מה לנו ולליכוד ?

שוב נשמעים באופק רעיונות ההבל על איחוד עם הליכוד או למצער על ריצה משותפת. 'איחוד הימין' קוראים לזה.

ואני שואל מה בעצם מקשר אותנו לליכוד ? קיומם של כמה רעיונות משותפים, שיתוף פעולה אד הוק פה ושם – לא מצדיק ריצה משותפת.

הבה נבחן ביושר מה משותף לנו ולליכוד.

דבר אחד בודאי לא משותף. מצע הליכוד ומדיניותו חפים מכל התייחסות לבורא עולם. בתוך מפלגות המגזר יש מחלוקות בכל הקשור למידת מעורבותם של רבנים ולהיבטים דתים אחרים בחיים הפרטיים והציבוריים, אבל מותר להניח שלכולם יש מחויבות לבורא עולם ותורתו. גם אם בליכוד יש אנשים חובשי כיפה, ואפילו חטיבה המתהדרת בכינוי 'יהודית', הרי שכמפלגה, אין הליכוד מחויב ולו במקצת לקב"ה ולמצוות.

ואם זה לא מספיק למישהו, אפשר לבחון ברמה קצת יותר ארצית את התחומים הפוליטיים:

בתחום התקציבי. אמנם נתניהו כשר אוצר הציל את ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מהפערים העצומים שנפערו בעטיה של תוכניתו הכלכלית. גם אם נאמר שהיא היתה מוכרחת, הרי שקשה להבין מדוע בשלהי כהונתו כשר אוצר הוא לא מצא לנכון להפנות את המשאבים שנוצרו כתוצאה מגידול היקף הפעילות במשק, לטובת הקטנת הפערים בחברה.

אפשר להסכים לרעיון שיש לעודד עבודה ולמעט בתשלומי העברה, אולם כל זה אינו תקף לנכים, זקנים ואחרים המתקשים לצאת לעבודה. וא-פרופו עבודה, אם אין הצעות עבודה – במה אנשים אמורים לעבוד ? המאמץ להסבת מקומות עבודה מעובדים זרים לטובת מקומיים – לא היה רציני.

בתחום החברה (הקשור לתחום הקודם), לא זכור שהליכוד שיתף פעולה בחקיקה חברתית. בעוד שהח"כים של המפד"ל קוצרים פרסים בתחום החקיקה החברתית, לא התבלט הליכוד (ולא רק הוא) בתחום. המפד"ל היא מפלגה חברתית מעשית. הליכוד תומך בגישה קפילטליסטית חסרת רסן כמעט.

בתחום החינוך, בודאי המגזרי, אבל גם הכללי, יש הבדל בין הליכוד הליברלי בעל המסורת הזבוטינסקאית-אתיאיסטית ובין המפד"ל המסורתית. ואין צורך להרחיב. אמנם ילדיהם של רבים מתומכי הליכוד לומדים במוסדות ציוניים דתיים (מהחינוך הממ"ד ועד ישיבות ההסדר והמדרשות התורניות) אולם כולם יודעים שאם בחינוך דתי עסקינן – רק המפד"ל תטפל בענין.

בתחןם המדיני. עד היום נמצאים בליכוד תומכי הגירוש והחורבן. נתניהו עצמו אמר שאין עתיד לגוש קטיף ורק הדרך לא נראתה לו. גם הגולן לא בטוח בידי הליכוד. אדרבא, הליכוד זקוק לסמן מרכזי-ימני בשביל לשמור אותו (ועדין זה לא בטוח, כי השמאל יתמוך אוטומטית בכל יזמת כניעה).

אפשר להמשיך ולבחון תחום תחום, אולם המסר מהסקירה הקצרה ברור. תהום אידיאולוגית פעורה בין הציונות הדתית ובין הליכוד. שום נאום מלא מלל והבל לא יוכל למלא את הפער הזה בתוכן אמיתי.

הציונות הדתית, עתיד המדינה, חייבת לשמור על עצמאותה.

הכל מתוכנן

אצלי הכל מתוכנן, יש דברים שאסור להשאיר ליד המקרה. הדבר שהכי חשוב לי לתכנן זה את המשפחה שלי. אני לא רוצה למצוא את עצמי בגיל 50 עם 12 ילדים! לכן החלטתי להקשיב לכל המומחים ולתכנן את הכל בצורה הכי מדוקדקת.

אמיתי נחום (אמיתי כי אני אוהבת, נחום על שם סבא שליט"א שבינתיים ילך לעולמו), הבן הראשון יוולד לי בט"ז במרחשוון תש"ע. בהתחלה חשבתי ללדת בתשרי, אבל אני חוששת שיום ההולדת יבלע בין החגים. לכן מרחשוון זה הכי טוב. זה גם יוצא ביום שלישי שזה יהיה היום החופשי של בעלי. חוסך בלגנים. למען האמת לי אישית היה עדיף שתיוולד בת, אבל בעלי רוצה בן, אז שיהיה.

כיצד נשקם את המפלגה ?

חקירות נגד שרים, ועדת וינוגרד, התפטרות שרים.. מה הלאה ? אולי יתפטר ראש הממשלה, אולי לא, אולי יבוא מישהו אחר ממפלגתו, אולי לא. ואולי, אולי תהינה בחירות. ריח הבחירות ומי לא מוכן כלל ? הציונות הדתית. זו אולי קצת קלישאה - אבל (שוב) מדובר בהזדמנות היסטורית לצאת מהנישה לכיוון ההנהגה.

האמנם אין לנו מה להציע לציבור שבורח מקדימה, אך נרתע (בצדק) מברק ונתניהו ? הציונות הדתית הפוליטית - בקנטים. 9 ח"כים (אם נואיל לכלול את מולדת בציונות הדתית, דבר הרחוק להיות מובן מאליו) מפוזרים בן 4 רסיסי מפלגות. ועל כל הרעש ? צריך להיות הגון ולומר שכמעט כל הפילוגים במחנה של הציונות הדתית, הם על בסיס אישי גרידא. אמנם בדיעבד מוצאים איזה סעיפונצ'יק שעליו אפשר להסתמך 'אידאולוגית' ולהצדיק את הפיצול, אולם כל מי שבוחן את המצעים ואת ההצהרות, ואפילו את הביצוע בשטח - יגלה שאין הבדל גדול בין הפלגים. אז נכון שיש מי ש'עובר מסך' יותר טוב ויש מי שמצטיין בחקיקה חברתית, יש מי שמגיע לשטח יותר ויש מי שמסייע לכל דורש. בשורה התחתונה, אפשר היה בקלות להעביר ח"כ זה או אחר (שלא לדבר על אנשי שטח) ממפלגה למפלגה ולא זו בלבד שמכריהם ומודעיהם לא ממש ישימו לב, גם הם עצמם לא ישימו לב.

אמנם קיימים הבדלים בין חלקים שונים של הציונות הדתית, אולם הבדלים בתחום הפוליטי, החברתי-כלכלי וגם הדתי, אינם כה תהומיים ובודאי שאינם מצדיקים את הפיצול המגוחך. למרבה הצער דווקא ההיבט האישי הזה פוגע בסיכויים לאיחוד אמיתי (ואלקטוראלי) של השורות.

אז כיצד נשתקם ?
על שלשה דברים השיקום עומד:
הדרך, החבר והנבחר.
לתנועה אידיאולוגית דרושה תוכנית פעולה. אין די במצע הנותן את הכיוון הכללי, חייבים להפוך את המצע האמורפי לתוכניות קונקרטיות. תוכניות שניתן לפרסם, לקדם ולמדוד הצלחה בקידומן. תוכניות שיקלטו בציבור המצביעים הפוטנציאלי באהדה ויחשבו כריאליות. יש להכין בהקדם תוכניות כאלו בתחומים הבאים:

• תוכנית מדינית. רעיונות כבר פורסמו ואפשר להתבסס עליהם ('המתווה האזורי' של ח"כ אלון, 'הדרך לשלום' של מינץ ואליצור והרעיונות של אמנון שפירא).

• תוכנית חברתית-כלכלית. יש למצוא דרך ביניים שתשלב בין הצורך בעידוד יזמות ובין שמירה על זכויות העובדים. הציונות הדתית הייתה עד כה ראש החנית של החקיקה החברתית ויש לשמר זאת. יש לגבש מטרות מוגדרות לשנים הקרובות ותוכנית מעשית לצמצום העוני והפערים. כמו כן הצעות מעשיות לקידום מעמד האישה, פתרן סוגיות עובדי קבלו ועובדים זרים.

• תוכנית חינוכית. עלינו לצאת מהנישה של החינוך ממ"ד ולתת מענה גם לבעיות של כלל המדינה מבעיות של חינוך לערכים ועד מניעת אלימות, מהישגים של תלמידים ועד מעמד המורים (ואין זה אומר שעלינו להפסיק לטפל בבעיות הייחודיות למגזר היוני דתי).

• תוכנית בנושא הממשל, הן המרכזי והן המקומי, להפרדת הון משלטון וצמצום השחיתות. גם הרשות השופטת (הדתית והחילונית) דורשת ניעור.

• תוכנית תורנית להקמת מועצה להשכלה תורנית גבוהה, לתקצוב מוסדות תורה (כולל לנשים), לרפורמה בבתי הדין (לטובת מסורבות הגט מחד ולטובת הצורך במשפט התורה מאידך). את התוכניות יכינו צוותים מכל גווני הציונות הדתית. אולם אין די בקבוצה קטנה המציגה לציבור הפלבאים תוכניות סוחפות. צריך שלמפלגה יהיה קהל חברים, קהל פעיל ואכפתי. לשם כך דרוש מפקד כללי. לא מפקד לאנ"ש (כמו באיחוד הלאומי) ולא מפקד ארגזים (כמו המפקד של המפד"ל) - מפקד אמיתי שבו יהיו המתפקדים מוכנים לשלם דמי חבר סמליים לפרק זמן ארוך בהוראת קבע. מפקד כזה אולי לא יניב מאות אלפי מתפקדים אלא רק מספר אלפים, אבל יש להניח שמספר זה ייצג את מי שבאמת מעוניין להשתתף בתהליך הפוליטי.

במפקד יש לשתף את כל הגורמים הפוליטיים והחברתיים של הציונות הדתית. כולם צריכים להרגיש שיש להם בית ויש להם דרך להשפיע. מהלך זה אולי יצריך הקמת ארגון גג חדש, אבל חובה להתעלות ולהתקדם. אולם מדוע לאזרח מן השורה להתפקד ולשלם ? בחירה של חברי מרכז איננה מותירה ביד המתפקד די כוח להשפיע. יש להניח שכשיסתבר שלמתפקדים אכן ניתן כח רב יותר להשפיע - יגדל מספרם בעתיד. לשם כך יש לאפשר התפקדות במשך כל השנה וגבית דמי חבר רציפה. זכות בחירה פסיבית ואקטיבית תותנה בותק מסוים. חבר מוסדות המפלגה שלא ישלם מיסים - יוצא מאותם מוסדות.

מהו אותו כח שעשוי למשוך עוד מתפקדים ? כח זה הוא בעיקר השפעה על הרשימה לכנסת. אחד הרעיונות הוא לעבור לשיטת הבחירות המקדימות ('פרימריס'). אלא שלשיטה זו יש חסרונות רבים והראשון בהם הוא החמרת הקשר בין הון ושלטון (שכן רק בעלי הון יוכלו לפרסם עצמם בקרב ציבור גדול כל כך). מאידך, בחירות במרכז מעלות בעיות קשות של שחיתות, ותלות מוגזמת של חברי הכנסת בחברי המרכז.לכן מוצעת בזה שיטה משולבת:

• חלק מהמקומות (ובהם מקומו של היו"ר) יבחרו על ידי כלל מתפקדי התנועה. יהיה שריון לנשים וצעירים. • שאר המקומות יבחרו על ידי מרכז התנועה. מי שמכהן כח"כ לא יוכל להתמודד במרכז. כך תובטח תחלופה ויתאפשר שריון לנשים, צעירים, עולים ומגזרים נוספים.

• אפשר שמספר זניח (ובודאי לא המקומות הראשונים) של מועמדים יקבעו על ידי ועדה מסדרת לתיקון עיוותים ושדרוג הרשימה בהיבט הפופוליסטי. כך יהיה ניתן לדאוג שהרשימה לא תהיה מונוליתית מדי, כזו שאיננה רובה ככולה על טהרת הגברים, האשכנזים, המתנחלים או הירושלמים בני החמישים פלוס. חברי הכנסת (המפורסמים ממילא ושיש להם תורמים) יוכלו להתמודד בפריימריס.

למועמדים חדשים יהיה יותר קל להתמודד במרכז, אולם מאידך הם לא יוכלו ל'קנות' חברי מרכז שכן אין בידם כוח עדין. לאחר שיבחרו - לא יוכלו להתמודד במרכז שוב. תוכנית זו איננה בגדר 'כזה ראה וקדש', מטרתה לתת כיוון כללי. אולם אין תחליף לבחירה מושכלת של ההנהגה.
אסור לזלזל במי שנקראים לעיתים בזלזול - 'עסקנים'. הללו שיש מאחוריהם שנים של עבודה אפורה לכאורה, מכירים את המערכת ויש להם את הניסיון, הקשרים והערכה מפוכחת של המציאות. אלא שאי אפשר בלעדי המנהיגים הכריזמטיים הסוחפים את הציבור אחריהם ובלעדי המנהיגים האידיאולוגיים המתווים את הדרך.

לציונות הדתית יש תפקיד חשוב ביותר בתולדות המדינה. למעשה, עתידה של המדינה תלוי בציונות הדתית. לציונות הכללית אין את האנרגיה הדרושה להנעת הקטר הציוני כלפי העתיד. לציבור הדתי הלא ציוני אין את הרצון לפעל למען המדינה. שיקומה של התנועה הציונית דתית אינו רק עניין אינטרסנטי צר - מדובר בעתידה של המדינה.

(פורסם ב'יהודילי')

אי אפשר בלי דמי חבר

דמי החבר הם נשמת אפה של מפלגה דמוקרטית ואידאולוגית.
במציאות הנוכחית (העגומה יש לציין), רוב המפלגות בארץ אינן דמוקרטיות ואין להן צורך בחברי מפלגה, קבוצה מצומצמת של חברים קובעת כמעט הכל (מהרכב הרשימה לכנסת ועד לחוקת המפלגה - אם יש כזו בכלל) כאלו הן המפלגות הערביות, החרדיות, מפלגות האיחוד הלאומי, הגימלאים) .
אולם כל המפלגות הגדולות, או הרוצות להיות גדולות, מקימות מפקדים ובחירות פנימיות - גובות דמי חבר (ובהן הליכוד, העבודה, מרצ ואפילו קדימה, שאיננה דמוקרטית, גובה דמי חבר).

דמי החבר אינם דרושים רק בשביל להפעיל את מנגנון המפלגה ואת הפעילות של מרכז המפלגה ושל הסניפים, הם דרושים בשביל להוכיח את רצינותו של המתפקד. מבחינה זו, עדיף תשלום ממושך וקטן על פני תשלום חד פעמי גדול.

במעשה זה של גבית דמי חבר, יש שני יתרונות (מעבר לרווח הכלכלי למפלגה):

1. צמצום תופעות של 'מפקדי ארגזים'. כיום ברור לכל שהמפקד של המפד"ל שהגיע ל כמעט 70,000 מתפקדים, היה פיקציה גרועה. בבחירות קיבלה רשימת 'טב' כ 225,000 קולות. בהנחה שמחצית הקולות באו מתומכי האיחוד הלאומי, הרי שהמפד"ל קיבלה 110,000 קולות (וזו הנחה מופרזת, שהרי כולם חששו שמא המפד"ל לא תעבור את אחוז החסימה של 62,000 קולות).

זה אומר שכל מתפקד מפד"ל הצליח להביא רק עוד מצביע אחד ?? בישוב שלי היחס בין מתפקדים למצביעים היה 1 ל 7 (על כל מתפקד היו שבעה מצביעים ל'טב', על פי ההתפלגות המוכרת, לפחות 5 מהם היו תומכי מפד"ל), יש ישובים שבהם היו יותר מתפקדים ממצביעים ! המשמעות היא שחלק מההתפקדות לא הייתה מטעמים אידאולוגיים אלא אישיים. אם ההתפקדות אפשרית תמורת סכום חד פעמי של 30 ₪, הרי שהפיתוי של אדם לממן 100 מתפקדים (ולהבטיח את מקומו במרכז) הוא גדול. הוראת קבע קשה יותר לממן, גם הנטייה של אנשים 'לעשות טובה' לקרוב / חבר / שכן, תפחת אם ההוצאה היא רב פעמית.

2. אדם המשלם דמי חבר בהוראת קבע במשך זמן ממושך, מוכיח את תמיכתו העקבית במפלגה בצורה ברורה. אדם כזה, הוא זה שראוי לתת לו את הזכות להשפיע (לבחור ולהיבחר). מאידך, מי שמפסיק את הוראת הקבע שלו, הרי שאם לא מדובר בטעות הניתנת לבדיקה זמן קצר, זהו אות מובהק לרצונו של האדם לפרוש מהמפלגה. במצב כזה, אין צורך בפרק זמן ממושך ובמעורבות של בית הדין של המפלגה. מי שהוראת הקבע שלו הופסקה, יש לראותו כמי שפרש מהמפלגה מרצונו. מצד שני ראוי לזכור שחבר המפלגה רוצה 'תמורה' בעבור כספו. בחירה של חברי מרכז פעם בארבע שנים (הלוואי) איננה מספקת. יש לאפשר לחברים להשפיע על רשימת המועמדים לכנסת בצורת פרימרייס לחלק מהרשימה.

דמי החבר צריכים להיות עממיים, על מנת שה'תענוג' בלהיות חבר במפלגה, לא יהיה נחלתם של שועי ארץ בלבד. אפשר וראוי לתת הנחה לאזרחים ותיקים ולזוגות, לצעירים ולסטודנטים, לבחורי ישיבה, בנות מדרשה וחיילים. תיאורטית אפשר לתת הנחות על בסיס מצב כלכלי, אולם אין זה מן הראוי שאנשי המפלגה יחשפו למצב הכלכלי של החברים (מה גם שכאמור - דמי החבר צריכים להיות עממיים, בזמנו הוצע סכום של 10 - 18 ₪, הרבה פחות ממנוי לעיתון, לכבלים או מעלות מנת פלאפל ופחית קולה). כמו כן ראוי שחלק ניכר מדמי החבר ייועדו לסניף המקומי (אם קיים כזה). למיטב ידיעתי זו גם עמדת הנהגת המפד"ל.

לאור זאת כל מי שמתנגד לדמי חבר חשוד בעיני כמי שרוצה לרדד את המפלגה מבחינה אידיאולוגית, להיבנות ממפקדי ארגזים, ולמדר את המתפקדים מהשפעה אמיתית על הנעשה במפלגה. אפשר לדון על גובה דמי החבר, אולם אני קורא לכולם לתמוך בהצעה.

(פורסם ב'יהודילי')

שמחות - הצד השני של המטבע

רבות דנו באינפלציית החתונות בציבור שלנו. אין הכוונה לצערנו לאינפלציה במספר החתונות (נהפוך הוא) אלא ברמת ההוצאה ובאקסטרווגנטיות של החתונות במגזר.

אני רוצה להעלות כאן שתי השלכות שלא מרבים לדבר עליהן. 

מה לנו ולליכוד ?

שוב נשמעים באופק רעיונות ההבל על איחוד עם הליכוד או למצער על ריצה משותפת. 'איחוד הימין' קוראים לזה.
אני שואל מה בעצם מקשר אותנו לליכוד ? קיומם של כמה רעיונות משותפים, שיתוף פעולה אד הוק פה ושם - לא מצדיק ריצה משותפת.
הבה נבחן ביושר מה משותף לנו ולליכוד.
דבר אחד בודאי לא משותף. מצע הליכוד ומדיניותו חפים מכל התייחסות לבורא עולם. בתוך מפלגות המגזר יש מחלוקות בכל הקשור למידת מעורבותם של רבנים ולהיבטים דתים אחרים בחיים הפרטיים והציבוריים, אבל מותר להניח שלכלום יש מחויבות לבורא עולם ותורתו. גם אם בליכוד יש אנשים חובשי כיפה, ואפילו חטיבה המתהדרת בכינוי 'יהודית', הרי שכמפלגה, אין הליכוד מחויב ולו במקצת לקב"ה ולמצוות.
ואם זה לא מספיק למישהו, אפשר לבחון ברמה קצת יותר ארצית את התחומים הפוליטיים:
בתחום התקציבי. אמנם נתניהו כשר אוצר הציל את ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מהפערים העצומים שנפערו בעתיה של תוכניתו הכלכלית. גם אם נאמר שהיא הייתה בבחינת הכרח המציאות, הרי שקשה להבין מדוע בשלהי כהונתו כשר אוצר הוא לא מצא לנכון להפנות את המשאבים שנוצרו כתוצאה מגידול היקף הפעילות במשק, לטובת הקטנת הפערים בחברה.
אפשר להסכים לרעיון שיש לעודד עבודה ולמעט בתשלומי העברה, אולם כל זה אינו תקף לנכים, זקנים ואחרים המתקשים לצאת לעבודה. וא-פרופו עבודה, אם אין הצעות עבודה - במה אנשים אמורים לעבוד ? המאמץ להסבת מקומות עבודה מעובדים זרים לטובת מקומיים - לא היה רציני.
בתחום החברה (הקשור לתחום הקודם), לא זכור שהליכוד שיתף פעולה בחקיקה חברתית. בעוד שהח"כים של המפד"ל קוצרים פרסים בתחום החקיקה החברתית, לא התבלט הליכוד (ולא רק הוא) בתחום. המפד"ל היא מפלגה חברתית מעשית. הליכוד תומך בגישה קפילטליסטית חסרת רסן כמעט.
בתחום החינוך, בוודאי המגזרי, אבל גם הכללי, יש הבדל בין הליכוד הליברלי בעל המסורת הזבוטינסקאית-אתיאיסטית ובין המפד"ל המסורתית. ואין צורך להרחיב. אמנם ילדיהם של רבים מתומכי הליכוד לומדים במוסדות ציוניים דתיים (מהחינוך הממ"ד ועד ישיבות ההסדר והמדרשות התורניות) אולם כולם יודעים שאם בחינוך דתי עסקינן - רק המפד"ל תטפל בענין.
בתחום המדיני. עד היום נמצאים בליכוד תומכי הגירוש והחורבן. נתניהו עצמו אמר שאין עתיד לגוש קטיף ורק הדרך לא נראתה לו. גם הגולן לא בטוח בידי הליכוד. אדרבא, הליכוד זקוק לסמן מרכזי-ימני בשביל לשמור אותו (ועדין זה לא בטוח, כי השמאל יתמוך אוטומטית בכל יזמת כניעה).
אפשר להמשיך ולבחון תחום תחום, אולם המסר מהסקירה הקצרה ברור. תהום אידיאולוגית פעורה בין הציונות הדתית ובין הליכוד. שום נאום מלא מלל והבל לא יוכל למלא את הפער הזה בתוכן אמיתי.
הציונות הדתית, עתיד המדינה, חייבת לשמור על עצמאותה.

(פורסם ב'יהודילי')

הדרן למסכת מקוואות

(לע"נ אבי גולן בן נורית)

מסכת מקוואות כשמה כן היא – עיקרה נושאי מקווה: שיעורו, מה פוסלו ומה פוסל את הבא להיטהר בו. המסכת פותחת בדרגות של 'איכויות' המקווה. אמנם מקובלנו שמקווה מוגדר מים חיים (בתנאי שמימיו אינם שאובים), אולם אין הוא מגיע לדרגתו של   המעין.

מה יש בו במעין שמטהר את הטמאים ?

ראשית יש לזכור כי ביהדות המושג של 'טומאה' ו'טהרה' הוא מטאפיסי לחלוטין. האדם הטמא אינו 'אשם' או 'נחות' או 'רע' בשום מובן שהוא. חלות עליו מגבלות הלכתיות הנובעות ממצבו, אולם אין עליו שום 'נכות רוחנית'. כמו שאומר רס"ג (אמונות ודעות ו' ד):

"כי הטומאה אינה דבר  מוחש ולא דבר שהשכל מחייבו, אלא שהתורה חייבתו"

עם זאת, עיון בגורמי הטומאה, מביא למסקנה שהטומאה קשורה במוות. בין אם מדובר במת עצמו, או במה שקשור לו (קבר למשל) או במצורע (החשוב כמת) או בהפרשות (נורמליות או לא) מאברי המין המרמזים על חיים פוטנציאליים שלא באו לידי מימוש.

המעין, לא רק שהוא מקור של מים המהווים בסיס לכל החי על פני האדמה, אלא שמימיו המפכים ממעמקי האדמה, מזכירים את תהליך הלידה – האנטי תזה למוות. המים השאובים, המכונסים בבריכה (אשבורן בלשון חז"ל) אינם בעלי התכונה הבתולית הזו והם 'מזוהמים' בהתערבות האנושית. רק המים הנאגרים ללא מגע יד אדם – הם היכולים לדמות את המעיין המקורי (זאת למעט טומאת הזב הדורשת דווקא מעין).

אולם עלינו לזכור כי מה שמטמא הוא רק הגוף. הגוף שניטלה ממנו הנשמה, אותו חלק  -לוקי, אותה בחינה של 'צלם –לקים', רק הוא מטמא. הנשמה טהורה תמיד. אלו מאיתנו שחשים את האבדן של יקירם, מוצאים אולי נחמה בידיעה שמהותו של האדם היא הנשמה הטהורה, וזו אינה אובדת לעולם.

- * * * -

רבים הם הדינים של המקווה. נדון בקצרה באחד מהם - סוגית החלפת מי המקווה. וכך אומרת המשנה (פ"ז מ"ב בסייפא):

" ... אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר:"

נסביר. כידוע שיעורו של מקווה טהור הוא 40 סאה של מים לא שאובים. אם מוסיפים על שיעור זה מים שאובים, הם נטהרים ב 40 הסאה המקוריים. להוספה זו אין שיעור. מאידך, הוספת נוזל שקוף שאינו מים ('מי פירות' בלשון המשנה וכן השאר), עלול לפסול את המקווה אם רוב מי המקווה הם מאותו נוזל. המשנה דנה באפשרות של החלפה: מוסיפים סאה של נוזל כזה למקווה ומוציאים סאה אחרת. במקרה כזה אומרת המשנה שלמרות שלכאורה אין במקווה 40 סאה של מים לא שאובים – המקווה כשר.

אולם מה קורה אם התהליך חוזר על עצמו ?

השו"ע (יו"ד ס' ר"א סעיף כד) פוסק שכל עוד הרוב הם המים המקוריים – המקווה כשר:

"... כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ,... אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, ונטל מתוכן סאה אחרת, כשר אפילו עשה עד י"ט פעמים. אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר."

לדעת השו"ע לאחר ההחלפה ה 20, רוב המים אינם המים המקוריים והמקווה פסול (יש לשים לב שהשו"ע מתיר את התהליך אם התוספת היא של מים שאובים, אולם הרמב"ם (הלכות מקוואות פ"ד ה"ז) פוסל גם בהחלפת מים).

אולם חשבון זה תמוה. שכן בהוצאת הסאה בלולים בה 40/41 מים מקוריים עם 1/41 מהנוזל החדש (שכן אנו אומרים ש'יש בילה בלח', כלומר נוזלים מתערבבים זה בזה מיידית). במקווה נותרים אמנם 40 סאה, אולם מתוכם 40/41 סאה הם מהנוזל האחר (וזה כשר כפי שאומרת המשנה).

הכנסה של סאת נוזל נוספת תקטין את החלק של מי המקווה המקורים לכדי 40²/41² חלקים מהמים המקוריים (שכן הכמות האבסולוטית שהייתה מתוך ה 40 היא 41/ 40*40  והיא תשאר כזו גם מתוך 41). קל לראות שאחרי n החלפות יוותרו במקווה 40ⁿ/41ⁿ ואז יש לשאול עבור איזה n  מתקיים:  (40/41)ⁿ < 0.5

זו שאלה הניתנת לפתרון בקלות באמצעות לוגריתמים ומה שאנחנו מחפשים הוא: log_(40/41)0.5

חישוב זריז יעלה שמדובר ב 28.071, כלומר רק בהחלפה ה 29 יהיה רוב לנוזל הזר. מדוע איפה פוסק השו"ע לאסור כבר אחרי 19 החלפות ?

ואכן בנו של רבי עקיבא אייגר, רבי שלמה אייגר, שואל שאלה זו (מופיע בשו"ת רעק"א יו"ד ס' רכא):

"... אבל בש"ע תגדל התמיה, ואף אם נדחוק יותר מהראוי ונפרש בכוונת הש"ע שבכל פעם מן י"ט פעמים יקח כ"כ [כמו כן] מים כמו שלקח בפעם הזאת דהיינו ארבעים חלקי מ"א בסאה בכל פעם מ"מ [מכל מקום] אכתי קשה דהא יכול ליקח עשרים פעמים כ"כ מים כמו בפעם הראשון וישאר לו עדיין עשרים חלקי מ"א בסאה נוסף על פלגא דמים ויהי' רוב דמ"ש [דמה שכתב] רש"י י"ט סאה בודאי באמת גם י"ט ומחצה יכול ליקח אלא דבאותו מידה דאיירי בה מתני' דהיינו סאה כ' רש"י דיכול לעשות כן באותו אופן שהתחיל דנותן סאה ונוטל סאה עד י"ט פעמים, אבל לפי פי' זה בש"ע דלא מיירי לעשות באותו אופן ובאותה מדה שהתחיל בה, אלא בכל פעם מדה אחרת יהיה לו עד שיעלו לו בלקיחתו מ' חלקי ז"א בסאה מים לפי חשבון התערובות א"כ הו"ל [הווה ליה] לכתוב דיכול לעשות כ' פעמים גם דברים אלו דחוקים מאד."

כלומר, גם אם נסבור שהשו"ע מתכוון שבכל פעם ישמר היחס המקורי של 40/41 מים מקוריים שמוצאים בסאה הניטלת (תירוץ מאד דחוק כפי שאומר הרש"א בעצמו) – עדיין לא יגיעו למחצית הכמות. ומנסה הרש"א לתרץ:  

"ויכילנא להעמיד הדין כמ"ש בש"ע וליישבו, אלא דמסתפינ' שלא יקובל בבי מדרשא דאאמ"ו ני' והוא די"ל [דיש לומר] ע"ד [על דבר] שהתחלנו כיון דאפשר שיטול ממין א' (וכמשמעות הפוסקים הנ"ל במ"ש אין שאני אומר שלו ברור כ"כ משמע דאינו ברור אבל לא גם מהנמנע) מש"ה [משום הכי] חיישינן אם יטול כ' פעמים דלמא נוטל כולו מים ולא ישאר רובא ..."

כלומר, בניגוד לכלל של 'יש בילה בלח' רוצה הרש"א לומר שהשו"ע חושש שמא כשנוטל, נוטל רק ממי המקווה (ומנסה לסמוך רעיון זה על הכלל של 'כל דפריש, מרובא קאפריש').

על כך עונה רעק"א בפלפול משלו ומנסה להסביר מכיוון אחר מדוע חושש השו"ע לכך שניטל תמיד סאת מים מקוריים.

יהי רצון שנזכה לבנין בית המקדש וחזרת דיני טומאה וטהרה במהרה בימינו.

הדרן עלך מסכת מקוואות והדרך עלן.