למי קראת 'מתייון' ?

כל שנה בחנוכה צץ לו מחדש פולמוס 'מי הם המתיונים המודרניים'. כמעט תמיד מדובר בכינוי גנאי והכותבים מצמידים אותו ליריביהם האידאולוגיים. למען האמת, נראה שהשינויים בין הימים ההם לזמן הזה הם כל כך גדולים שאי אפשר באמת לתת תשובה לשאלה זו.

אולם לפני שבכלל דנים בשאלה, כדאי לנסות ולהבין את מארג הכוחות הפוליטי שהיה כאן לפני 2300 שנה בערך, בתקופה ההלניסטית. אפשר לומר שהיו אז שני נושאים במחלוקת ציבורית. הנושא האחד היה הענין התרבותי-דתי, עד כמה יש לאמץ את התרבות של הכובש הנאור. רוב עמי האזור אימצו את התרבות היונית החדשה תוך שילוב עם תרבותם העתיקה ויצרו את המושג 'תרבות הלניסטית'. גם בעם ישראל היו שרצו לאמץ את התרבות החדשה על קרבה וכרעיה, מנהגיה ודתה. המשמעות היתה התבוללות ואכן רק מיעוט נקט בגישה שהיום קוראים לה 'התייונות'. רוב העם היה מוכן לאמץ מרכיבים כאלו או אחרים מהתרבות היוונית, אולם מצוות התורה היו קו אדום, במיוחד הפולחן בבית המקדש. מחלוקת זו לא היתה חדשה ועוד בזמן השלטון הפרסי היו מי שתמכו בהתערות בסביבה כפי שמעיד ספר עזרא.

המחלוקת השניה הייתה לאומית. עד כמה יש לשאוף לעצמאות מדינית ולהחזיר עטרת מלכות ישראל ליושנה. גם כאן לא היו עמי האזור דוגמה לעניין שכן רובם ככולם ויתרו על השתייכותם הלאומית ולא שאפו יותר להקים מחדש את ממלכותיהם הישנות (ארם, עמון, פלשת וכדו'). בקרב עם ישראל היו קבוצות קטנות שניסו שאפו לפרוק עול השלטון הנוכרי מעל העם, אולם רוב הציבור הסתפק באוטונומיה הדתית שהוענקה לבית המקדש בידי השלטון הפרסי ונמשכה במשך שנים רבות תחת השלטון ההלניסטי. אמנם באופן בסיסי היה עם ישראל שואף לעצמאות ואירועי העבר הקנו לו שם של עם מרדן (שוב ספר עזרא), אולם אחרי שנים רבות של ריאל-פוליטיק של ההנהגה הרוחנית, היה נראה שהשאיפה הזו דעכה.

שתי המחלוקות הללו אמורות היו לייצר ארבע סיעות, אולם בפועל לא הייתה סיעה שתמכה בהתייוונות מחד ובעצמאות לאומית מאידך. נשרטט את האפשרויות השונות וניתן להן שם:

	שמירת מצוות	התבוללות
אוטונומיה	הרוב הדומם	מתייוונים
עצמאות	חשמונאים

העדרה של הקבוצה הרביעית נשמע די הגיוני, לא סביר שקבוצה התומכת באימוץ התרבות ההלניסטית תתמוך במקביל בשאיפה לאומית בדלנית. בכל אופן קל לראות כי שום פעולה לא הייתה יכולה להינקט בלי שיתוף פעולה של קבוצת הרוב של שומרי המצוות המסתפקים באוטונומיה. אכן, כל עוד נשמרה האוטונומיה הדתית, לא היה לרוב העם שום סיבה למרוד. דבר זה היה ידוע מן הסתם לשליטים ההלניסטים ואלו שמרו, גם מסיבה אידאולוגית של סובלנות דתית וגם מסיבה פרקטית שלטונית זו על האוטונומיה הדתית של תושבי יהודה.

לא זה המקום להיכנס לסיבות שהביאו את הסלווקים לצמצם מאד את האוטונומיה הדתית, לכפות התבוללות ולאפשר למתייוונים לשנות את סדרי בית המקדש ולחללו. מה שמעניין הן תוצאות פעולה זו שהביאו את רוב העם לשתף פעולה עם החשמונאים ולמרוד בשליטים היווניים. ההישגים הצבאיים שהביאו לטיהור בית המקדש, פתחו פתח לריצוי קבוצת המרכז שהיתה מוכנה כאמור להסתפק בהשבת האוטונומיה הדתית. החשמונאים מצאו עצמם שוב במיעוט עד ששוב התדרדרו היחסים והנסיבות הפוליטיות הביאו להקמת מדינת החשמונאים. במשך הזמן שבה והתעוררה השאיפה הלאומית בציבור היהודי וזו נמשכה עד המרד הגדול ולאחריו מרד בר כוכבא. אז כבתה השאיפה הזו בכח הזרוע הרומית עד העת החדשה.

אולם בעת החדשה החלוקה דלעיל כבר היתה שונה לגמרי. הקבוצה הרביעית שלא היתה קיימת בעבר, הפכה באחד מתעלולי ההיסטוריה להיות הקבוצה המרכזית. הציונות החילונית שהיתה לאומית אך התנערה משמירת המצוות  מילאה את המשבצת הרביעית שהייתה ריקה בעבר. יש להודות שלא היו לה שאיפות של התבוללות לאומית, אולם בפועל עיניה התרבותיות היו נשואות אל עבר תרבות העמים הסובבים (בדגש על תרבות המערב). אלמלא הרעיון הלאומי (הציונות), הו בני קבוצה זו מצטרפים אל קבוצת המתבוללים הלא-לאומיים. אלו היו קיימים תמיד אולם בדרך הטבע הם נטשו את היהדות ולא התרבו כקבוצה. מילוי השורות בקבוצה זו בא תמיד מתוך הקבוצות האחרות. במדינת ישראל אפשר לומר שאין להם קיום בכלל (שהרי השקפתם עוינת את הרעיון הלאומי). בעמודה של שומרי המצוות נוצרה חלוקה בין המסתפקים באוטונומיה דתית, בארץ ובחו"ל, ובין בעלי השאיפה הלאומית. אלו האחרונים המיוצגים כיום על ידי הציונות הדתית היוו רוב מנין של בני עמודה זו (בניגוד לחשמונאים שהיו מיעוט).  הראשונים מיצוגים כיום על ידי החרדים.

אשר על כן, ההשוואות מאז להיום לוקות, מטבע המצב המשתנה, באי דיוק. זאת גם מחמת השינוי בהגדרת הקבוצות, גם בשל גודלן היחסי שהשתנה דרמטית וגם המציאות הסובבת שמכתיבה יעדים שונים. לכן גם הקישור שנעשה במאמר זה בין הקבוצות של פעם לימינו אנו לא אמור לאפשר השלכה ממעשיהן בעבר למעשיהן היום. אילו היינו עושים זאת היינו אמורים לצפות לחבירה של החרדים לציונות הדתית במטרה למזער את השפעת החילונות גם ב'מחיר' של הקמת מדינה. אולם לו זו בלבד ששתי הקבוצות גם יחד אינן מהוות רוב מנין של העם היושב בארץ ישראל, אלא שמתברר שמכיון שבעצם האיום על שמירת המצוות האישי לא קיים, הציר של קיום ריבונות יהודית בארץ ישראל גבר.

את חנוכה נמשיך לחגוג, אולם כל ניסיון לעריכת השוואה מעשית בין הימים ההם לזמן הזה נידון לכשלון. במקום לעסו בדימויים לעבר, עדיף להתבונן במטלות ימינו אנו ולמצוא להן פתרונות המתאימים להווה. 

(פורסם באתר 'כיפה')