יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

בת הרב והאביר


(על 'איבנהו' של וולטר סקוט, תרגום: חנה לבנת, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, תשס"ד 2004)
לפני זמן מה הביאה רעיתי מספרית הוידיאו את הגרסה הקולנועית של 'הסוחר מוונציה'. אני מודה שעיקמתי את האף. קלאסיקה, קלאסיקה, אבל למה ללכת על קלאסיקה אנטישמית ? ולא רק אנטישמית אלא שהנערה היהודייה מתנצרת ובורחת עם מאהבה הגוי.. לא ממש החומר הספרותי שאני בכל אופן הייתי מבכר.
הדמיון לספר שלפנינו מפתיע למדי. גם כאן יש יהודי זקן, מלווה בריבית (באנגליה של ימי הבינים, עסקו היהודים, עד גירושם, בהלוואות – לא הותירו להם עיסוק אחר) ובתו הנאווה. אלא שהפעם הנערה שומרת אמונים לדתה, גם אם ליבה מתעתע בה במקצת.

יום ראשון, 16 בנובמבר 2008

לופט גשעפטן כפשוטו


(על הספר 'עסקי דרקונים' (ראשון בטרילוגיה) מאת פטרישיה ק' רידי, תרגום: תמר ביסטריצר, הוצאת אופוס)
מי שמחפש קלאסיקות ספרותיות לנוער, לרוב לא יפנה למדף הפנטסיה בספריה. ספרי הפנטזיה, למרות קהל האוהדים הרב, אינם תמיד ראויים לקריאה. הכי מרגיזים הם הספרים המבטיחים לקורא שהספר נכתב בהשפעת 'שר הטבעות', הבטחה שלא רק שאין בה ממש אלא היא בגדר 'חילול הקודש' כשהיא מופיעה על ספרים, טרילוגיות וסדרות שאינן אלא גרסה פנטסטית של ספרוני 'פטריק קים' משנות ה 60. סיבה טובה להדיר ידיים מהם (לא כל ספרי הפנטזיה הם כאלו כמובן, אבל עודף הסדרות הרדודות מרתיע את הקורא מהגישה למדף)
אבל כאשר שכנתי (שהיא גם קרובה רחוקה שלי) אמרה לי שדין ספר זה שונה – האמנתי לה. האמנתי ולא התאכזבתי.

יום ראשון, 9 בנובמבר 2008

לְךָ אֶתְּנֶנָּה



לכבוד בר המצווה של אסף
"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:
על מה בדיוק נפרדו אברהם ולוט ? לכאורה ענין כלכלי גרידא – אין מספיק פרנסה לשניהם באותו תא שטח. ואכן כך מסביר רש"י בתחילה:
"ולא נשא אותם - לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ"
אולם פירוש זה צועק לשמים בזרותו -  שני רועים וצאנם ואינם יכולים לשבת יחד מפאת רכושם הרב ? כמה כבר הייתה צפיפות האוכלוסייה בארץ כנען ? האמנם מדובר בעדר צאן בכמות ניו-זילנדית ?
ואכן דומה שגם רש"י עצמו הוטרד מפירוש זו והוא ממהר להציע פירוש אחר שבו מוסט הדיון לפן אחר, חוסר היכולת לשבת יחד הוא עניין של מידות, בין רועיו הישרים של אברהם ורועיו הגזלנים של לוט:
"לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל"
בהנחה שמצא הזרזיר את העורב ורועי לוט דומים בהשקפתם לאדונם – ברור לפי זה מדוע בוחר לוט לגור בסדום, עיר החמס.
אולם המשך דבריו של המדרש, מלמדים אותנו יותר על מורכבות הפער בין לוט ואברהם:
"והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין:
פורמלית, גם רועי לוט מודים שאסור לרעות בשדות זרים, אלא שלטענתם הארץ שייכת לאברהם ולוט הוא יורשו ועל כן, הלכה למעשה, אין דינם כמי שרועה בשדות זרים אלא כמי שרועה בשדותיו הוא ! גם אם נתעלם מרתימת העגלה לפני הסוסים, שהרי אברהם עדין בחיים ולוט טרם ירשו, הרי שאם נקבל את טענת רועי לוט, בודאי שלרועי אברהם מותר לרעות בכל מקום שיחפצו, שהרי "לך אתננה ולזרעך עד עולם".
רתימת ההיגיון המעוות לטובת מעשי עוול היא אולי שיא הרשע – עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס ! ואכן על פי חז"ל זוהי מידתם של שופטי סדום היושבין על מדין ומצדיקים כל נבלה:
"דפדע ליה לחבריה אמרי ליה: הב ליה אגרא דשקל לך דמא" (סנהדרין קט:) [מי שחברו פצעו היו השופטים אומרים לו: 'שלם לו שכרו שהקיז לך דם"]
אותה בעיה היתה, לדברי רבי יוחנן, גם בירושלים של ערב החורבן (ב"מ ל:):
"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. ... ולא עבדו לפנים משורת הדין"
אלא נראה שפשיטא לרש"י, שקניין א"י מאת ה' לאברהם ולזרעו אחריו, אין משמעו שוד הבעלים הנוכחיים של הקרקע ! למרות חטאי סדום ועמורה, עדין לא שלם עוון האמורי וטרם הגיע זמנם של יושבי הארץ, בני חם, לעזוב אותה. ובודאי בהיבט של מעשי בני האדם ולכן הרוצה לעמוד על דרכו של אברהם אבינו, ישפיל מבטו לפרשה הבאה ויראה כיצד מנסה אברהם להגן על תושבי סדום. הקב"ה בעצמו מעיד שם על דרכו של אברהם בעולם:
 "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"
 דרכו של ה' היא דרך של צדקה ומשפט, וזוהי דרכו של אברהם וזרעו, דרך זו היא המבטיחה את התגשמות הבטחות ה' לזרעו של אברהם.
למרבה הצער, גם כיום מסתובבים 'לוט'אים בקרבנו. יש מי שחושב שבשל ההבטחה האלקית, רכושם של הנכרים בארץ, הוא הפקר ועל כן יש המרשים לעצמם לחבל ברכושם של נכריי א"י. למרבה המזל, מדובר בקומץ מצומצם, אולי רעשני, מיעוט שנטש את דרכו של אברהם אבינו. לכאורה מה לנו ולהם, אולם אם נזכור שהתנהגות זו מחבלת במימוש הבטחות ה' לזרעו של אברהם, נבין שמוטלת עלינו החובה למנוע התנהלות ע"פ פרשנות התורה בשיטת 'גדולי לוט'.
(פורסם ב'הצופה')

יום ראשון, 2 בנובמבר 2008

מדינת הלכה - הלכה המדינה ?


(על 'איסתרק' של מיה קינן. הוצאת דני ספרים 2008)
מדינה יהודית, כזו שהתורה מנחה אותה, היא משאת נפש של שומרי תורה ומצוות וסיוט נורא למי שאינם כאלו. אלו האחרונים כבר העלו לחלל התרבות הכתובה יצירות הדנות במציאות שכזו. מציאות מאד לא נעימה יש להודות, אפילו מפחידה ומאיימת, גם בעיני הקורא הדתי. אולם כיצד תראה מדינה שכזו בעיני סופר שומר תורה ומצוות ?
מ' (מיה, את השם הזה למדתי מהאינטרנט. בספר אין לו זכר ונתייחס לענין בהמשך) קינן הרימה את הכפפה וכתבה רומן (ראשון מטרילוגיה מובטחת) המתרחש במדינה יהודית, מדינה שבה גם המלך לומד דף יומי ויש חיילים שתפקידם לומר תהילים בזמן הקרבות. לא, לא מדובר במדינת ישראל העתידית. מטעמים כמוסים עימה, מיקמה הסופרת את המתרחש ברומנה - בממלכת כוזר של ימי הבינים, אם כי היא מודה שכל קשר בין העובדות ההיסטוריות (המועטות) אודות כוזר ובין הממלכה שבספר – סמליות בלבד. כוזר של איסתרק – רק משל הייתה וכמשל עליה להקרא.
על הספר
גיבור הסיפור הוא איסתרק (לא שם עברי, הסופרת משתעשעת בגיוון בין שמות עבריים, דמויי-עבריים ושמות לעזיים) בן ה 17, יורש העצר של כוזר. אמנם הוא חי במדינה דתית שבה (כמעט) כולם יראי שמים וקובעים עיתים לתורה, אבל איש לא חופשי מתאוות, ותאוות הכח מושלת בכיפה (תרתי משמע) גם במדינת התורה של כוזר. איסתרק מוצא עצמו נגרר אחרי המאורעות כשמהלומות כואבות ניחתות עליו ללא הרף. במעין תהליך התבגרות הוא עובר תהליך מחשבתי אל מול פיתויי העולם הזה ובדומה לסימבה מתעמתים בנפשו הנאות העולם הזה מחד והמחויבות האישית והמשפחתית מאידך. כמו סימבה – האחראיות מנצחת, אלא שבמקרה של איסתרק, צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים ואידך זיל קרא.
אולם הספר המתחיל בקול ענות גבורה, עם עלילה סבירה ביותר ושבה יהדותם ודתיותם של הגיבורים נקראת כמובנת מאליה, מתדרדר במהלך 600+ עמודיו אל מהלכים נפתלים מדי, פתרונות של 'דאוס אקס מכינה' ומתקתקות יתר של התנהגות דתית. חבל. פה ושם ישנם כשלים אנכרוניסטיים כשהכותבת שמה בפיהם של הדוברים, בני ימי הביניים, ז'רגון מודרני לחלוטין (כמו סיומת החיבה 'וש' או המילה 'כיף'), אבל זה שולי יחסית לכשל שדלעיל.
ראיתי שיש המונים את הספר בסוגת הפנטסיה ולא היא. אין בספר לא מגיה ולא חיות דמוניות, לא ערבוב תקופות ולא אלים מתערבים. קשה אמנם להגדיר את הספר כ'רומן היסטורי', אך גם 'רומן של היסטוריה אלטרנטיבית' לא ממש מתאים. ושמא לפנינו ספר הקובע סוגה לעצמו.
אז איך נראית המדינה ההלכתית ?
זה הרגע לומר שהסופרת היא חרדית. שמה מרמז על מוצא לא כל כך חרדי ואולי זה היה המניע להיעדרות השם מכריכת הספר. אז איך נראית אותה מדינה יהודית בחזון החרדי של מיה קינן ? באופן די מפתיע היא לא דומה כלל לחברה החרדית הישראלית. ואולי זה לא צריך להפתיע שכן החברה החרדית בנוסחה הישראלי איננה מסוגלת לקיים מדינה (כשל מרכזי בהשקפה החרדית, אבל לא נכנס לזה עכשיו). אנשי ממלכת כוזר עוסקים בכל תחומי החיים: רופאים, חקלאים, אדריכלים, אפילו משרתים בצבא (קבע ומילואים) ויש אפילו צייר אחד.
אמנם ישנה נוכחות בלתי קבועה של 'גדולי הדור', אולם לעיתים נראה כי נוכחות זו 'הודבקה' בשלבי עריכה מאוחרים יחסית שכן העלילה מתקיימת גם בהעדרם. כך בישיבת מטה צבאית של המורדים מתחבט מנהיג המורדים בין שתי אפשרויות צבאיות ובאנחה הוא מפטיר 'זאת היא שאלה לגדולי הדור' (שאלה צבאית כאמור).
אולם עיקרה של ההשקפה החרדית בספר שזורה לאורכו כשהמחברת מתארת את הפער התרבותי בין התרבות הכוזרית ובין התרבות של הקאוורים, השבט המתחרה. הגיבור מתלבט באשר למשיכתו למוסיקה הנכרית:
"אני אוהב מוסיקה... אני חושב שיש בה משהו קסום..." המשפט הזה היה של אבא ש..הסביר מדוע המוסיקה המגיעה מעברו השני של הגבול מזיקה ופוגעת...
הוא הושיט את [הנבל] לעברו של איסתרק וזה הושיט כמכושף את ידו, חוצה... קו גבול שלא שורטט מעולם..
מכיוון אחר, הנבל בסיפור, מנסה, שומו שמיים, לתת לבחורי הישיבה חליפה במתנה. הסופרת מתארת בגינוי עצום את המהלך והשפעתו השלילית על בחורי הישיבה (הכותבת לא מגנה את הרבנים בענין).
ספרות משווה
מתבקש ממש להשוות ספר זה לשני ספרים אחרים העוסקים בכוזר היהודית. שניהם נכתבו לפני כמאה שנה. הראשון הוא ספרו של הרב זליג שכנוביץ'. אלי הגיע הספר רק במהדורה המשוכתבת והמעובדת של א' חכמוביץ' (שוב אישה המסתפקת באות אחת של שמה, הספר יצא בהוצאת פלדהיים תשמ"ה). הספר 'זכה' לאישור 'הועדה הרוחנית לבקורת ספרי קריאה' ומכיוון שראיתי מה עשו לספרי הרב להמן, ששכנוביץ היה מעורכי עיתונו 'דר איזראעליט', אין לי אלא לקוות ששלד הסיפור נותר על כנו. הספר הוא למעשה עיבוד ספרותי למידע ההיסטורי הידוע על תקופת ממלכת כוזר, התגיירות שליטה עלייתה ונפילתה (כתבי אל קירקיסאני, ספר הקבלה לראב"ד, אגרת חסדאי אבן שפרוט ועוד). הספר לא עוסק כלל בקורות כוזר לאחר הגיור, אך מענין לציין שאחד הגיבורים בחלקו הראשון מקים גדוד יהודים כעזר לכוזרים במלחמתם (שוב – מעשה שלא תואם את ההשקפה החרדית שאמנם התירה את הפצת הספר..
הספר השני הוא אחד מכרכי 'זכרונות בית דוד'. סדרה זו ראויה לסקירה וחקירה בפני עצמה שכן היא אוסף מלוקט ומעובד של סיפורים שונים ממקורות שונים (אפשר למצוא מידע מעניין אצל ניצה בן אור 'רומן עם העבר : הרומן ההיסטורי היהודי-הגרמני מן המאה ה- 19 ויצירתה של ספרות לאומית', הוצאת דביר, 1997). בכרך התשיעי, הסיפור השלישי נקרא 'במלכות הכוזרים' והוא מתרחש לקראת סופה של הממלכה ובמידה מסוימת הוא מקביל לחלק השני של הספר הקודם, אולם ניכר בו כי כותבו היה אמון על הגישה היותר מודרנית ויותר לאומית וזה ניכר גם בנאומים של הדוברים וגם בהתנהגותם (לא תמצאו נשיקות ב'איסתרק').
סיכום
למרות הביקורת, הספר נחמד למראה וטוב למאכל.. גם בהיבט האידאי טוב לראות שגם ההשקפה החרדית 'נכנעת' למציאות ומתנהגת כמעט כמו האורתודוכסיה המודרנית כשצריך. אולם גם בהיבט העלילתי והסיפורי, בודאי שהספר עדיף על הרבה ספרים מתורגמים שבהם אנחנו מוכנים לדלג בקלילות על אלמנטים מיסיונריים.
ואני רק נשאר בתהייה  אם הכוזרים של מיה קינן מתפללים בנוסח אשכנז או ספרד....