כל ספר צריך מרפסת

(על הספר 'נערה במרפסת ממול' מאת נאוה מקמל-עתיר)

'אתה חייב לקרוא את זה' אמרה לי הספרנית כשגילתה שטעמי הספרותי, אם אפשר לקרוא לו כך בכלל, מעדיף ספרות נוער. למען האמת הבת שלי לקחה את הספר כבר קודם, אבל על פניו הוא לא נראה לי מענין ולא טרחתי לפתוח אותו עד להוראתה של הספרנית.

אז הלכתי לקרוא.

נקדים ונאמר שנאווה מקמל-עתיר, היא סופרת עתירת ספרים ומרובת סגנונות. מן הסתם אפשר לערוך השוואה מחכימה בין ספריה, אולם מכיון שלא קראתי את ספריה האחרים, אני מתרכז רק בזה המונח לפני.

העלילה

העלילה, אשר כמובן לא נגלה כאן את כל נפתוליה נמשכת על פני כמעט 100 שנה, מחצית הספר עוסקת בכל השנים עד שנת כתיבת הספר ומחציתו השניה כולה מתרחשת ב 2006 (תשס"ו  למניננו). בתחילת הספר מגיע אלישע רפפורט לארץ, לאחר ששכל את אשתו ותינוקו בפרעות קישינב. הוא נע ונד בין הארץ ובין אירופה. בכלל, נדודים מאפינים את גיבורי הספר. הסוד שנוצר במהלך הסיפור מרחף כעננה לא ברורה מעל חלק מהגיבורים. במחצית הספר אנחנו קוראים על מאמציה של אישה חרדית ושני ילדיה לשרוד כמהגרים לא חוקיים בתוככי תל אביב. מה הקשר בין הסיפורים ? תקראו לבד. אבל כשאני קראתי הייתה לי תחושה של דה ז'ה וו...

מהיכן אתה מוכר לי ?

בערך בשני שליש של הספר תפסתי למה הספר מוכר. זה לא הספר – זה הז'אנר. הספר דומה להפליא לספרות הנוער החרדית שיש לה פריחה בשנים האחרונות (כולל בספריה הישובית). הסופרים (והסופרות) החרדים כותבים בשבלונה די דומה. משפחה או שתים העומדות לבוא בקשרי נישואין מסתבכות עם סוד או שנים מעברן (לרוב כולל כפירה או מעשה פשע אחר). נפתולי העלילה מחברים את הקצוות בדרך לא דרך כשבדרך כלל בסוף הספר הרשעים משלמים את המחיר או חוזרים בתשובה כמובן. והסוף הטוב – ממש מוכרח והכל הכל סב סביב ה'שידוך' (באותיות גדולות).

באופן מפתיע גם אצל נאווה מקמל-עתיר (שאיננה חרדית כלל) נמצא את התמהיל הזה אם כי במינון שונה. בניגוד לספרים החרדיים ובניגוד לסדרות טלויזיה, אצל נאוה מקמל-עתיר, הדתיים נשארים דתיים, החילונים נשארים חילונים, לכל היותר (וזה אינו דבר של מה בכך) מבינים הצדדים שהעומד מולם אינו 'חיזר' (אם יש חוזרים בתשובה, אנו פוגשים אותם ונפרדים מהם כשהם באותו מצב 'פסוודו-סטטי' של 'התחזקות. ..)  זה הרגע לומר משהו על..

סטראוטיפים

ביצירה המפגישה חילונים עם דתיים, כל שכן חילונים עם חרדים, ממש מתבקשת כתיבה סטריאוטיפית. יש לציין בהערכה שהמחברת מצליחה לדלג מעל מכשול זה בצורה מכובדת למדי.

מכובדת למדי, אבל לא מושלמת. אינני יודע אם ספרי אלתרמן הם כל כך מוקצה בחברה החרדית עד כדי שיחרכו את ידי האוחז בהם, אינני חושב שעישון הוא מאפיין נחוץ לנערה חילונית בת 16.

ובכל זאת בלי סטריאוטיפ צורח כנראה שאי אפשר. בסצנה מיותרת והזויה למדי, כשהגר (הגיבורה החילונית) פוגשת את אביה השב"כניק, בפעם היחידה בכל הספר – הטלויזיה הדולקת מראה גדמים חרוכים של עצי זית של כפריים ערביים שנשרפו על ידי 'קיצונים'. המחברת לא כותבת מי הם ה'קיצונים' הללו, אולם לא נראה שהיא מתכוונת לקיצונים ערבים.. מכיוון שהסצנה הזו תקועה לחלוטין במרקם הסיפורי – אין לנו אלא להצטער על הכשל הקטן והמיותר הזה. ואם דיברנו על קשרי משפחה...

משפחה

עוד הבדל בין ספר זה והספרות החרדית הוא שכאן אין שום משפחה נורמלית ואם יש, היא 'מחוסלת' (במובן הספרותי) בצורה ממוקדת מהר מאד. יש לנו אלמן ערירי ואלמן עם ילד וגם שתי אלמנות עם ילד, גרושה עם ילד, גרוש בהסדרי ראיה, אישה מוכה הבורחת מבעלה... מה לא ? אך אפוא, אפוא הן המשפחות ההן ? עם האמאבאילדכלב ? לא שאנחנו מבקשים להתעלם מהמציאות שבה לא כולם זוכים למשפחה סטנדרטית, אבל להעלים אותן בשביל הסיפור ?

במקום סיכום

האם לקרוא את הספר ? כן. יש לשבח את הסופרת שעושה ניסיון כן להציג דמויות מעולמות שונים בצורה לא מתנצלת (יחסית), ניכר שעשתה מחקר ראוי לפני הכתיבה, גם בהקשר של תולדות תל אביב והן בהקשר של העולם החרדי (נו, תדלגו על פשלות קטנות). לטעמי העימות הרומנטי בין רחמים והגר לא כל כך אמין, הכותבת רוצה לצייר את הגר בנערה בעלת עומק שתהווה משקל נגד לרצינותו של רחמים. זה לא כל כך הולך ודמותה של הגר לא תופסת גובה למרות שהכותבת שמה בפיו של רחמים הערכה כלפיה.

הסוף איננו סכריני וזה טוב, זה שהוא לא סגור סופית, יש שידרשו לשבח ויש לגנאי. לי אישית נגע יותר מכל גורלה של רגינה ואידך זיל קרא.

(פורסם בגוש ארבע)

מדוע הדתיים נמצאים בימין המדיני ?

אגב ביקורתו את ספרו של אלישיב רייכנר 'באמונתו – סיפורו של הרב עמיטל' ('התינוק עודנו בוכה', הצופה א' בתמוז תשס"ח), שואל גלעד סרי לוי "מהו הרקע החברתי המביא לכך שמקומם של רבנים דתיים-לאמויים נתפס כמובן מאליו 'בימין'". הכוונה כמובן לימין המדיני (שכן במישור החברתי דומה שהמצב הפוך). ברי לי שגלעד מודע לעובדה שרוב מנין ורוב בנין של הציבור המכונה 'דתי לאומי' מזדהה עם הגישות שמן המרכז וימינה (שוב – ככל שמדובר בצד המדיני) ועל כן אך הגיוני שמנהיגיו התורניים הבאים מקרבו יהיו אף הם 'תבנית נוף מולדתם'.

מדוע הדתיים נמצאים בימין הפוליטי ?

תופעה ברורה ומעניינת היא שרוב הציונות הדתית נמצאת מן המרכז וימינה בכל הקשור להשקפה המדינית (מה שאין כן בהיבט הכלכלי- חברתי ולא בצד זה נעסוק במאמר זה). מהן הסיבות לכך ? הגיוני כמובן לעשות מחקר עם שאלונים ולנתח את התוצאות. אך עד שמישהו ירים את הכפפה, אני מציע מספר רעיונות כבסיס לתזת המחקר.

הזיקה הנפשית

אדם קרוב אצל עצמו ואצל מקומו, מהו מקומנו הלאומי ? מי שכל שנה חוזר ושומע על יעקב אבינו בבית אל, על דוד המלך בחברון ועל המלך אחאב בשומרון, מרגיש בן בית באותם מקומות. הם לא נתפסים במקומות מעבר להרי החושך שהיותם תחת ריבונות זרה אינה מעלה ואינה מורידה, משל היו מכה, מוסקבה או טהרן. השמות 'חברון' ושכם' מעוררות אצל היהודי המאמין את אותו רטט שמעלים השמות 'דגניה', 'חניתה' או 'יד מרדכי' אצל הציוני הממוצע (המשכיל). אמנם עד היום כולנו קוראים לשכם 'שכם' ולא בשם הערבי 'נבלוס' (מהשם הרומי 'ניאפוליס'), אבל מסתבר שלא די בשם התנ"כי בשביל ליצור זיקה. אפשר גם להזכיר שכיום, כשכמעט לכל ציוני דתי יש קרוב או מכר הגר ביש"ע (כ 10% מהחברה הדתית חייה ביש"ע), הרי שהביקורים בשטח גם הם תורמים לקשר הנפשי (יותר מדי אנשים חושבים שהתנחלות ממוצעת היא סוג של מעברה עם שלשה קראונים ושתי משפחות..)

זכור ימות עולם

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל היא יותר מסיסמה או אמונה – זוהי עובדה היסטורית. היהודי המאמין הוא בעל תודעה היסטורית מפותחת יותר. החגים היהודיים, אם מרימים את הראש מעל לצלחת, נועדו בין השאר להזכיר לנו אירועים היסטוריים – מיציאת מצרים ועד גזירות המן. המודעות ההיסטורית של היהודי המאמין מתחילה אצל יהושע ולא בעליה השניה. אמנם מדינת ישראל עושה מאמצים להתחבר אל הממלכות היהודיות שהיו כאן (למשל במטבעות), אבל בתודעה היומיומית, הישראלי הממוצע החוגג, למשל, את חנוכה, לא ממש מודע לכך שכל קרבות יהודה המקבי נערכו במקומות הנמצאים כיום ביש"ע.

היהודי הציוני המאמין, למרות תמיכתו האיתנה בעקרון שלילת הגלות, לא שוכח את הלקחים ההיסטוריים של מאות שנות גולה – לסמוך אפשר רק על עצמנו ולהתפלל לעזרת אבינו שבשמים. הסכמים המבוססים על תקוות תלויות באוויר – אין להם סיכוי רב לזכות בתמיכתו (בייחוד כשהלקח מההיסטוריה הקרובה גם הוא מעיד על חוסר תכליתיותם של אותם הסכמים).

הפיל והבעיה היהודית

למרות החזון המשיחי המיוחס לציבור הנדון, היהודי המאמין נטוע היטב בעולם הזה. ההלכה מתמרנת תדיר בין המסורת ובין המציאות. לחזון המשיחי כמעט ואין השפעה על עולם המעשה. לכן היהודי המאמין אינו נוטה לשגות באשליות, אלא לבחון את המציאות כמות שהיא. יש הבדל בין לשיר 'אני מאמין' ובין המתנה בפועל בכניסה לירושלים. תקוות לחוד ומעשים לחוד (לפעמים הפרגמאטיות הזאת בעוכרנו – תשאלו את הרצל). אפשר לקוות ולייחל לשלום אזורי, אולם כל עוד אין סימנים בשטח – לא סביר שיהודי מאמין יתמוך במה שנראה לו כמעשים הזויים (וכבר אמרו שחסידי המהלכים המדיניים מנהגים בעצמם כ'משיחיסטים').

אופציה בירידה

תערובת של עמדה ציונית והלכתית מונעת את היהודי המאמין מלשקול ברצינות אופציה של חיים במקום אחר. מטבע הדברים מי שחש שיש לו אופציה אחרת (טובה יותר או פחות) ילחם בפחות תקיפות על עמדותיו העכשוויות. הסקרים מוכחים שהציבור הציוני דתי הוא הפטריוטי ביותר והיורד פחות. 

לפני סיום

יש בודאי עוד רעיונות וכאמור אין זה מאמר מסכם אלא אתגר לפני מחקר. הקורא בודאי שם לב להעדר הטיעון הדתי. אין זה מקרי. אם נעשה פראפרזה על דברי ר"י עראמה הרי שבנידון דידן – "המבטיח הבטחות – ידאג לקיומן". ההבטחה ה-לקית מחזקת את התודעה ההיסטורית, אך איננה יכולה כשלעצמה להניע פעולה אקטיבית, בודאי לא פעולה מדינית. אין להכחיש שהמאמין בבורא ובהבטחתו יוצא מחוזק בדעותיו (הנובעות כאמור ממקורות אחרים) הלאומיות, זאת מכיוון שעמדתו הפוליטית ואמונתו הדתית אינן סותרות אחת את השניה (אצל קומץ אנשי השמאל ישנה בעיה של סתירה ואולי זהו מקור הבעתם המיוסרת תדיר). תיאורטית, אם יגיע רגע שבו יעמוד היהודי המאמין מול אפשרות אמיתית של שלום ששוברו הטריטוריאלי בצידו, אולי נראה התלבטות אמיתית, אולם מכיון שלדעת הכותב קיומו של השובר מכחיש מניה וביה את רצינותו של התהליך, הרי שאותה התלבטות לא תגיע.

"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום..."

האמנם שטוחה הארץ ?

גילוי נאות – אינני כלכלן, אבל אני מרשה לעצמי ליחס לעצמי קמצוץ שכל ישר. אולם המאמר על רעיון המס השטוח (שם מצלח יותר היה יכול להיות 'מס אחיד') היה מענין. למרבה הצער לא לווה המאמר בדוגמאות מעשיות. אשר על כן אני מרשה לעצמי להציג מספר נתונים ולהקשות מספר קושיות.

ההצעה, אם הבנתי נכון, מציעה שתי דרגות מס: 0% עד תקרת הכנסה מסוימת ו 19% מאותו סף ואילך.

א.            בעטיין של נקודות הזיכוי, מתחיל שכיר לשלם מס הכנסה (נכון ל 2007) רק מהכנסה של 4000 ₪. שכירה ממוצעת (קרי אישה נשואה עם שלשה ילדים) מתחילה לשלם מס רק מהכנסה של קצת יותר מ 7000 ₪ (קרוב לשכר הממוצע במשק, אולם ביחס לנשים מדובר בשכר הגבוה בהרבה מהשכר הממוצע לנשים שכן השכר הממוצע של גברים גדול בכ 50% מהשכר הממוצע של נשים[1]). אם רוצים שלא להכביד את נטל המס על השכירים, הרי שהסף הנזכר חייב להיות גבוה יותר מהשכר הנזכר וחייב להתחשב במינו של העובד. אם הסף יהיה 4000 ₪ למשל, הרי שהגדלנו את המס שמשלמות נשים וממילא הקטנו את המוטיבציה שלהן לצאת לעבוד.

ב.             ובכלל יש לזכור כי כבר כיום קרוב ל 50% מהגברים ולמעלה מ 60% מהנשים לא מגיעים כיום לסף המס ממילא. להם הרפורמה הזו לא תעזור כלל.

ג.              כמו כן, ישנם שיקולים ממלכתיים המעניקים הטבות מס לתושבי הפריפריה. המדינה רוצה לעודד את הפריפריה ולמנוע התרכזות האוכלוסיה בין חדרה וגדרה. ביטול הטבת מס שכזו, תכביד את נטל המס על חלק מהתושבים, תטרפד את המטרה (הלא כלכלית) של המדינה ושוב, תצמצם את המוטיבציה ליציאה לעבודה. כמובן שאפשר לעודד את הפריפריה בדרכים אחרות, אולם הרפורמה חייבת לכלול פתרונות לבעיות כגון זו (ויש עוד, זו רק דוגמה).

ד.             הויתור מלכתחילה על מיסוי רווחי הון תמוה מאד. התירוץ שמדובר במס כפול נשמע שקרי. אדם המשקיע מיליון ₪ משכרו, אכן שילם כבר עליהם מס, אולם אם ירוויח 10,000 ₪, על הכנסה זו לא שילם מאומה. ואכן המושג הוא 'מיסוי רווחי הון' ואין שום סיבה שרווח הון שלא מוסה מעולם – לא ימוסה. או שמא במקביל נחזור לדין המקראי ונאסור הלוואות בריבית ?

ה.            ושאלה אחרונה. לא ברור מנין החישוב של 19%. דומה שמגולמת כאן הנחה אופטימית על גידול גדול מאד של הפעילות במשק שכתוצאה ממנה יגדל מאד שיעור הרווחים של החברות והמשכורות שתשולמנה לשכירים. אולם תמהני מה היה קורה לו היה מוצע שיעור של 20% (הרבה יותר קל לחישוב, לא ?) והסף של 0% מס הכנסה היה מועלה עוד יותר.

לא באתי לדחות את ההצעה, כאמור אינני כלכלן. אולם אני מצפה מהמדור הכלכלי של העיתון לא להציג את הרעיון בצורה כה כוללנית ולתת לקוראים מושג ברור על ההשפעות של הרעיון על כיסם על ידי מתן דוגמאות ברורות ופשוטות.

(פורסם ב'מקור ראשון')

---

[1] מקור – טבלאות הלמ"ס.

לא לאומן

גילוי נאות: מאז יצאתי מרשות הורי לא יצאתי מהארץ, לא לשופינג בלונדון, לא לטרקים באנדים, לא לאשראם בהודו וק"ו לא לקבר באוקראינה.

גילוי נאות ב: גם אילו הייתה אומן בגליל - לא הייתי טורח לסור לשם, בודאי לא להתפלל.

אכן, לא זה המקום לפצוח בויכוח על המנהג להתפלל על קברי צדיקים (וכידוע רבים המערערים על העניין, אולם זה נכון גם בארץ ולא צריך להרחיק לארץ העמים בשביל להתנגד לכך). אולם על עלבונה של ארץ ישראל יש למחות ובתוקף.

מדוע נפל גדליה ?

מדוע נפל גדליה בן אחיקם ? מדוע נקבע צום דווקא עליו ? במאמר קצר זה אני מבקש להצביע על הקשר שבין הפוליטיקה והאמונה כגורם משפיע על גורלם של אנשים.

מאז פילוג הממלכה, לא היתה יהודה ממלכה גדולה. היא תמיד פעלה בצילן של ממלכות חזקות ממנה ובדומה לשכנותיה חייתה תדיר תחת האיום האימפריאלי של השכנה מדרום (מצרים) והשכנה מצפון (אשור ולאחר מכן – בבל).

מדיניות החוץ של הממלכה, כפי שהבינוה מלכי יהודה, הייתה תמיד לבחור לתמוך בצד המנצח. לפעמים זה הצליח ולפעמים לא. יש לשים לב שלמדיניות זו שותפים כלל המלכים – הן אלו שהתנ"ך מתאר כמי שעשו הרע בעיני ה' והן אלו שקיבלו ביקורת חיובית יותר.

המלך אחז הימר על אשור במאבק מול ארם וישראל ולשיטתו – הצליח. ארם וישראל נמחקו מהמפה – יהודה שרדה. המלך חזקיהו העדיף ברית עם בבל נגד אשור וכמעט שילם בעירו ומקדשו בשל כך. רק נס, פשוטו כמשמעו, הציל את ירושלים מגורל דומה לשאר ערי יהודה.

המלך יאשיהו שניצל היטב את החלשותה של אשור במאבקיה מול בבל, והשתלט, פוליטית ודתית, על המרחב של הממלכה המאוחדת, גם הוא לא קרא נכון את המפה ויצא אל מותו בקרב מול פרעה נכו, כשהו מבקש לטמון לו פח ונופל בעצמו בפח שהביא עליו את קיצו הנורא. אמנם לכאורה הוא ממשיך את מדיניותו של זקנו, מדיניות המעדיפה את הכח העולה – בבל, על פני האמפריות המזדקנות אשור ומצרים, מדיניות שעל פניה היא צודקת (שהרי בבל מביסה את שתיהן), אולם כפי שנראה, עצם ההתערבות במאבק הבינלאומי היא היא טעותו.

אצולת יהודה (עם הארץ המקראי) ממשיך את המדיניות האנטי מצרית וממליך את המלך יהואחז על כס אביו (הוא לא היה הבן הבכור !) אולם גם הוא נופל כשפרעה שב, עדין חזק יחסית מהקרב מול צבאות בבל בחרן. פרעה מגלה את המלך יהואחז וממליך תחתיו את אחיו הגדול יהויקים. מסתבר שפרעה ידע שהמלך החדש שייך למפלגה פוליטית אחרת.

אולם גם המלך יהויקים מגלה שמצרים איננה אלא משענת קנה רצוץ. בקרב המפורסם בכרכמיש סופג פרעה נכו תבוסה מוחצת. יהודה עוברת לשלטון בבל והמלך הפרו מצרי מגלה שיש לו אדון חדש.

הלקח לא נלמד והמלך יהויקים בוחר בנתיב המרד, כאילו יש עדין סיכוי לציר המצרי-אשורי כנגד בבל. מחיר הטעות היא לא גדול – המלך יהויקים מת, בנו הוגלה (עם האליטה של יהודה), אולם הממלכה שורדת, ירושלים על תילה ובית המקדש על מכונו.

היורש, צדקיהו, אינו מצליח לעמוד בלחץ הפוליטי ומנסה למרוד שוב. הפעם המחיר הוא כבד וידוע לכל מי שצם אי פעם בתשעה באב.

סוף הסיפור.

האמנם ? נכון שאין זה נאה להיות חכם לאחר מעשה. לטעון שהחלטות מדיניות אחרות של מלכי יהודה היו מביאות לתוצאות אחרות. האם היו המלכים מודעים לאלטרנטיבה, מלבד עמדת האופוזיציה (ולכולם כמעט היתה אופוזיציה) ? ומי לידם יתקע שהנתיב המדיני המוצע על ידי האופוזיציה – יצלח ?

האלטרנטיבה שעליה יש לנו עדויות תנ"כיות ברורות – היא האלטרנטיבה הנביאית. ישעיהו, ירמיהו ועמיתיהם, אחזו בעמדה מדינית משונה – 'שב ואל תעשה'.  הרחק ידך מהפוליטיקה הבינלאומית, קוראים הנביאים למלך אחר מלך. 'אל תירא משני זנבות האודים העשנים' מפציר ישעיהו במלך אחז. אל תצא אל מול פרעה, מתחנן ירמיהו למלך יאשיהו. ואותו נביא מנסה, לשוא, לשכנע את המלך צדקיהו לשמור על שבועת הנאמנות שלו לבבל.

כולם מתעלמים מעמדת הנביאים,

כולם בוחרים בריאל-פוליטיק,

כולם משלים את המחיר.

אולם לנביאים יש קבוצות אוהדים. אחת מהן היא משפחתו של שפן, משפחת אצולה ירושלמית. שפן הוא סופרו של המלך יאשיהו. בנו גמריהו, אף הוא סופר, מסייע לירמיהו אל מול המלך יהויקים. נכדו של שפן – גדליה בן אחיקם הוא זה שמקבל את תפקיד מושל יהודה וישראל לאחר חורבן הבית.

דווקא הוא, שלא היה מזרע המלוכה, מפנים סוף סוף את המסר – כדאי לשמוע לנביא. אם ירמיהו מצווה להיכנע לשלטון הבבלי (הזמני – ירמיהו קוצב לבבל 70 שנה, מהן עברו בזמן החורבן כבר 18, האם מישהו מתפלא לגלות שירמיהו צדק ?) – זה מה שנעשה. גדליה מקים את בירתו במצפה ומנסה לשכנע את העם לחזור לשגרה, תחת הסנדל הבבלי.

אולם זרע המלוכה, זה שפועל על פי הרציונל המלכותי, טרם אמר את מילתו האחרונה. ישמעאל אינו מוכן לקבל את מדיניות ההתרפסות של גדליה, ובעיצומה של סעודת ראש השנה - הוא רוצח את גדליה ושם קץ לניסיון לשקם את יהודה בדרך של שיתוף פעולה עם הכובש הבבלי.

והנה, במה שונה גורלו האיום של גדליה, המציית לדברי הנביא, מגורלם של המלכים שפעלו נגד הצו הנבואי ? במישור האנושי אכן מדובר בהמשך של טרגדיה אמונית. הצדיק נספה עם הרשע. אולם חז"ל, לא יכלו לעבור על מותו של גדליה לסדר היום ועל כן קבעו יום צום לזכרו, לזכר אדם שנפל במאבק שבין השמיעה בקול ה' ובין השמיעה בקול האדם. גדליה צריך להישאר בזיכרון הלאומי כקרבן של שיגעון גדלות שלא היה שלו.

לא נתחמק מהערה אקטואלית. רבים מנסים לקונן על גדליה ה'מתון' שנפל בידי ה'קנאי הלאומן'. בכך רותמים הם את הסיפור המקראי לשבלונות הפוליטיות הרצויות להם. אלא שלא זה לקחו של הסיפור כלל. אין כאן מאבק בין 'לאומנים' ובין 'מתרפסים'. המתח הוא בין אלו ההולכים בשרירות ליבם, לפחות כשמדובר בפוליטיקה גבוהה, ובים אלו הנשמעים לצו ה' (על ידי הנביא או החכם). החפץ להשכיל וללמוד לקח מהסיפור – טוב יעשה אם יוסיף ענווה בפני תלמידי חכמים ותלמידות חכמים וייוועץ בהם לעיתים מזומנות.

(פורסם בהצופה)

האבן זועקת מן הקיר

אני זוכר שפעם בעברי משום מה ברחבת הכותל, נקלעתי אל מאחורי קבוצת תיירים. המדריך, מצויד ברמקול נייד ובאנגלית רצוצה הסביר לתיירים הנפעמים שכאן מולם (קרי הכותל המערבי) הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים ושם למעלה (קרי הר הבית) המקום הקדוש ביותר למוסלמים.