במקום לפשוט יד

מספר הקדמות לפני שנתחיל.

• לשלוח ילד לחינוך החרדי זה מסוג הבחירות שאינן באות בחשבון, בדיוק כמו שלא שולחים ילד לחינוך הממלכתי הלא דתי. אין זה מקום להיכנס לדיון בבעיות היסודיות של ההשקפה החרדית וזה שהילד לא יגיע לסיירת היא הקלה שבהן. מוטב לא להשתעשע ברעיון זה.
• השמות 'בית ספר' או 'תלמוד תורה' הם שמות נרדפים שהשוני שנוצק בהם נועד ליצור איזו אבחנה לא הוגנת ולא נכונה. בכל מקרה, לא הקנקן עיקר – אלא מה שיש בו. אותו הדבר עם המושגים 'דתי' ו'תורני'. הכל מכבסה של מילים.
• הדרישה לתשלום הוא סוג של סלקציה מעודנת. המטרה היא לסנן את אלו שיש להם עניין בסיסי בחינוך דתי אבל לא מוכנים לשלם הרבה עבור זה. מדהים איך אלו שרוממות 'אף שעל' בארץ ישראל בגרונם, פועלים בשביל לוותר על שעלים רבים בעם ישראל.

לאן הולך הכסף שמשלמים הורים ? מדוע יש פערים כה גדולים במחיר שנדרשים לשלם הורים בעבור חינוך ילדיהם? אינני מתכוון לחוגי העשרה שאליהם נשלחים חלק מהילדים, אני מתכוון לשעות שהילדים נמצאים בבית הספר. הכסף שנגבה מההורים מיועד למספר מטרות (אני מתעלם ממי שרוצה להקים בית ספר שלא עומד בקריטריונים המינימאליים של משרד החינוך מבחינת בטיחות או תוכנית הלימודים):

1. תוספת שעות לימוד. הורים רוצים שילדיהם ילמדו עוד שעות בבית הספר (ומבחינה כלכלית - אחת היא אם הכוונה לתגבור לימודי קודש או שפות, דווקא המקצועות ההומניסטיים הללו זולים יותר משעות מדעיות או שעות אומנות הדורשות לעיתים ציוד יקר).
2. חלוקה לקבוצות קטנות (מתחת לתקן של משרד החינוך), זה יכול להיות למען הקטנת כיתות אם, הפרדה מגדרית, יצירת הקבצות או לימוד של תחום דעת לקבוצה מצומצמת של תלמידים.
3. פרויקטים בית ספריים הדורשים הסעות או ציוד יקר ומיוחד, טיולים, השאלת ספרים ועוד (בתיכון נפגוש את הפנימייה – מוסד אנאכרוניסטי שהיה צריך לעבור מן העולם כבר מזמן).
4. מימון תקורה של בית ספר קטן. כל בית ספר צריך מנהל, מזכירות, תחזוקה וכדו', ככל שבית הספר קטן יותר, המימון של משה"ח קטן יותר, אבל ההוצאה – בעינה עומדת.

הבה נבחן את הסעיפים לפי הסדר. אם אנחנו מצדיקים דרישה של ההורים לתוספת שעות לימוד או הקטנת כיתות – מדוע זה צריך להיות רק למקצועות קודש ? או רק בבתי ספר פרטיים למחצה ? הבעיה היא שתקציב המדינה מוגבל ואי אפשר לתת לכולם את מלוא תאוותם. הגענו אפוא למחוזות החינוך האפור והשחור. בלי להיכנס לסוגיה המוסרית, ברור שחינוך כזה ינתן רק לבעלי אמצעים ובנדיבותם אולי גם למספר (מוגבל) של חסרי אמצעים.

אפשר לדרוש שהמימון יהיה סקטוריאלי (ע"ע חרדים) אולם לשם כך דרוש לציונות הדתית כוח פוליטי שיהיה מוכן לעסוק גם בצדדים אלו. במציאות הקיימת יש אולי בכנסת נציגים רבים לסקטור הציוני הדתי (רק בליכוד יש חמישה !), אולם בפועל דווקא המפלגה המיניאטורית (3 ח"כים) המייצגת את האידיאולוגיה של הציונות הדתית, היא הנדרשת לרדת מאולימפוס האידיאה אל מדמנת הסקטור כשבסופו של דבר היא זו שתכונה בכינוי הגנאי 'מפלגה סקטוריאלית' בידי אלו שנעזרו בה אך מצביעים למפלגות אחרות שבהם הם באמת סקטור, אך סקטור זניח ושכוח.

גם אם הבית היהודי יגדל לתריסר מנדטים צריך לדעת שיש מחיר לתביעה סקטוריאלית ייחודית כזו (שוב, בהתעלם מהשיקול המוסרי ומהתפיסה הכלל-ישראלית של האידיאה הציונית-דתית) והוא הצורך לוותר במקום אחר. רוצה כסף למוסדות החינוך שלך ? תן גיבוי למהלכים מדיניים של ראש הממשלה. איך זה עובד ? תשאלו את גדולי התורה של 'יהדות התורה'....

את ריבוי הפרויקטים הבית ספריים צריך פשוט לעצור. עם כל הכבוד לחינוך באמצעות החושים, צוות בית הספר צריך להיות יצירתי דיו בשביל למצוא מקומות בסביבה הקרובה לבית הספר או לעשות שימוש בציוד פחות יקר. כשהפנקס (ההמחאות של ההורים) פתוח, היד (של ההנהלה) על ידית ההוצאות קלה יותר. את רוב הפנימיות יש פשוט לבטל.

אולם הרעה החולה והייחודית של החינוך הדתי היא אינפלציית המוסדות. מבתי ספר יסודיים ועוד יותר בחינוך התיכוני, ואפילו בזה העל תיכוני, רבים המתפרצים ומקימים לעצמם מוסד 'שונה', מוסד 'ייחודי', מוסד 'קטן ואינטימי' עם 'יחס אישי לכל תלמיד/ה' ועם תקוה שמישהו צריך לממן. בהקשר זה צריך לפנות לקברניטי הציבור שציוני דתי ולבקש מהם לעשות סדר בבלגן ! תחרות זה מצוין, אבל לא על חשבון ההורים.

מה לעשות ? לחזור לממ"ד. לדרוש מההנהגה של הציונות הדתית להעלות את הרמה של הממ"דים. לדאוג למורים יר"ש, לתוכנית לימודים עשירה (בהתאם לתקציב משה"ח), למזער את תשלומי ההורים. לדרוש מההורים לא כסף אלא התאמה חינוכית עם בית הספר. רוצים חינוך דתי לילד ? בבקשה, חינוך מתחיל בבית וזה צריך להיות תואם לבית הספר (שמנהל החמ"ד יוציא הוראות ברורות בעניין שלא נגיע חלילה למצב של 'מגמה חסידית'). יותר הגיוני לבקש מההורים להגיע ללימוד של פעם בחודש עם הילד בבית הספר מאשר לשלם עוד אלפי שקלים (ואם ההורים מעדיפים לראות 'כוכב נולד' או ללכת לשיעור הקבוע של הרב פלוני או לנקות פאנלים באותו זמן – שיחפשו בי"ס אחר).

לחזור לממ"ד, גם הילדים, גם ההורים, גם המורים, גם המנהיגים.

(תגובה למאמר ב'עולם קטן' - לא פורסם)

מרק סימנים בריא

ראש השנה בפתח ועם כל הכבוד לתפילות, הרי שאי אפשר להתעלם מההיבט הקולינרי של החג. נהגו בני ישראל להשקיע בסעודות החג כדי שהשפע והטעם יימשכו על פני כל השנה, אמן כן יהיה רצון !

אחד מסימני החג – הם הסימנים שנהגו קהילות ישראל לעשות ממאכלים שונים (ובעיקר משונים) תוך אמירת 'יהי רצוןים' תואמים וכל המרבה במשחקי מילים – הרי זה משובח.

אולם אנו הנהגנו במקום שפע מאכלים, לרכז את כל המאמץ (טוב, את רובו..) בתוך מרק יקרות אחד גדול – מרק סימנים !

הנה המתכון המוצע, עם היהי רצון'ים שמשויכים לכל רכיב ורכיב.

בסיר גדול (בהתאם לגודל המשפחה, לא לשכוח שיש גם את ליל שבת השנה ועם ערוב תבשילים, אשר לחמם את המרק גם לשבת, במתכון זה בכלל לא נותנים כמויות כי זה תלוי במה שאתם אוהבים ובמה שיש בבית שלכם..) מחממים קצת שמן.

מכניסים בצל (שנזכה לשבת בצל השכינה) קצוץ, עגבניה (בואו לא נמציא סימן לירק זה..) חתוכה דק וגם גבעולי סלרי (דוברי האנגלית טוענים שיש בירק זה משום סגולה לשיפור בשכר), אף קצוץ דק. מטגנים עד שהם רכים (לא לטגן !!).

מוספים מים לגובה חצי סיר.

מוסיפים את הירקות הבאים לסיר כשהם חתוכים בקטן (לא דק ולא עבה), ברגע זה ה'יהי רצון' היחיד שאומרים הוא 'יהי רצן ויצליח מרק זה וישביע את רצון אורחינו ואת רעבונם'..

• גזר (שיגזרו עלינו גזרות טובות).
• תפוח אדמה מתוק (שתהיה לכם שנה מתוקה ! השם המוכר 'בטטה' לא מתאים לברכה, אתם רוצים לשבת כל השנה כמו בטטות מול הטלוויזיה ?)
• קרא. אצלנו הכוונה לדלעת או לקישוא כלומר שמים את שניהם בסיר ! שמעתי שיש מי שמעדיף דלורית – גם טוב). לצורך העניין נקרא לה 'קרע' ונכוון ש'קרע רוע גזר דיננו' המחמירים שמים באותה כף דלעת, קישוא וגזר, לצאת ידי דעת כולם....
• קולרבי – שנזכה לשמוע בקול רבותינו. על ימין שהוא ימין או שהוא שמאל – כל אחד ורבותיו הוא.
• לפת (דומני שהשנה זה מוקדם מדי ועדין אין לפת בשוק).
• כרובית (בלי תולעים בבקשה, אני לא מכיר 'סימן' טוב בתולעים). כאן יש בעיה כי לא כולם מוכנים לומר יהי רצון על המלאכים (כרובים). על סעיף זה אפשר (ורצוי) להכניס למרק גם ברוקולי (שהוא בעצם כרובית ירוקה).
• שעורה בצורה של גריסי פנינה. אני מניח שלפחות הנשים בקהל יודעות בדיוק איזה 'יהי רצון' צריך לומר כאן....)
• ראש סלרי מגורר - שנהיה לראש ולא לזנב (טוב מאד למי שלא רוצה ראש של דג או כבש על שלחן החג..). 
• שורש פטרוזיליה מגורר - שנזכה לחזור לשורשים היהודיים שלנו. 
• עדשים – אדומות, צהובות, ירוקות, חומות (שחורות לא מתאים, לא בראש השנה ולא בכלל).  אין לי 'יהיה רצון' מתאים, אבל זה מאד מאד בריא וגם בריאות זו ברכה טובה לשנה הבאה ובכלל ! בסעיף זה אפשר להכניס עוד קטניות – אפונה (ירוקה וצהובה) וחימצה ('חומוס' בלעז) בתנאי שהשרתם אותם מראש במים ל24 שעות.

ולא ! אני לא שם מלח (ממילא האוכלים ישימו עוד, למה לפגוע בלחץ הדם שלהם !). גם לא פלפל או פפריקה. זה מרק ירקות נטו ! אפשר להוסיף פטרוזליה אם אתם נורא רוצים (רק נראה אתכם מוצאים לה 'יהי רצון' מתאים....)

מרתיחים את המרק, מקטינים את האש, מבשלים בערך שעה וחצי (אש קטנה, סיר מכוסה).

בתאבון !

שתהיה לכם שנה טובה, בריאה ומלאה בסימנים טובים !

(פורסם בגושארבע)

החופשה הגדולה – גדולה מדי ?

שנת הלימודים בישראל מתחילה ב- 1 בספט' ומסתיימת ב 30 ביוני (בבתי ספר תיכוניים הלימודים מסתיימים קודם, אולם לאורך מאמר זה נתייחס לשנת הלימודים של בתי הספר היסודיים על מנת למנוע סרבול מהקוראים).

באמצע השנה ישנן שלש חופשות ארוכות יחסית – שבוע בסוכות, שבוע בחנוכה ושבועיים בפסח. סה"כ לומדים במדינת ישראל במשך 220 יום או כ 37 שבועות של לימודים. נשמע מעט ? ברוב מדינות העולם זה עוד פחות... (ראו נספח). יש לזכור שברוב העולם נהוג שבוע לימודים של חמישה ימים, כך שבמספר שבועות הלימוד אנחנו באמת במצב טוב באמצע.

מבנה זה הוא היסטורי, אבל אין מדובר במבנה שיש לו הסכמה ברחבי העולם. מתברר שכמעט אין שתי מדינות עם מבנה זהה של שנת הלימודים ! מבנה שנת הלימודים בישראל שונה גם מהמסורת היהודית של לימודים בישיבות. עיון במבנה שנת הלימודים במדינות העולם מגלה שמזג האוויר הוא הקריטריון העיקרי בקביעת החופשות. כשחם מדי או קר מדי – אין לימודים. אין ספק שבעידן הטרום-מזגני, הייתה תקופת הקיץ החמה בישראל - קשה ללימודים פרונטאליים סדירים, יחד עם הצורך לתת לתלמידים זמן של רענון, הוחלט לקיים את החופשה בקיץ – בשיא החום הארץ-ישראלי.

מלחמת התאריכים

היה זה בתחילת שנת תרע"ד. חברת 'עזרה' היהודית-גרמנית, שהקימה מוסדות חינוך רבים בארץ התעתדה לפתוח בחיפה מוסד על תיכוני טכני ולידו בית ספר תיכוני עם מגמה טכנית. הנהלת החברה החליטה שלא לקבוע שפת הוראה מחייבת. החלטה שמשמעותה היתה ששפת ההוראה תהיה גרמנית. השיקולים היו ברורים – העברית שאך עתה החלה להתחדש לא נתפסה כשפה שאפשר ללמד בה מקצועות מדעיים, בנוסף היה קושי לאתר סגל הוראה דובר עברית.

ההחלטה זעזעה את הישוב העברי הצעיר והחל מאבק מאורגן נגד ההחלטה, מאבק שנודע בשם 'מלחמת השפות'. במסגרתו הושבתו בתי הספר של עזרה, התפטרו חברי הנהלה של 'עזרה' בארץ ועוד. לאחר מספר חודשים נכנעה הנהלת 'עזרה' ושפת הלימוד בטכניקום (שהפך לטכניון) היתה על טהרת העברית.

"אז יבקע כשחר אורך"

(לכבוד שמחת הברית של אחייני - שחר בן אריאל הכהן ונגה קאהן)

משחר קיומו של המין האנושי, הפעים השחר המפציע את בני האדם. זריחת השמש החוזרת ונשנית מזכירה את טיבו המעגלי של היקום וטיבם המעגלי של חיינו שתחילתם בלידה ואחריתם בלידה לעולם שכולו טוב.

היהודי, איש ההלכה, כשהוא בא להתבונן בשחר המפציע רואה מעבר למראה האסתטי גם את העומק ההלכתי שלו:

איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות , הרי הוא בא ותורתו , שניתנה לו מסיני , בידו... אין לך תופעה.. שאין ההלכה האפריורית ניגשת אליהם באמת מידתה האידיאלית... כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק... ורואה ... זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע כי זריחה .. זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות (הגרי"ד סולוביצ'יק, 'איש ההלכה' עמ' 28 – 29)

אולם גם בהלכה יש לשחר משמעות רוחנית. זהו הזמן המובחר להתחיל בו את תפילת העמידה (תפילה כותיקין) על פי הפסוק בתהילים (ע"ב ה) "ייראוך עם שמש". תחילתו של יום חדש מעניקה תנופה לתפילתו של היהודי העומד בפתח בית המקדש, גבו אל השמש הזורחת ופניו אל ההיכל.

בחיי האומה יש לשחר משמעות חשובה של גאולה כפי שמתאר המדרש המפורסם בירושלמי (יומא מ ע"ב):

רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חיא רובה לרבי שמעון בן חלפתא... כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר ...

כשם שהשר מתגלה לאיטו ולא בבת אחת, כך גאולת עם ישראל לא תקרה בבת אחת אלא לאיטה. אנו חיים בעידן של שחר, עידן של תחילת הגאולה. אנו מקווים ומתפללים שנזכה לראות בעלית השחר המלאה ובגאולה השלמה במהרה בימינו.

פרשת ראה - לא תקינה פוליטית

בעולמנו הפוסט מודרני אין זה מקובל לתת 'ציונים' להתנהלות רוחנית. אפילו בתוך המחנה הדתי אפשר לשמוע פה ושם, אם כתוצאה מהשלמה מאולצת ואם כתפיסת עולם מבוססת אמירות כגון 'אם זה טוב לו, אז שיחיה איך שהוא רוצה', כאשר ה'טוב' הזה מתיחס לחיים שלא על פי התורה. הדובר בהחלט יכול להוסיף 'אני כמובן מקפיד על קיום מצוות ולי זה מתאים מאד'. להערה שמדובר במעשה רע, אנחנו עשוים לקבל תשובה של 'לך זה רע ולו זה טוב' וכדו'.

לאור זאת הפרשה שלנו היא מאד לא תקינה פוליטית ( Politically correct) כשהיא כותבת (י"א כו-כח):

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'  -ֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' -ֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:

הפרשה מציגה שתי דרכים וגם נותנת להן ציונים:

לשמוע בקול ה' = ברכה, לא לשמוע בקול ה' = קללה.

אולם תביעת התורה איננה רק בגדר של 'עשה טוב' וקריאה לאדם מישראל ללכת בדרך שהיתווה ה', אלא שיש גם 'סור מרע' כשבהמשך הפרשה תובעת התורה מעם ישראל להלחם מלחמת חורמה באלילות ומקומות פולחנה (י"ב ב-ג):

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:

יש מי שיעקמו את האף על צו זה, שהרי הוא פוגע ב'חופש הפולחן' ובהתנהלות המודרנית של סובלנות דתית. כאשר שלטון הטליבן הרס שני פסלי ענק של בודהא, הזדעק העולם החופשי ונקל לתאר מה יקרה אם אנחנו ננסה להרוס בתי תפלה של ע"ז בארצנו. אכן נראה כי הנימוק להתעלם מצו התורה אינו מפני שצו זה אינו בתוקף עוד אל מול הערכים המודרניים, אלא מחמת נימוקים אחרים לגמרי ובהם בין השאר החשש 'מה יאמרו'.

כי על כן יש להודות שהמונותיאיזם הוא באמת לא סובלני. התורה מתעבת את עבודת האלילים ורודפת אותם עד חורמה. מאד מאד לא תקין פוליטית.

במציאות של ימינו אין לנו יכולת להוכיח, שלא לדבר על הענשת, עוברי עבירה. אך עלינו להיזהר לפחות שלא לתת לגיטימציה, במישרין או בעקיפין, לחיים של עבירה ולא להיגרר לתפיסות פוסט-מודרניסטיות של 'אמת יחסית'.

האבכה בחמישי ?

מדי פעם עולה לדיון השאלה האם תקומת מדינת ישראל איננה מחייבת אותנו לחשבון נפש דתי. הצומות על החורבן הם רק אחד מאותן נקודות המועלות לשולחן הדיונים.

ובאמת, כל מי שעיניו בראשו רואה איך מול עיננו מתגשמים דברי הנביאים:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם:" (עמוס ט' יג-יד)

 או

"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-וֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ:" (זכריה ח' ד-ה)

וכל בר דעת מבין שסוף סוף נמצא עם ישראל במגמה של שיפור במצבו הלאומי (לא נכנס כאן להגדרות של 'אתחלתא דגאולה'). ומדוע לא נבצע שינוי ברוח דברי הגמרא:

"אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין." (ר"ה יח:)

[למרות שהגמרא שם מחריגה את תשעה באב בפירוש וע"ש].
אלא שאדרבא ! דוקא מצבנו הלאומי המשתפר והולך (עם עליות ומורדות כמובן), דווקא הריבונות שלנו בא"י בכלל ובירושלים בפרט, דווקא הם הם המדגישים את העיקר החסר מן הספר ! 
לא זו בלבד שטרם זכינו לבנין בית מקדשנו (והלא נאמר שכל דור שאין בית המקדש נבנה בו - כאילו חרב בו), אלא שאפילו לעלות ולקונן על רחבת הבית אין ניתן לנו. הר הבית שמם - ישמעלים מהלכים בו !
הלא על זאת מחה חגי הנביא באומרו:

"הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב:" (חגי א' ד)

 אם כך, וכמובן יש להיות מודעים לכל העכבות המונעות מאיתנו את בנין הבית לעת כזו, אין מקום בכלל לשאלה שהעלנו ! 
ניטל עלינו להמשיך ולקונן על מצבנו המדיני והלאומי שאינו מאפשר לנו להשלים את התהליך שבו הוחל לפני דור או שנים בתקווה שיזכנו ה' ויבנה בית מקדשנו במהרה בימינו.