יום רביעי, 8 בנובמבר 2017

דברים ליום הזכרון ה-22 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל

הידיעה שיריות נורו על ראש הממשלה והוא הובהל לבית החולים הגיעו אלי ברגע משמח דווקא, בעת ההכנות לברית של בני שנולד שבוע קודם לכן. אני זוכר את הזעזוע כשהתגלה שלא פעולת טרור היתה זו אלא התנקשות מידיו של יהודי. עוד הספקתי לנסות לתאם אמירת תהילים עם מחנך עמית כשהתברר לנו שראש הממשלה נפטר מפצעיו.

זו היתה תקופה סוערת. הממשלה הובילה מהכלים מדיניים שנויים במחלוקת. חלק גדול מהעם צהל והיה בטוח שהשלום המיוחל הגיע, חלק אחר, אף הוא גדול, חרד ופחד לגורל המדינה והציונות. סיסמאות קשות הונפו, אמירות בוטות נאמרו, הרטוריקה היתה קשה ומתלהמת, הפגנות ענק כונסו כשעשרות אלפים ואף מאות אלפים יצאו להפגין בלי שום אומן ששר. שמאז ההתנתקות לא ראינו עוד כאלו. בדיעבד יש מי שיאמר שהכתובת היתה על הקיר.
באותו מוצאי שבת, אור לי"ב במרחשוון תשנ"ו, כינס מחנה תומכיו של ראש הממשלה עצרת המונים בכיכר שנקרא אז 'כיכר מלכי ישראל'. הדוברים המרכזים בעצרת היו כמובן ראש הממשלה ושר החוץ.
למרות שאין זה העיקר כלל וכלל, נאמר מספר מילים על יצחק רבין. הצבר הראשון בתפקיד ראש הממשלה. את הקרירה הציבורית ביטחונית שלו הוא החל בגיל 18 כשהתנדב להגנה. בגיל 24 כבר היה מג"ד ובמלחמת העצמאות היה אחראי על הדרך לירושלים ומונה לתפקיד מח"ט 'הראל' בגיל 26 בלבד. בתשכ"ד התמנה לתפקיד הרמטכ"ל וזכה לפקד עליו בעת הינצחון המרשים של מלחמת ששת הימים.
זמן קצר לאחר המלחמה קיבל יצחק רבין תואר 'דוקטור לשם כבוד' מן האוניברסיטה העברית. הטקס נערך באמפיתיאטרון של האוניברסיטה בהר הצופים, קמפוס אליו שבה האוניברסיטה לאחר המלחמה. בנאום שנשא, הדגיש יצחק רבין את יתרון הרוח:
"....היום באה האוניברסיטה העברית ומעניקה לנו תואר של כבוד, כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל,...
הפלוגות שבקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך, ... נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית....
צבא זה, שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אויב, בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית, העומדת לו בשעת מבחן...."
יצחק רבין היה פעמים ראש ממשלה ובין לבין כיהן גם כשר בטחון שנים רבות. בכהונתו השניה כראש ממשלה, הוביל מהלכים מדיניים שנויים במחלוקת עד שחייו קופדו בידי מתנקש יהודי, יגאל עמיר. הרוצח נתפס, הועמד למשפט ועל פי הודאתו הורשע ונידון למאסר עולם.
מדוע עלינו לזכור ולהזכיר את היום הזה ? לצערנו עשרות אנשים נרצחים במדינה, אוי לבושה ומדוע דווקא רצח זה זוקק יום זיכרון שנתי?
ראשית. הרצח היה פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. זכינו ומדינת ישראל היא אחת המדינות היחידות שקמו כשהן דמוקרטיות מלכתחילה. רוב המדינות בעולם עברו פאזה של דיקטטורה. חלקן עד היום תחת משטר רודני. אולם התנועה הציונית היתה דמוקרטית משחר קיומה, עוד הרבה מלפני קום המדינה. העיקרון הבסיסי של הדמוקרטיה הוא היכולת של האזרחים לבחור את השלטון ולהחליף אותו כרצונם. הניסיון לשנות את השלטון בכח, לפגוע במנהיג הנבחר, זוהי חתירה תחת אושיות המשטר הדמוקרטי שאו כל כך שמחים לחיות בו.
אולם הרצח הוא גם פגיעה באומה עצמה שכן ראש הממשלה אינו אדם פרטי, הוא סמל של שלטון. ובמדינת ישראל הוא סמל הריבונות המתחדשת של עם ישראל. וכך כתב הרב אבינר, רבה של בית אל:
"לרצוח ראש ממשלה מפני שאין מסכימים איתו, אינו רק רצח יהודי, אלא מעין רצח המדינה, מעין סגירת המדינה.."
הפגיעה גם העמיקה את השסעים בחברה הישראלית. מחלוקות הן דבר נסבל, שסעים – ממש לא. המדרש מספר על דורו של אחאב:
"א"ר שמואל בר נחמן דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו והיו יוצאין למלחמה ונוצחין ולמה כן שלא היה ביניהן דילטורין" (דברים רבה, שופטים ה' י)
האחדות, הנאמנות ההדדית, הביאה את דורו של המלך אחאב לנצחונות לאומיים. עלינו לזכור ש'אחדות ישראל' איננה סיסמה או שורה נאה לציטוט בדבר תורה, זוהי הנחיה מחייבת. לצערנו אולי לא כולם שותפים לה, אבל זה לא צריך למנוע מאיתנו לחתור למטרה זו. הרצח הנתעב תרם לפרימה של תפרים ישנים. אמנם יש שעושים מאמצים לאחות את הקרעים מחדש וללמד שאפשר לקיים מחלוקת קשה גם מתוך אחדות לאומית, אולם חלק ממאמץ זה מצריך את יום הזיכרון השנתי.
חמור מכל הוא חילול השם שהביא עלינו הרצח. למרבה הזוועה נפוצה בציבור הדעה שהיה לרצח רקע תורני הלכתי. איך קרה שהתורה שקובעת 'שופך דם האדם, באדם דמו יישפך' ו'לא תרצח' תיחשד בעידוד של מעשה רצח ? הלא זה מה שאומרת הגמרא "מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו " (יומא פו.). ביום זה מוטל עלינו, הנאמנים לדרכה של תורה, להפריך בעקשנות את רעיון ההבל הזה ולהרבות שלום בעולם בשם מי ששמו 'שלום'.
אבל חילול השם לא היה רק כלפי עם ישראל, אלא כלפי כל העולם. במקום להיות 'אור לגויים' הפכנו לאחת הגרועות שבאומות, למשל ולשנינה בפי אחרים. לביאליק מיוחסת האמירה הצינית שנהפוך לעם ככל העמים כשיהיה גם גנב יהודי. אבל רצח ראש הממשלה מביא אותנו לשפל חסר תקדים ולא ככל העמים בית ישראל. האומה שאמורה להותיר רושם של 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' הפכנו, בלשון הרמב"ם ל'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
לכן עלינו לצין את יום רצח ראש הממשלה מדי שנה ולהתאמץ להפיק את הלקחים המתבקשים. לא רק המובן מאליו – אין פותרים סכסוכים באלימות. אלא שאחדות האומה הוא מושג שצריך לצאת מרמתו המופשטת אל מחוזות המעשה. קריאה זו מופנית בעיקר כלפי הורים ומחנכים שצריכים לחנך את הדור הבא לראיה מורכבת של העולם.
אני מסיים בקטע מתוך דברים שנשא הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, מספר ימים לאחר הרצח:
בתשל"ח הגיע שמעון פרס לישיבה. ישבנו כאן בחדר, והוא שאל מהי השיטה הפוליטית של הישיבה. השבתי לו, שלישיבה אין משנה פוליטית המוצגת בתור שכזו לתלמידים אך אנו משתדלים לחנכם לשלשה דברים:
1.       שחרף העובדה שהם יושבי בית המדרש-  ואנו רוצים שיהיו יושבי בית המדרש- שיבינו שיש חשיבות למתרחש מחוץ לכתלי בית המדרש ולכן צריכה להיות להם מודעות ורגישות לבעיות לאומיות.
2.       שיתרגלו לחשוב על הבעיות האלה בצורה עניינית ומעמיקה. לא להיסחף, לא להיגרר, לא חשוב בסיסמאות ובקלישאות, אלא בצורה עיניינת.
3.       שלמרות הדביקות האמיתית והערכית בתפיסת עולמנו, שידעו לכבד גם דעות וחשיבה אחרת.
זה המינימום אליו צריך לשאוף ולחנך.


אין תגובות: