יום חמישי, 2 באוקטובר 2003

מחיר מציאה (ארוך)


במקום מבוא

מהיכן מתחילים ?
ככל שאתה קורא במוסף הארץ 'מחיר ההתנחלויות', אוחז אותך הייאוש. המניפולציות, התעמולה וחצאי האמיתות(הגרועות משקר) הצצות בכל דף (אם לא בכל שורה) מטלטלות את הקורא בין פרצי צחוק, גיחוך וזעם.
תחקירני הארץ עמלו שלשה חודשים (כך הם טוענים) על איסוף הנתונים (ועיבודם, צריך יותר מקצת יצירתיות על מנת להפך נתונים תמימים לכלל כתב האשמה). אין לי לא הכוח, לא התקציב ולא הזמן להתחרות בהם, אלא שבמאמר הקצר שלהלן ננסה להעלות מספר תהיות ותיקוני טעויות במוסף והקורא המשכיל יבין מעצמו שהמוסף כולו ראוי לבדיקה ואין לסמוך על שום מילה בכתובה בו.
המאמר שלהלן בנוי מהקדמה הדנה בחשיפת הנחות היסוד של המוסף (מוצהרות או לא) ובמגמות של מאמר התגובה. לאחר מכן נדון כמעט בכל מאמר. שיטה זו ננקטה גם מטעמי נוחות שלי והן לטובת הקורא שרוצה אולי לדלג על דברים הידועים לו או לנקודות ומענינות אותו במיוחד. אני מתנצל מראש שלא הגבתי לכל הטענות מקוצר היריעה. אני מקווה שבעקבותיי יבואו המומחים שיפרטו לכל דבר ודבר את האמת.
גילוי נאות: כותב שורות אלו הנו תושב גוש עציון מזה שלש שנים (ההתיישבות המודרנית באזור החלה כמובן הרבה לפני שבאתי לכאן, הישוב הראשון עלה על הקרקע ב 1929). בגוש עציון גרים כ 20,000 נפש (לא כולל המועצות המקומיות אפרתה וביתר) אינני מתיימר לדבר בשם איש אולם מטבע הדברים חלק ממה שאומר מתבסס על הכרות אישית עם התושבים.

יום שלישי, 2 בספטמבר 2003

הבה נתאחד


התוכנית הכלכלית החדשה לא בישרה טובות לתושבי ישראל בכלל ולתושבי יש"ע, וגוש עציון בכללם כמובן, בפרט. בנוסף לקיצוצים בשכר בשירות הציבורי שרבים נמנים עליו, בוטלה (באופן די גורף) הטבת המס הקטנה וכן בוטלו כל מיני הטבות. המועצה עצמה, כך אומרים, מיטלטלת בין משברי התקציב.

יום שני, 1 בספטמבר 2003

תפילה היא לפעמים געגועים לשטיבל


האמנם בתי הכנסת שלנו הם אנטי תזה לשטיבל שבו התפללו אבותינו ? מבחינה חיצונית בודאי שאי אפשר להשוות את בתי הכנסת שלנו לשטיבל האפרורי של פעם. גם אם הזיקנה ניכרת בקירותיו של בית הכנסת שבשכונה הישנה של אלון שבות, הרי שאין הוא נופל בהרבה מבתי הכנסת החדשים הנבנים בשכונה החדשה, כמו גם מבית הכנסת של נווה דניאל (אינני מכיר את בתי הכנסת בישובים האחרים, הקוראים מתבקשים לעמת ולעדכן). כולם אומרים עזוז וגבורה, עוצמה ופאר (אם רק ימצא התורם).

יום רביעי, 2 ביולי 2003

להיות ציוני דתי ריאלי.


(ב' בתמוז תשס"ג)
אני קורא את הדפים של הגוף הקורא לעצמו 'ציונות דתית ריאלית' (ובשם הזה נדון מאוחר יותר) ואני נזכר (בנוסטלגיה מסוימת) בשנות צעירותי (טוב, זה בעצם לא כל כך מזמן) שבהן רצינו לשנות את הציונות הדתית. אז הוקמה 'מימד' (שממש לא דומה למימד של היום). חשנו את הצורך לשנות ולתקן את הציונות הדתית. המפלגה אז לא עברה את אחוז החסימה. לכאורה -כשלון. למעשה מפדל של היום דומה במובנים רבים למימד של אז. נכון יש בה עוד קולות כיאה וכראוי למפלגה דתית הכוללת (להלכה) את כל מרכיבי הציונות הדתית.

יום חמישי, 1 במאי 2003

שמאלנות כמוסה


אחד הדברים הכי מעצבנים אצל אחינו בני דת השמאל הם הניסיונות למצוא הקבלות. למשל לדבר על ויתורים כואבים שעל שני הצדדים לעשות. כאילו שעד כה עשה הצד הערבי שמץ של ויתור (פעם חשבתי שזה שהם מוכנים שנמשיך לנשום זה ויתור, היום אנחנו יודעים שגם על זה הם לא מוותרים).
או למשל לטעון שיש להפסיק את האלימות בשני הצדדים. השמאל מנסה להשוות את האלימות המסיבית, הממוסדת, המתוזמנת ואשר אליה מחונכים ילדי הרשות לאיזה מעשה חוליגני בודד, מנותק, הזוכה לגינוי  מכל כיוון, של מתנחל שאיבד את הצפון, עקר זית או יידה אבן (ולמען הסר ספק - אני בהחלט תומך בכל פעילות שתסלק את העשבים השוטים הללו מערוגתנו המפוארת).
באותו אופן אפשר לבכות על אומללותם של גברים במדינת ישראל. מביאים כמה דוגמאות בודדות (שיש להצטער עליהן כמובן) שאף אחד מהקוראים אינו יכול להבינן על בורין (אבל זה מנהג עיתונאי רגיל - להסתפק בסיפור חלק מהעובדות) ולנסות להשוות את זה למאות ואלפי המקרים ההפוכים בהן נופלות נשים להתעללות פיסית ונפשית מצד הגברים איתן הן חיות (כדמו"י או לא). לקרוא למדינת ישראל 'שלטון הטליבאניות' מזכיר לי את הטרוניה של שלומית אלוני בדבר התקשורת הימנית של מדינת ישראל וקריאתה להוציא לאור עיתון שייצג את השמאל. פתטי.
מסתבר שהרצון של 'בשבע' לתת פתחון פה לכל מיני עמדות, מביא את העיתון לקבל את השיטה השמאלנית המאפשרת השוואה שלא במקום. חבל.
בשולי הדברים שתי הערות:
א.      שמתם לב שלמרות שעיקר הדיונים בתחום האישות מתבצע בבתי דין רבניים, בוחר גיל רונן לתקוף דווקא את בתי הדין למשפחה. זאת למרות שדווקא בתי הדין הרבניים הם הנמשל המתבקש לבתי הדין השרעיים (זאת מבלי להתייחס לעצם המשל). האם התפיסה הפופולרית (אך לא כל כך מדויקת) לפיה בתי הדין הרבניים נוטים לטובת הגבר הופכת אותם רצויים בעיני הכותב ?
ב.      בין השיטין של הסיפורים העצובים מסתתרת תפיסה מענינית. זוג נקלע לויכוח והאישה החליטה לעמוד על שלה. שומו שמיים !!! איך יתכן שאישה לא תוותר לבעלה ? הרי כתוב 'והוא ימשול בך' וזאת חורגת מהמטבח !! אז נכון שאין לנו מושג על מה היה הויכוח הקטן שהוליד פירוד (אולי על התבלון של הצ'ולנט ? הרי הקדיחה תבשילו היא עילה ראויה. אולי בעצם הגבר הכין שם את הצ'ולנט ? לא יהיה כן במקומנו !!) אבל התפיסה המובלעת בסיפור לפיה רק האישה אחראית על שלום בית וממנה נדרש לוותר היא לא רק בלתי נסבלת לפמינסט, היא נגד כל עצה שרב היה נותן לזוג. ואם האישה לא מוותרת היא בטח לסבית. נו באמת.

יום שלישי, 1 באפריל 2003

ובערת הרע מקרבך ???


מטרת מאמר זה איננה לשפוט או לחרוץ דין. מטרתי היא חיפוש מידע וחתירה לאמת. הנטייה הטבעית היא לדחות את כל הסיפורים הלא נעימים כתעמולה עוינת או אף שקרית. אולם גם אם אין להאמין - לחשוש צריך. ואף על פי כן - המאמר נכתב מתוך הזהירות הראויה שלא להאשים איש.

יום שני, 24 במרץ 2003

על כסאו לא ישב זר

הכל התחיל כששוגרברג הגיע לאולם בערב שבת וגילה שאין לו היכן לשבת. מאוחר יותר הוא היה מוכן להודות שבא ב"התעוררי, התעוררי כי בא אורך, קומי אורי". פוטש מהיר העביר לידיו את ניהול  ועד בית הכנסת.
בישיבת הועד הראשונה חילק שוגרברג את הגזרה. הוא תבע מועד הישוב (וקיבל) 255 כסאות פלסטיק לבנים ו 24 כסאות כתומים (כולל אלו שהיו שם קודם). רברמן (שרטט מומחה) שרטט את השיטה המדויקת בה יוצבו הכיסאות באולם (רוח של 4.5 ס"מ מימין ומשמאל, 39 ס"מ מקדימה בשביל עמידה). שולטהיין ערך סקר מדוקדק ומנה את החברים שעשויים להופיע לתפילה.
מחלוקת קלה התגלעה באשר לדור ההמשך. בסוף סוכם שמכיוון שהצעירים בין כה לא מתפללים, יוכל כל מתפלל להביא ילד אחד לתפילה ואת הרוטציה הוא ינהל כראות עיניו.
עדיין היה חסר מקום. רברמן הציע שיוסיפו כסאות בבית המדרש. הרב התנגד בנימוק שהם לא ישמעו את הש"צ. רברמן רטן שיש כאלו שלא מעונינים לשמוע את הש"צ, אבל הרב הכריע ולא נותר אלא לצמצם את המרווחים בין הכסאות ב 50% ולדחוס לאולם עוד 29 כסאות.
ביום שישי היה הכל ערוך ומוכן. שוגרברג סקר את טורי הכיסאות כגנרל הסוקר מסדר נצחון. שלטי הנחיה ברורים הוצבו בנקודות האסטרטגיות. רק ברגע האחרון הצליח שולטהיין לשכנע את שוגרברג שלא להעמיד סדרנים בשכר ליד הפתח והבימה.
הועד פרש להכנות אחרונות לכבוד שבת. אולי זה מה שהיה בעוכריהם שכן ההכנות נדחקו קצת אל מעבר לזמן הדלקת הנר.
כששוגרברג נכנס לאולם, חשכו עיניו. לא זו בלבד שהבן של קלמנסון הגיע לתפילה (ובכלל לא ספרו אותו), הוא הביא איתו עוד שני חברים. למרבה המזל לחש לו שולטהיין שהוטבורג, בנו ושני אחיו נסעו לנופש בלביא ככה שזה מותיר אותם עם כסא 'ספייר'. בכל זאת נותר  לשוגרברג טעם מר בפה "למה לא מתאמים איתי את האורחים ??"
למרות זאת הצפיפות היתה בלתי נסבלת. שוגרברג, שולטהיין ורברמן נשארו אחרי התפילה לנסות להבין את התקלה. רברמן הוא שגילה שבאולם ישנם רק 246 כסאות במקום 263 שהיו שם בעת התכנון. פניו של שוגרברג עטו ארשת מעורבת של תדהמה ועלבון. להיכן נעלמו 38 כיסאות ?
בישיבה סוערת סרב יו"ר הועד לנפק עוד כיסאות ! "יש לכם מושג כמה כיסאות לקחתם וכמה לקחו מכם ?" שוגרברג הנעלב שלף טבלת אקסל שפרטה בדיוק את כמות הכסאות שנופקו. "301 כיסאות" אמר ותחב את הדף מתחת לאפו של היו"ר, "כולל 4 שלקחתי מהסניף". ליו"ר לא היה מושג ירוק והוא נקט בטקטיקה המקובלת -  "תנעלו את הדלת, למען ה'" צעק על שוגרברג.
"תן לי את המפתח !!!!" החזיר לו שוגרברג.
"נתתי"
"לא נתת"
"נתתי לצ'יקובסקי שיתן לרברמן".
רברמן נשבע שלא פגש את צ'יקובסקי מאז סוכות. טלפון לצ'יקובסקי העלה שהוא מסר את המפתח לאשתו של דהאן שעובד עם רברמן. אבל דהאן יצא לשליחות.
תיקו.
יו"ר הועד העלה רעיון מזהיר. הם יצאו שוב לספור את הכסאות. אפס, הספירה העלתה שעדין יש רק 258 כיסאות. "לא טוב" מלמל יו"ר הועד.
הפעם עמדה להם סיעתא דשמיא. בפתח האולם הם פגשו את רכזת הנוער, גב' קינדר שסיפרה שלקחה 19 כסאות לטובת פעילות הילדים. כולם נשמו לרווחה. שוגרברג חישב בזריזות שיש לו שוב 287 כיסאות, 1 מתחת לתקן אבל את זה הוא מוכן לספוג למען שלמות הישוב ועל כן הוא החליט להחריש.
עכשיו הכל במתח לקראת השבת הקרובה. שולטהיין הודיע שיש לו תוכנית מגרה למספר את הכסאות ולהצמיד לכל תושב כסא.
ובלי קשר, קוראים יקרים, שימו לב. הכיסא השלישי בשורה הראשונה מימין הוא שלי. נא לא לשבת עליו.
J


(פורסם ב'בדי אלון')