצין הולנדי:
"לאנשים אלה יש במושבה זכויות וזכויות יתר ... אשר למיטב ידיעתי שום יהודי אינו מחזיק בהן בשום מקום אחר בעולם"
העיירה שגשגה במשך כ 150 שנה עד שבסופו של דבר, תחרות מצד מגדלי סלק סוכר ובעיות מקומיות הביאו לנטישת העיירה והמטעים. הבתים, ובהם בית הכנסת המפואר 'ברכה ושלום', נכבשו על ידי הג'ונגל[4].
נקודה מעניינת היא שאף אם אמנם לא עסקו היהודים בסחר עבדים, ממנו הודרו[5], הרי שהם העסיקו עבדים כושים כמקובל[6]. לרוב היה יחסם של היהודים לעבדיהם טוב מהמקובל. במאה ה 18 אף קמה בסורינאם קהילה של עבדים משוחררים וצאצאים של שפחות שהרו למעסיקיהם היהודים בשם 'דרכי ישרים'[7].

אחרית דבר

אין כל אפשרות לתמצת את הספר בשורות בודדות אלו, ניכר שהמחבר השקיע זמן רב באיסוף המידע, כולל ביקור באתרים המדוברים (המחבר כיהן כקונסול ושגריר ישראל בדרום אמריקה), איסוף שכיות חמדה, ראיונות עם אישים וצאצאי היהודים בני האזור ואפילו עסק בחשיפת שרידי הנוכחות היהודית בבתי כנסת ובתי קברות שחרבו.
 כיום הולכות הקהילות שבאזור הקריבי ונעלמות, אם לא נעלמו כבר, בשל התבוללות והגירה. המחבר מאשים את אימוץ הזרם הרפורמי ונטישת המסורת הספרדית-פורטוגזית המסורתית בתופעה זו ומבקש דרכים לשימור הקהילות. אולי ספר זה יסייע להגביר את ההתעניינות של יהדות העולם באזור. לו יהי.


[1] שם עמ' 23
[2] שם עמ' 34.
[3] שם עמ' 65.
[4] יש כיום ארגון המנסה לשקם ולשחזר את האזור. אתר הארגון הוא http://www.jodensavanne.sr.org/ .
[5] שם עמ' 264.
[6] שם עמ' 76
[7] שם עמ' 77.

יום ראשון, 3 ביוני 2007

מה לנו ולליכוד ?


שוב נשמעים באופק רעיונות ההבל על איחוד עם הליכוד או למצער על ריצה משותפת. 'איחוד הימין' קוראים לזה.
ואני שואל מה בעצם מקשר אותנו לליכוד ? קיומם של כמה רעיונות משותפים, שיתוף פעולה אד הוק פה ושם – לא מצדיק ריצה משותפת.
הבה נבחן ביושר מה משותף לנו ולליכוד.
דבר אחד בודאי לא משותף. מצע הליכוד ומדיניותו חפים מכל התייחסות לבורא עולם. בתוך מפלגות המגזר יש מחלוקות בכל הקשור למידת מעורבותם של רבנים ולהיבטים דתים אחרים בחיים הפרטיים והציבוריים, אבל מותר להניח שלכולם יש מחויבות לבורא עולם ותורתו. גם אם בליכוד יש אנשים חובשי כיפה, ואפילו חטיבה המתהדרת בכינוי 'יהודית', הרי שכמפלגה, אין הליכוד מחויב ולו במקצת לקב"ה ולמצוות.
ואם זה לא מספיק למישהו, אפשר לבחון ברמה קצת יותר ארצית את התחומים הפוליטיים:
בתחום התקציבי. אמנם נתניהו כשר אוצר הציל את ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מהפערים העצומים שנפערו בעטיה של תוכניתו הכלכלית. גם אם נאמר שהיא היתה מוכרחת, הרי שקשה להבין מדוע בשלהי כהונתו כשר אוצר הוא לא מצא לנכון להפנות את המשאבים שנוצרו כתוצאה מגידול היקף הפעילות במשק, לטובת הקטנת הפערים בחברה.
אפשר להסכים לרעיון שיש לעודד עבודה ולמעט בתשלומי העברה, אולם כל זה אינו תקף לנכים, זקנים ואחרים המתקשים לצאת לעבודה. וא-פרופו עבודה, אם אין הצעות עבודה – במה אנשים אמורים לעבוד ? המאמץ להסבת מקומות עבודה מעובדים זרים לטובת מקומיים – לא היה רציני.
בתחום החברה (הקשור לתחום הקודם), לא זכור שהליכוד שיתף פעולה בחקיקה חברתית. בעוד שהח"כים של המפד"ל קוצרים פרסים בתחום החקיקה החברתית, לא התבלט הליכוד (ולא רק הוא) בתחום. המפד"ל היא מפלגה חברתית מעשית. הליכוד תומך בגישה קפילטליסטית חסרת רסן כמעט.
בתחום החינוך, בודאי המגזרי, אבל גם הכללי, יש הבדל בין הליכוד הליברלי בעל המסורת הזבוטינסקאית-אתיאיסטית ובין המפד"ל המסורתית. ואין צורך להרחיב. אמנם ילדיהם של רבים מתומכי הליכוד לומדים במוסדות ציוניים דתיים (מהחינוך הממ"ד ועד ישיבות ההסדר והמדרשות התורניות) אולם כולם יודעים שאם בחינוך דתי עסקינן – רק המפד"ל תטפל בענין.
בתחןם המדיני. עד היום נמצאים בליכוד תומכי הגירוש והחורבן. נתניהו עצמו אמר שאין עתיד לגוש קטיף ורק הדרך לא נראתה לו. גם הגולן לא בטוח בידי הליכוד. אדרבא, הליכוד זקוק לסמן מרכזי-ימני בשביל לשמור אותו (ועדין זה לא בטוח, כי השמאל יתמוך אוטומטית בכל יזמת כניעה).
אפשר להמשיך ולבחון תחום תחום, אולם המסר מהסקירה הקצרה ברור. תהום אידיאולוגית פעורה בין הציונות הדתית ובין הליכוד. שום נאום מלא מלל והבל לא יוכל למלא את הפער הזה בתוכן אמיתי.
הציונות הדתית, עתיד המדינה, חייבת לשמור על עצמאותה.

יום שני, 7 במאי 2007

הכל מתוכנן

אצלי הכל מתוכנן, יש דברים שאסור להשאיר ליד המקרה. הדבר שהכי חשוב לי לתכנן זה את המשפחה שלי. אני לא רוצה למצוא את עצמי בגיל 50 עם 12 ילדים! לכן החלטתי להקשיב לכל המומחים ולתכנן את הכל בצורה הכי מדוקדקת.

אמיתי נחום (אמיתי כי אני אוהבת, נחום על שם סבא שליט"א שבינתיים ילך לעולמו), הבן הראשון יוולד לי בט"ז במרחשוון תש"ע. בהתחלה חשבתי ללדת בתשרי, אבל אני חוששת שיום ההולדת יבלע בין החגים. לכן מרחשוון זה הכי טוב. זה גם יוצא ביום שלישי שזה יהיה היום החופשי של בעלי. חוסך בלגנים. למען האמת לי אישית היה עדיף שתיוולד בת, אבל בעלי רוצה בן, אז שיהיה.

יום שישי, 4 במאי 2007

כיצד נשקם את המפלגה ?

חקירות נגד שרים, ועדת וינוגרד, התפטרות שרים.. מה הלאה ? אולי יתפטר ראש הממשלה, אולי לא, אולי יבוא מישהו אחר ממפלגתו, אולי לא. ואולי, אולי תהינה בחירות. ריח הבחירות ומי לא מוכן כלל ? הציונות הדתית. זו אולי קצת קלישאה - אבל (שוב) מדובר בהזדמנות היסטורית לצאת מהנישה לכיוון ההנהגה.

האמנם אין לנו מה להציע לציבור שבורח מקדימה, אך נרתע (בצדק) מברק ונתניהו ? הציונות הדתית הפוליטית - בקנטים. 9 ח"כים (אם נואיל לכלול את מולדת בציונות הדתית, דבר הרחוק להיות מובן מאליו) מפוזרים בן 4 רסיסי מפלגות. ועל כל הרעש ? צריך להיות הגון ולומר שכמעט כל הפילוגים במחנה של הציונות הדתית, הם על בסיס אישי גרידא. אמנם בדיעבד מוצאים איזה סעיפונצ'יק שעליו אפשר להסתמך 'אידאולוגית' ולהצדיק את הפיצול, אולם כל מי שבוחן את המצעים ואת ההצהרות, ואפילו את הביצוע בשטח - יגלה שאין הבדל גדול בין הפלגים. אז נכון שיש מי ש'עובר מסך' יותר טוב ויש מי שמצטיין בחקיקה חברתית, יש מי שמגיע לשטח יותר ויש מי שמסייע לכל דורש. בשורה התחתונה, אפשר היה בקלות להעביר ח"כ זה או אחר (שלא לדבר על אנשי שטח) ממפלגה למפלגה ולא זו בלבד שמכריהם ומודעיהם לא ממש ישימו לב, גם הם עצמם לא ישימו לב.

אמנם קיימים הבדלים בין חלקים שונים של הציונות הדתית, אולם הבדלים בתחום הפוליטי, החברתי-כלכלי וגם הדתי, אינם כה תהומיים ובודאי שאינם מצדיקים את הפיצול המגוחך. למרבה הצער דווקא ההיבט האישי הזה פוגע בסיכויים לאיחוד אמיתי (ואלקטוראלי) של השורות.

אז כיצד נשתקם ?

על שלשה דברים השיקום עומד:
הדרך, החבר והנבחר.
לתנועה אידיאולוגית דרושה תוכנית פעולה. אין די במצע הנותן את הכיוון הכללי, חייבים להפוך את המצע האמורפי לתוכניות קונקרטיות. תוכניות שניתן לפרסם, לקדם ולמדוד הצלחה בקידומן. תוכניות שיקלטו בציבור המצביעים הפוטנציאלי באהדה ויחשבו כריאליות. יש להכין בהקדם תוכניות כאלו בתחומים הבאים:

• תוכנית מדינית. רעיונות כבר פורסמו ואפשר להתבסס עליהם ('המתווה האזורי' של ח"כ אלון, 'הדרך לשלום' של מינץ ואליצור והרעיונות של אמנון שפירא).

• תוכנית חברתית-כלכלית. יש למצוא דרך ביניים שתשלב בין הצורך בעידוד יזמות ובין שמירה על זכויות העובדים. הציונות הדתית הייתה עד כה ראש החנית של החקיקה החברתית ויש לשמר זאת. יש לגבש מטרות מוגדרות לשנים הקרובות ותוכנית מעשית לצמצום העוני והפערים. כמו כן הצעות מעשיות לקידום מעמד האישה, פתרן סוגיות עובדי קבלו ועובדים זרים.

• תוכנית חינוכית. עלינו לצאת מהנישה של החינוך ממ"ד ולתת מענה גם לבעיות של כלל המדינה מבעיות של חינוך לערכים ועד מניעת אלימות, מהישגים של תלמידים ועד מעמד המורים (ואין זה אומר שעלינו להפסיק לטפל בבעיות הייחודיות למגזר היוני דתי).

• תוכנית בנושא הממשל, הן המרכזי והן המקומי, להפרדת הון משלטון וצמצום השחיתות. גם הרשות השופטת (הדתית והחילונית) דורשת ניעור.

• תוכנית תורנית להקמת מועצה להשכלה תורנית גבוהה, לתקצוב מוסדות תורה (כולל לנשים), לרפורמה בבתי הדין (לטובת מסורבות הגט מחד ולטובת הצורך במשפט התורה מאידך). את התוכניות יכינו צוותים מכל גווני הציונות הדתית. אולם אין די בקבוצה קטנה המציגה לציבור הפלבאים תוכניות סוחפות. צריך שלמפלגה יהיה קהל חברים, קהל פעיל ואכפתי. לשם כך דרוש מפקד כללי. לא מפקד לאנ"ש (כמו באיחוד הלאומי) ולא מפקד ארגזים (כמו המפקד של המפד"ל) - מפקד אמיתי שבו יהיו המתפקדים מוכנים לשלם דמי חבר סמליים לפרק זמן ארוך בהוראת קבע. מפקד כזה אולי לא יניב מאות אלפי מתפקדים אלא רק מספר אלפים, אבל יש להניח שמספר זה ייצג את מי שבאמת מעוניין להשתתף בתהליך הפוליטי.

במפקד יש לשתף את כל הגורמים הפוליטיים והחברתיים של הציונות הדתית. כולם צריכים להרגיש שיש להם בית ויש להם דרך להשפיע. מהלך זה אולי יצריך הקמת ארגון גג חדש, אבל חובה להתעלות ולהתקדם. אולם מדוע לאזרח מן השורה להתפקד ולשלם ? בחירה של חברי מרכז איננה מותירה ביד המתפקד די כוח להשפיע. יש להניח שכשיסתבר שלמתפקדים אכן ניתן כח רב יותר להשפיע - יגדל מספרם בעתיד. לשם כך יש לאפשר התפקדות במשך כל השנה וגבית דמי חבר רציפה. זכות בחירה פסיבית ואקטיבית תותנה בותק מסוים. חבר מוסדות המפלגה שלא ישלם מיסים - יוצא מאותם מוסדות.

מהו אותו כח שעשוי למשוך עוד מתפקדים ? כח זה הוא בעיקר השפעה על הרשימה לכנסת. אחד הרעיונות הוא לעבור לשיטת הבחירות המקדימות ('פרימריס'). אלא שלשיטה זו יש חסרונות רבים והראשון בהם הוא החמרת הקשר בין הון ושלטון (שכן רק בעלי הון יוכלו לפרסם עצמם בקרב ציבור גדול כל כך). מאידך, בחירות במרכז מעלות בעיות קשות של שחיתות, ותלות מוגזמת של חברי הכנסת בחברי המרכז.לכן מוצעת בזה שיטה משולבת:

• חלק מהמקומות (ובהם מקומו של היו"ר) יבחרו על ידי כלל מתפקדי התנועה. יהיה שריון לנשים וצעירים. • שאר המקומות יבחרו על ידי מרכז התנועה. מי שמכהן כח"כ לא יוכל להתמודד במרכז. כך תובטח תחלופה ויתאפשר שריון לנשים, צעירים, עולים ומגזרים נוספים.

• אפשר שמספר זניח (ובודאי לא המקומות הראשונים) של מועמדים יקבעו על ידי ועדה מסדרת לתיקון עיוותים ושדרוג הרשימה בהיבט הפופוליסטי. כך יהיה ניתן לדאוג שהרשימה לא תהיה מונוליתית מדי, כזו שאיננה רובה ככולה על טהרת הגברים, האשכנזים, המתנחלים או הירושלמים בני החמישים פלוס. חברי הכנסת (המפורסמים ממילא ושיש להם תורמים) יוכלו להתמודד בפריימריס.

למועמדים חדשים יהיה יותר קל להתמודד במרכז, אולם מאידך הם לא יוכלו ל'קנות' חברי מרכז שכן אין בידם כוח עדין. לאחר שיבחרו - לא יוכלו להתמודד במרכז שוב. תוכנית זו איננה בגדר 'כזה ראה וקדש', מטרתה לתת כיוון כללי. אולם אין תחליף לבחירה מושכלת של ההנהגה.
אסור לזלזל במי שנקראים לעיתים בזלזול - 'עסקנים'. הללו שיש מאחוריהם שנים של עבודה אפורה לכאורה, מכירים את המערכת ויש להם את הניסיון, הקשרים והערכה מפוכחת של המציאות. אלא שאי אפשר בלעדי המנהיגים הכריזמטיים הסוחפים את הציבור אחריהם ובלעדי המנהיגים האידיאולוגיים המתווים את הדרך.

לציונות הדתית יש תפקיד חשוב ביותר בתולדות המדינה. למעשה, עתידה של המדינה תלוי בציונות הדתית. לציונות הכללית אין את האנרגיה הדרושה להנעת הקטר הציוני כלפי העתיד. לציבור הדתי הלא ציוני אין את הרצון לפעל למען המדינה. שיקומה של התנועה הציונית דתית אינו רק עניין אינטרסנטי צר - מדובר בעתידה של המדינה.

(פורסם ב'יהודילי')

יום ראשון, 29 באפריל 2007

אי אפשר בלי דמי חבר

דמי החבר הם נשמת אפה של מפלגה דמוקרטית ואידאולוגית.
במציאות הנוכחית (העגומה יש לציין), רוב המפלגות בארץ אינן דמוקרטיות ואין להן צורך בחברי מפלגה, קבוצה מצומצמת של חברים קובעת כמעט הכל (מהרכב הרשימה לכנסת ועד לחוקת המפלגה - אם יש כזו בכלל) כאלו הן המפלגות הערביות, החרדיות, מפלגות האיחוד הלאומי, הגימלאים) .
אולם כל המפלגות הגדולות, או הרוצות להיות גדולות, מקימות מפקדים ובחירות פנימיות - גובות דמי חבר (ובהן הליכוד, העבודה, מרצ ואפילו קדימה, שאיננה דמוקרטית, גובה דמי חבר).

דמי החבר אינם דרושים רק בשביל להפעיל את מנגנון המפלגה ואת הפעילות של מרכז המפלגה ושל הסניפים, הם דרושים בשביל להוכיח את רצינותו של המתפקד. מבחינה זו, עדיף תשלום ממושך וקטן על פני תשלום חד פעמי גדול.

במעשה זה של גבית דמי חבר, יש שני יתרונות (מעבר לרווח הכלכלי למפלגה):

1. צמצום תופעות של 'מפקדי ארגזים'. כיום ברור לכל שהמפקד של המפד"ל שהגיע ל כמעט 70,000 מתפקדים, היה פיקציה גרועה. בבחירות קיבלה רשימת 'טב' כ 225,000 קולות. בהנחה שמחצית הקולות באו מתומכי האיחוד הלאומי, הרי שהמפד"ל קיבלה 110,000 קולות (וזו הנחה מופרזת, שהרי כולם חששו שמא המפד"ל לא תעבור את אחוז החסימה של 62,000 קולות).

זה אומר שכל מתפקד מפד"ל הצליח להביא רק עוד מצביע אחד ?? בישוב שלי היחס בין מתפקדים למצביעים היה 1 ל 7 (על כל מתפקד היו שבעה מצביעים ל'טב', על פי ההתפלגות המוכרת, לפחות 5 מהם היו תומכי מפד"ל), יש ישובים שבהם היו יותר מתפקדים ממצביעים ! המשמעות היא שחלק מההתפקדות לא הייתה מטעמים אידאולוגיים אלא אישיים. אם ההתפקדות אפשרית תמורת סכום חד פעמי של 30 ₪, הרי שהפיתוי של אדם לממן 100 מתפקדים (ולהבטיח את מקומו במרכז) הוא גדול. הוראת קבע קשה יותר לממן, גם הנטייה של אנשים 'לעשות טובה' לקרוב / חבר / שכן, תפחת אם ההוצאה היא רב פעמית.

2. אדם המשלם דמי חבר בהוראת קבע במשך זמן ממושך, מוכיח את תמיכתו העקבית במפלגה בצורה ברורה. אדם כזה, הוא זה שראוי לתת לו את הזכות להשפיע (לבחור ולהיבחר). מאידך, מי שמפסיק את הוראת הקבע שלו, הרי שאם לא מדובר בטעות הניתנת לבדיקה זמן קצר, זהו אות מובהק לרצונו של האדם לפרוש מהמפלגה. במצב כזה, אין צורך בפרק זמן ממושך ובמעורבות של בית הדין של המפלגה. מי שהוראת הקבע שלו הופסקה, יש לראותו כמי שפרש מהמפלגה מרצונו. מצד שני ראוי לזכור שחבר המפלגה רוצה 'תמורה' בעבור כספו. בחירה של חברי מרכז פעם בארבע שנים (הלוואי) איננה מספקת. יש לאפשר לחברים להשפיע על רשימת המועמדים לכנסת בצורת פרימרייס לחלק מהרשימה.

דמי החבר צריכים להיות עממיים, על מנת שה'תענוג' בלהיות חבר במפלגה, לא יהיה נחלתם של שועי ארץ בלבד. אפשר וראוי לתת הנחה לאזרחים ותיקים ולזוגות, לצעירים ולסטודנטים, לבחורי ישיבה, בנות מדרשה וחיילים. תיאורטית אפשר לתת הנחות על בסיס מצב כלכלי, אולם אין זה מן הראוי שאנשי המפלגה יחשפו למצב הכלכלי של החברים (מה גם שכאמור - דמי החבר צריכים להיות עממיים, בזמנו הוצע סכום של 10 - 18 ₪, הרבה פחות ממנוי לעיתון, לכבלים או מעלות מנת פלאפל ופחית קולה). כמו כן ראוי שחלק ניכר מדמי החבר ייועדו לסניף המקומי (אם קיים כזה). למיטב ידיעתי זו גם עמדת הנהגת המפד"ל.

לאור זאת כל מי שמתנגד לדמי חבר חשוד בעיני כמי שרוצה לרדד את המפלגה מבחינה אידיאולוגית, להיבנות ממפקדי ארגזים, ולמדר את המתפקדים מהשפעה אמיתית על הנעשה במפלגה. אפשר לדון על גובה דמי החבר, אולם אני קורא לכולם לתמוך בהצעה.

(פורסם ב'יהודילי')

יום שני, 19 במרץ 2007

שמחות - הצד השני של המטבע

רבות דנו באינפלציית החתונות בציבור שלנו. אין הכוונה לצערנו לאינפלציה במספר החתונות (נהפוך הוא) אלא ברמת ההוצאה ובאקסטרווגנטיות של החתונות במגזר.
אני רוצה להעלות כאן שתי השלכות שלא מרבים לדבר עליהן. 

יום שני, 5 בפברואר 2007

מה לנו ולליכוד ?

שוב נשמעים באופק רעיונות ההבל על איחוד עם הליכוד או למצער על ריצה משותפת. 'איחוד הימין' קוראים לזה.
אני שואל מה בעצם מקשר אותנו לליכוד ? קיומם של כמה רעיונות משותפים, שיתוף פעולה אד הוק פה ושם - לא מצדיק ריצה משותפת.
הבה נבחן ביושר מה משותף לנו ולליכוד.
דבר אחד בודאי לא משותף. מצע הליכוד ומדיניותו חפים מכל התייחסות לבורא עולם. בתוך מפלגות המגזר יש מחלוקות בכל הקשור למידת מעורבותם של רבנים ולהיבטים דתים אחרים בחיים הפרטיים והציבוריים, אבל מותר להניח שלכלום יש מחויבות לבורא עולם ותורתו. גם אם בליכוד יש אנשים חובשי כיפה, ואפילו חטיבה המתהדרת בכינוי 'יהודית', הרי שכמפלגה, אין הליכוד מחויב ולו במקצת לקב"ה ולמצוות.
ואם זה לא מספיק למישהו, אפשר לבחון ברמה קצת יותר ארצית את התחומים הפוליטיים:
בתחום התקציבי. אמנם נתניהו כשר אוצר הציל את ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מהפערים העצומים שנפערו בעתיה של תוכניתו הכלכלית. גם אם נאמר שהיא הייתה בבחינת הכרח המציאות, הרי שקשה להבין מדוע בשלהי כהונתו כשר אוצר הוא לא מצא לנכון להפנות את המשאבים שנוצרו כתוצאה מגידול היקף הפעילות במשק, לטובת הקטנת הפערים בחברה.
אפשר להסכים לרעיון שיש לעודד עבודה ולמעט בתשלומי העברה, אולם כל זה אינו תקף לנכים, זקנים ואחרים המתקשים לצאת לעבודה. וא-פרופו עבודה, אם אין הצעות עבודה - במה אנשים אמורים לעבוד ? המאמץ להסבת מקומות עבודה מעובדים זרים לטובת מקומיים - לא היה רציני.
בתחום החברה (הקשור לתחום הקודם), לא זכור שהליכוד שיתף פעולה בחקיקה חברתית. בעוד שהח"כים של המפד"ל קוצרים פרסים בתחום החקיקה החברתית, לא התבלט הליכוד (ולא רק הוא) בתחום. המפד"ל היא מפלגה חברתית מעשית. הליכוד תומך בגישה קפילטליסטית חסרת רסן כמעט.
בתחום החינוך, בוודאי המגזרי, אבל גם הכללי, יש הבדל בין הליכוד הליברלי בעל המסורת הזבוטינסקאית-אתיאיסטית ובין המפד"ל המסורתית. ואין צורך להרחיב. אמנם ילדיהם של רבים מתומכי הליכוד לומדים במוסדות ציוניים דתיים (מהחינוך הממ"ד ועד ישיבות ההסדר והמדרשות התורניות) אולם כולם יודעים שאם בחינוך דתי עסקינן - רק המפד"ל תטפל בענין.
בתחום המדיני. עד היום נמצאים בליכוד תומכי הגירוש והחורבן. נתניהו עצמו אמר שאין עתיד לגוש קטיף ורק הדרך לא נראתה לו. גם הגולן לא בטוח בידי הליכוד. אדרבא, הליכוד זקוק לסמן מרכזי-ימני בשביל לשמור אותו (ועדין זה לא בטוח, כי השמאל יתמוך אוטומטית בכל יזמת כניעה).
אפשר להמשיך ולבחון תחום תחום, אולם המסר מהסקירה הקצרה ברור. תהום אידיאולוגית פעורה בין הציונות הדתית ובין הליכוד. שום נאום מלא מלל והבל לא יוכל למלא את הפער הזה בתוכן אמיתי.
הציונות הדתית, עתיד המדינה, חייבת לשמור על עצמאותה.

(פורסם ב'יהודילי')

יום ראשון, 28 בינואר 2007

הדרן למסכת מקוואות

(לע"נ אבי גולן בן נורית)
מסכת מקוואות כשמה כן היא – עיקרה נושאי מקווה: שיעורו, מה פוסלו ומה פוסל את הבא להיטהר בו. המסכת פותחת בדרגות של 'איכויות' המקווה. אמנם מקובלנו שמקווה מוגדר מים חיים (בתנאי שמימיו אינם שאובים), אולם אין הוא מגיע לדרגתו של   המעין.
מה יש בו במעין שמטהר את הטמאים ?
ראשית יש לזכור כי ביהדות המושג של 'טומאה' ו'טהרה' הוא מטאפיסי לחלוטין. האדם הטמא אינו 'אשם' או 'נחות' או 'רע' בשום מובן שהוא. חלות עליו מגבלות הלכתיות הנובעות ממצבו, אולם אין עליו שום 'נכות רוחנית'. כמו שאומר רס"ג (אמונות ודעות ו' ד):
"כי הטומאה אינה דבר  מוחש ולא דבר שהשכל מחייבו, אלא שהתורה חייבתו"
עם זאת, עיון בגורמי הטומאה, מביא למסקנה שהטומאה קשורה במוות. בין אם מדובר במת עצמו, או במה שקשור לו (קבר למשל) או במצורע (החשוב כמת) או בהפרשות (נורמליות או לא) מאברי המין המרמזים על חיים פוטנציאליים שלא באו לידי מימוש.
המעין, לא רק שהוא מקור של מים המהווים בסיס לכל החי על פני האדמה, אלא שמימיו המפכים ממעמקי האדמה, מזכירים את תהליך הלידה – האנטי תזה למוות. המים השאובים, המכונסים בבריכה (אשבורן בלשון חז"ל) אינם בעלי התכונה הבתולית הזו והם 'מזוהמים' בהתערבות האנושית. רק המים הנאגרים ללא מגע יד אדם – הם היכולים לדמות את המעיין המקורי (זאת למעט טומאת הזב הדורשת דווקא מעין).
אולם עלינו לזכור כי מה שמטמא הוא רק הגוף. הגוף שניטלה ממנו הנשמה, אותו חלק  -לוקי, אותה בחינה של 'צלם –לקים', רק הוא מטמא. הנשמה טהורה תמיד. אלו מאיתנו שחשים את האבדן של יקירם, מוצאים אולי נחמה בידיעה שמהותו של האדם היא הנשמה הטהורה, וזו אינה אובדת לעולם.
- * * * -
רבים הם הדינים של המקווה. נדון בקצרה באחד מהם - סוגית החלפת מי המקווה. וכך אומרת המשנה (פ"ז מ"ב בסייפא):
" ... אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר:"
נסביר. כידוע שיעורו של מקווה טהור הוא 40 סאה של מים לא שאובים. אם מוסיפים על שיעור זה מים שאובים, הם נטהרים ב 40 הסאה המקוריים. להוספה זו אין שיעור. מאידך, הוספת נוזל שקוף שאינו מים ('מי פירות' בלשון המשנה וכן השאר), עלול לפסול את המקווה אם רוב מי המקווה הם מאותו נוזל. המשנה דנה באפשרות של החלפה: מוסיפים סאה של נוזל כזה למקווה ומוציאים סאה אחרת. במקרה כזה אומרת המשנה שלמרות שלכאורה אין במקווה 40 סאה של מים לא שאובים – המקווה כשר.

אולם מה קורה אם התהליך חוזר על עצמו ?
השו"ע (יו"ד ס' ר"א סעיף כד) פוסק שכל עוד הרוב הם המים המקוריים – המקווה כשר:
"... כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ,... אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, ונטל מתוכן סאה אחרת, כשר אפילו עשה עד י"ט פעמים. אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר."
לדעת השו"ע לאחר ההחלפה ה 20, רוב המים אינם המים המקוריים והמקווה פסול (יש לשים לב שהשו"ע מתיר את התהליך אם התוספת היא של מים שאובים, אולם הרמב"ם (הלכות מקוואות פ"ד ה"ז) פוסל גם בהחלפת מים).
אולם חשבון זה תמוה. שכן בהוצאת הסאה בלולים בה 40/41 מים מקוריים עם 1/41 מהנוזל החדש (שכן אנו אומרים ש'יש בילה בלח', כלומר נוזלים מתערבבים זה בזה מיידית). במקווה נותרים אמנם 40 סאה, אולם מתוכם 40/41 סאה הם מהנוזל האחר (וזה כשר כפי שאומרת המשנה).
הכנסה של סאת נוזל נוספת תקטין את החלק של מי המקווה המקורים לכדי 402/412 חלקים מהמים המקוריים (שכן הכמות האבסולוטית שהייתה מתוך ה 40 היא 41/ 40*40  והיא תשאר כזו גם מתוך 41). קל לראות שאחרי n החלפות יוותרו במקווה 40n/41n ואז יש לשאול עבור איזה n  מתקיים:  (40/41)n < 0.5
זו שאלה הניתנת לפתרון בקלות באמצעות לוגריתמים ומה שאנחנו מחפשים הוא: log(40/41)0.5
חישוב זריז יעלה שמדובר ב 28.071, כלומר רק בהחלפה ה 29 יהיה רוב לנוזל הזר. מדוע איפה פוסק השו"ע לאסור כבר אחרי 19 החלפות ?
ואכן בנו של רבי עקיבא אייגר, רבי שלמה אייגר, שואל שאלה זו (מופיע בשו"ת רעק"א יו"ד ס' רכא):
"... אבל בש"ע תגדל התמיה, ואף אם נדחוק יותר מהראוי ונפרש בכוונת הש"ע שבכל פעם מן י"ט פעמים יקח כ"כ [כמו כן] מים כמו שלקח בפעם הזאת דהיינו ארבעים חלקי מ"א בסאה בכל פעם מ"מ [מכל מקום] אכתי קשה דהא יכול ליקח עשרים פעמים כ"כ מים כמו בפעם הראשון וישאר לו עדיין עשרים חלקי מ"א בסאה נוסף על פלגא דמים ויהי' רוב דמ"ש [דמה שכתב] רש"י י"ט סאה בודאי באמת גם י"ט ומחצה יכול ליקח אלא דבאותו מידה דאיירי בה מתני' דהיינו סאה כ' רש"י דיכול לעשות כן באותו אופן שהתחיל דנותן סאה ונוטל סאה עד י"ט פעמים, אבל לפי פי' זה בש"ע דלא מיירי לעשות באותו אופן ובאותה מדה שהתחיל בה, אלא בכל פעם מדה אחרת יהיה לו עד שיעלו לו בלקיחתו מ' חלקי ז"א בסאה מים לפי חשבון התערובות א"כ הו"ל [הווה ליה] לכתוב דיכול לעשות כ' פעמים גם דברים אלו דחוקים מאד."
כלומר, גם אם נסבור שהשו"ע מתכוון שבכל פעם ישמר היחס המקורי של 40/41 מים מקוריים שמוצאים בסאה הניטלת (תירוץ מאד דחוק כפי שאומר הרש"א בעצמו) – עדיין לא יגיעו למחצית הכמות. ומנסה הרש"א לתרץ:  
"ויכילנא להעמיד הדין כמ"ש בש"ע וליישבו, אלא דמסתפינ' שלא יקובל בבי מדרשא דאאמ"ו ני' והוא די"ל [דיש לומר] ע"ד [על דבר] שהתחלנו כיון דאפשר שיטול ממין א' (וכמשמעות הפוסקים הנ"ל במ"ש אין שאני אומר שלו ברור כ"כ משמע דאינו ברור אבל לא גם מהנמנע) מש"ה [משום הכי] חיישינן אם יטול כ' פעמים דלמא נוטל כולו מים ולא ישאר רובא ..."
כלומר, בניגוד לכלל של 'יש בילה בלח' רוצה הרש"א לומר שהשו"ע חושש שמא כשנוטל, נוטל רק ממי המקווה (ומנסה לסמוך רעיון זה על הכלל של 'כל דפריש, מרובא קאפריש').
על כך עונה רעק"א בפלפול משלו ומנסה להסביר מכיוון אחר מדוע חושש השו"ע לכך שניטל תמיד סאת מים מקוריים.
יהי רצון שנזכה לבנין בית המקדש וחזרת דיני טומאה וטהרה במהרה בימינו.
הדרן עלך מסכת מקוואות והדרך עלן.