מפריחי יוני (שלום) ומשחקים בקוביה (דמוגרפית)

כל מי שעלעל לאחרונה בדפי המוסף 'יומן' של מקור ראשון לא יכול היה שלא להתרשם מההתייחסות הרצינית של כתבי העיתון לסוגית ההגירה המוסלמית לאירופה, לאחוז העולה של מוסלמים בחלק ממדינות אירופה (עד כדי 10% או אפילו 15% אם להאמין לד"ר גיא בכור שטוען שהרשויות בבריטניה מעלימות את האמת מתושבי האי, זה אולי נכון בעוד מדינות), על הבעיות שנוצרות כתוצאה מהחיכוך בין התרבויות, על כשלון המדיניות של רב תרבותיות ועוד ועוד.

נראה שדווקא עורך יומן, אורי אליצור, לא כל כך קרא את אותם מאמרים, לפחות לא על פי הדבקות שלו ברעיון של סיפוח מליון וחצי ערבים נוספים למדינת ישראל, דבר שיעלה את אחוז הערבים בישראל מכ 20% לכ 35% (אולי אפילו 40%, וכל זאת בהנחה שאת עזה אנחנו משאירים לבדה), הרבה יותר מכל מדינה מערבית שהיא.

אז נכון שבניגוד לאירופה, הדמוגרפיה של היהודים איננה בקריסה ואפשר אולי להיות אופטימיים לגבי הירידה בילודה הערבית אל מול היציבות היהודית ולקוות שהיחס של שני שליש – שליש בין יהודים וערבים יישמר לאורך זמן. אלא שזו נחמת שוטים שכן גם היחס הזה עצמו איננו נראה טוב לאור החיכוכים הקיימים כבר בין יהודים וערבים במדינה.

גם עם כל אזרחיה הערבים של מדינת ישראל המוגדלת יקבלו על עצמם את קוד ההתנהלות המערבי והדמוקרטי (ובמקביל יעלמו כל שרידי הגזענות היהודית), לא צפויה מדינת ישראל ללקק דבש בסיטואציה מורכבת שכזו (מישהו אמר 'בלגיה'? 'בוסניה'?). לא רק שאיש בעולם לא יקבל הגמוניה פוליטית יהודית במצב שכזה, אלא שסביר שימצאו די יהודים שיצדדו בעצמם בהכנסת נציגי מפלגות ערביות לועדת חוץ ובטחון, לממשלה וכו'.

האם מישהו באמת חושב ששום דבר לא ישתנה אם מספר הח"כים הערבים יעלה ל 20 ? (תרחיש אופטימי המתבסס על כך שאחוז ההצבעה אצל ערבי המדינה יישאר נמוך יחסית, כי בקלות המספר יכול להיות כפול). יחד עם עוד חכים ממפלגות לא ציוניות, הציונות תמצא את עצמה במיעוט.

בניגוד לפעמים הקודמות בהן הועלה רעיון זה על דפי העיתון (למשל בשאלה שהוצגה במדור 'עמדה' של שבט תשע"א) הפעם מפורטות יותר האפשרויות האחרות: רעיון שתי המדינות ורעיון המצב הקיים. גם אם נקבל שאלו כרגע שלש האפשרויות היחידות על השולחן אין די בהעלאת השאלה 'עם הבעיות שיוצר איזה פתרון הכי קל להתמודד?' אלא גם את 'ומה מחיר הטעות?' כלומר מה יקרה אם טעינו והתרחיש יתקדם אל הצד הפסימי שלו. אורי אליצור אכן מפרט בצורה ברורה את סכנת הכישלון של רעיון 'שתי המדינות' – קטיושות על פתח תקווה וטילי כתף לעבר נתב"ג. אין לזלזל בסכנות אלו שכמעט ודאי שיתממשו אם תוקם מדינה ערבית ביש"ע בהתאם לחזון קלינטון, קרי, השמאל הישראלי ואמיר קטאר. אולם אם נתעלם מעצם הרעיון של הסגרת חבלי מולדת לאויב והבעיות שבפינוי ישובים בהיקף חסר תקדים, הרי שאורי עצמו מעיד שסכנות אלו לא יחריבו את מדינת היהודים. לעומת זאת לא ברור בכלל הדילוג הקליל אל מעבר לסכנת המדינה הדו-לאומית שמשמעה חורבן מחלט של הרעיון הציוני (כתבי מקור ראשון לא מדברים על צרפת כמדינה דו לאומית אלא על איסלמיזציה של המדינה). למומחים בתורת המשחקים יש בודאי מה לומר על בחירה באפשרות שיש לה שתי תוצאות אפשריות – כשלון מחלט מחד וקיום בעייתי מאידך.

אשר על כן, יש להוריד מעל הפרק את רעיון הסיפוח של מיליון וחצי ערבים למדינה. גם בלי היסטריה מיותרת מדובר במהלך שבו הצר אינו שווה בנזק המלך.

בשלב זה ידרוש מאיתנו אורי, בצדק גמור, להתמודד עם הבעיות הקשות של שתי האפשרויות האחרות. אלא שעל זה יש לענות שאין אלו האפשרויות היחידות בשוק האפשרויות. שתים מבין התוכניות המצויות על המדף הן 'המתווה האזורי לשלום' של הרב בני אלון  ו'תוכנית ההרגעה' של נפתלי בנט. על הנייר ההיתכנות שלהן היא אפסית. אבל ביננו, גם ההיתכנות של תוכנית קרי היא אפסית וכל ההבדל הוא שאותה מקדם במרץ שר החוץ של מעצמה עולמית ואילו לאחרות אין יח"צ טובים.

הנחת היסוד לכל הדיון היא שהערבים אינם באמת בשלים לשלום. אין זה משנה כל כך מדוע אין הערבים רוצים בשלום, אם מפני שזהותם הלאומית עומדת על כרעי תרנגולת וה'כיבוש' מתדלק את הזהות הזו ואם משום שלדעתם הזמן משחק לטובתם (מה שנראה די נכון) או כל סיבה אחרת. בכל אופן במציאות כזו כל דיון על 'הסכם שלום' המבוסס על מו"מ הוא תיאורטי בלבד.

כאן כדאי להעיר משהו על הסכמי אוסלו וכשלונם. מדוע הם נכשלו? מפני שהערבים לא נדרשו בהם לשלם שום תשלום אמיתי לדורות. העובדה שרק ישראל ויתרה על נכסים של ממש לא עודדה את המשך החיפוש אחר פשרה אלא רק תדלקה את התקוות של האויב שישראל בדרך להתקפל עוד ועוד. אם למשל בשלב של 'עזה ויריחו תחילה' היה מוסכם שמעלה אדומים מסופחת לישראל, הרי שמלכתחילה היה מסומן לשני הצדדים ולעולם שהפשרה תהיה אי שם באמצע. מה שונה היה מצבנו לו כיום, היו כבר גושי ההתישבות חלק מהמדינה במסגרת הסכם והכרה בינלאומית? לאויב לא היה כדאי מלכתחילה לפתוח בצעדים שמותירים אותו עם הפסד טריטוריאלי ובלי שום רווח.

המצב הוא שהיכולת שלנו כרגע היא לפעולות חד צדדיות בלבד. שרון ניסה רעיון זה אבל בצורה הגרועה ביותר האפשרית. ההתנתקות, גם לשיטת השמאל, לא נתנה לערבים שום מוטיבציה להכנס למו"מ. לכן חובה על ישראל לפעול באופן שידחף את הערבים לעשיית שלום ועל הדרך למקסם את נקודת הפתיחה שלנו. הדרך היחידה היא לשכנע אותם שיש להם מה להפסיד וכל רגע שעובר – משמיט מהם הישג פוטנציאלי. בהנחה שאין חולק על הצורך להעביר את האוכלוסייה הערבית לשליטה של גורם אחר (מקומי או זר), נותר באמת רק הויכוח על שטח.

אם כך, אולי יש לבחון אפשרות שמדינת ישראל תספח שטחים קטנים מיו"ש בכל פרק זמן נתון. בתור התחלה יש להתמקד בשטחים שברור לכל בר בי רב שגם לעתיד – יישארו ביד ישראל (נניח שטחים שגם על פי יוזמי יזמת ז'נווה יוותרו בריבונות ישראלית). רצוי מאד שמהלך כזה יתואם עם העולם המערבי, אבל הסיכוי שהם יכירו שאלו צעדים מעודדי שיחות שלום – אינו גדול בלשון המעטה. ובכל זאת העימות הפוטנציאלי עם העולם המערבי על בסיס סיפוח שטחים נטולי ערבים מחד והתנתקות מאזורים צפופי אוכלוסיה ערבית מאידך, יהיה קטן לאין שיעור מהעימות הפנים ישראלי (וכל שכן העימות עם העולם המערבי) בעקבות סיפוח מליון וחצי ערבים למדינה.

(גרסה ערוכה פורסמה במוסף 'יומן' של 'מקור ראשון')