פורים כ'פורים'

כבר אמר השל"ה הקדוש על ענין הקשר בין יום הכיפורים ופורים. ולכאורה מה הקשר ? שהרי אין חגים כה שונים מיום הכפורים חמור הסבר ופורים המוחצן והקליל ?

דווקא במגילה יש מאפיינים של 'יום כיפור'.

נתבונן לרגע באסתר ביום י"ד בניסן (נכון שנראה יותר לומר שזה היה בט"ו, אלא נוח לי לומר כפי שכתבתי). היא כבר צמה יום שלם ועתה היא מסכנת את חייה בכניסה אל  החצר הפנימית של המלך, אשר שם, אורח לא קורא עלול לשלם בחייו.

האין זה מזכיר לנו את הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים ? הכהן הגדול בעודו צם מתכונן הוא להיכנס אל קודש הקודשים, החדר הפנימי בבית המקדש, אשר שם כל המציץ - נפגע !

יתר על כן, שם מה נכנס הכהן הגדול אל קה"ק ? לכפר על בני ישראל וכשהוא יוצא הוא מתפלל על בני ישראל. גם אסתר מתכוונת לבקש על עמה ועל מולדתה.

אולם מה רב ההבדל בין המלך הקפריזי אחשורוש שבמלכותו שולטים הטבעת והפור ובין מלך מלכי המלכים ית' אשר לפניו כל בני האדם שוים ואין עולתה בו ! ואף על פי שאין שם ה' נזכר במגילה, ברור לכל מי שעיני תורה לו, שכל כולה של המגילה הוא השגחה פרטית, השגחה נטולת ניסים גלוים, חיים שבו פועלים בני אדם כמגששים באפילה ומתאמצים בכוחם הם להושיע את עצמם ועמם ובדרך לא פלא, מגיעה הישועה וההצלה.

אף אנו היום, בעידן שאין בו נבואה ואין בו ניסים גדולים צריכים לדעת שכמו אסתר ומרדכי בשושן, גם בעת צרה, רווח והצלה יעמוד לנו מפעילותנו אנו ושנת המלך, מלך מלכי המלכים, תנדוד כל עוד לא בטלה הגזירה. נזכור כי רבים שלוחיו של מקום ובדרך גלויה אך נסתרת יבואו ניסיו.

ועל כן, בזמן שנקיים את מצוות הפורים, ממקרא מגילה ומשתה ועד משלוח מנות ומתנות לאביונים,  נפנים את לקח יום הפורים, נחפש ונמצא את נוכחות האל בחיינו היום יומיים ונודה לו על ניסיו שבכל יום עמנו ועל נפלאותיו אשר בכל עת. וכמו ביום הכיפורים שהוא יום מסוגל לישועת הפרט, הפורים הוא יום מסוגל לישועת הכלל ולוואי שנזכה לראותה במהרה בימינו.

פורים שמח.

על הראשונות אנו בוכים

השאלה שהונחה לפתחי קוראי עמדה היתה "בהנחה שהחלופה היחידה לתוכנית שתי המדינות היא סיפוח יהודה ושומרון לישראל על על תושביהם הערבים...". מומחי משפט היו בטח קוראים לזה – הנחת המבוקש.

הרי באותה מידה אפשר היה לשאול "בהנחה שהחלופה היחידה לתוכנית שתי המדינות היא גיור בכפיה של הערבים" או "הקמת מדינה יהודית בבירוביג'אן". לא זו בלבד שיש כאן יומרה בעצם הקביעה 'החלופה היחידה' אלא שמבין כל החלופות הרציניות יותר והרציניות פחות, בחרה מערכת עמדה להביא את החלופה היותר הזויה. חלופה שעצם הצגתה יכול לדחוק כל אזרח ישראלי שטרם נכבש על ידי מקסם השווא של 'שתי מדינות' בדיוק אל חיק אותו מקסם שווא.

חתיכת הפסקה

אחינו בני עדת האמריקאים מתרפקים לעיתים על מטעמי סיר הבשר של העולם החדש. זר לא יבין זאת (מה גם שקולינרית, המטבח האמריקאי לא משהו, אלא אם אתם מוכנים לספור תורכי צלוי, סליחה ! תרנגול הודו צלוי כמעדן ברמה בינלאומית, משהו שראוי לחגוג איתו את חג ההודיה שנים רבות לאחר שעשית את הצעד הנכון ומעורר ההערכה של נטישת ארה"ב לטובת ארה"ק).

מצרים בין המצרים

המהומות במצרים כבר סימנו את תום תקופת שלטונו הארוכה של נשיא מצרים חסני מבראכ. השאלה שבה מתחבט העולם היא – מי יהיה מחליפו ומה דמות תהיה למשטר המצרי ביום שלאחר מבראכ. מן הסתם גם העם המצרי תוהה על אותה שאלה.

מהי הדילמה ? לו היה מדובר במהפכה של רודן ב' שהדיח רודן א', היה מקום לשאול מי הרודן הנוח יותר לעולם (או במקרה של ישראל – לישראל). אולם כאן מדובר במהפכה עממית שתוצאתה אולי בחירות דמוקרטיות.

אלא שהחשש האמיתי הוא שאותן בחירות דמוקרטיות יעלו לשלטון את רודן א', בהליך 'דמוקרטי עממי'. אלא שמהי החלופה שבה יכול העולם לנקוט ? לסייע לרודן הקיים ? לתמוך בצורה גלויה או 'נסתרת' (כשברור שבעידן של היום אין מציאות של 'נסתרת' באמת) ברודן המועדף על העולם ?

יש לדעת שכל מהלך אנטי דמוקרטי כזה לא יתקבל בברכה בקרב ההמון. גם אם כיום אין בנמצא מדינה ערבית דמוקרטית, התהליך של דמוקרטיזציה עולמית הוא בבחינת בלתי נמנע. הרודנים כולם, מסין עד קובה, מטהרן ועד מרוקו, חיים על זמן שאול, על חרבם של כוחות בטחון הפנים. גם המדינות שעברו דמוקרטיזציה חלקית, כמו רוסיה, לא תוכלנה להישאר סמי-דמוקרטיות לנצח.

וכאשר יועמדו הרודנים אל קיר ההיסטוריה, העם יזכור מי תמך ברודנים בעבר. נכון שמשטר דמוקרטי אמיתי יהיה פרגמאטי ואולי ישכיל להתגבר על משקעי העבר, אבל הללו יישארו שם לזמן ארוך מאד.

האומנם שווה הצר בנזק המלך ? האם כדאי להקריב את האידיאל  הדמוקרטי על מזבח התועלת הרגעית ? בייחוד שמדובר בזכויות האדם של אומה אחרת ?

עדיף לתמוך בכל הליך דמוקרטי וברגע שהוא יורד מהפסים לכיוון הדיקטטורי לפעול, אבל לפעול באמת. לצמצם קשרים דיפלומטיים וכלכליים ולעודד כוחות דמוקרטיים באותה מדינה.

המדינות הדמוקרטיות צריכות להתארגן ולקדם את הרעיון הדמוקרטי. אולי על ידי הקמת ארגון הנותן עדיפות מסחרית ומדינית למדינות הדמוקרטיות החברות בו.

אי אפשר למנוע ברגל גאווה את החוויה הדמוקרטית מאזרחי מדינות זרות רק בגלל אינטרסים, חשובים ככל שיהיו, של מדינות שאזרחיהן נהנים מהפריבילגיה הדמוקרטית.

נקודתית, החשש שמצרים תיפול לידי האסלאם הקיצוני (במקרה של מצרים מדובר בתנועת 'האחים המוסלמים' שהיא תנועה סונית ולא שיעית כמו המשטר באיראן), הוא חשש שאין להתעלם ממנו. ברור שבמקרה כזה מד הדמוקרטיה של מצרים לא יעלה, סביר שאפילו ירד. אם זה אכן יקר, או אז יידרש המערב הדמוקרטי לתגובה מתאימה ומתואמת.

החשש הישראלי, המוצדק אף הוא, שהמערב חלש האופי לא ינקוט בצעדים משמעותיים גם במקרה כזה, אינו יכול להביא לכדי תמיכה בפועל ברודן זה או אחר.

העולה מכל הנ"ל הוא שיש לאפשר ולעודד את המצרים לכונן דמוקרטיה של ממש ובו בזמן לעקוב מקרוב אחר התממשות המהלך תוך נקיטת אמצעי זהירות.

התפרקות העבודה ?

השבוע הודיע יו"ר (לשעבר) מפלגת העבודה על פרישתו ממפלגת העבודה יחד עם מספר תומכים להקמת סיעה חדשה בכנסת – סיעת העצמאות.

יש המזדרזים להספיד הן את סיעתו החדשה של אהוד ברק והן את שאריות מפלגת העבודה. אולם כפי שאמר מרק טווין, דומה שהשמועות על מותה של מפלגת העבודה – מוקדמות מדי. אם תשכיל העבודה למנף את פרישת היו"ר הלא אהוד שלה למטרת מיצוב סדר היום שלה מחדש, יתכן שפרישת ברק רק תועיל לעבודה.

אסון של מי ?

השרפה הגדולה בכרמל ואסון אוטובוס צוערי השב"ס ומותם של שוטרים וכבאים זעזע, בצדק, את המדינה. תחושה קשה של כשל מערכות מרחף באוויר. העיתונות התמלאה בתיאורים מזעזעים על מצב מערך כיבוי האש, מבקר המדינה פרסם בתזמון מופלא דוח קשה על המערך הזה. האשמות הוחלפו בין בכירים, שר הפנים דרש ועדת חקירה ממלכתית ואחריו החרו החזיקו נציגי משפחות הנספים, כל אחד מסיבותיו הוא. ההרגשה העממית היא שיש מה לחקור ויש מה לשפר.

אלא שלמרות הכל חובה עלינו להפריד בין שני מרכיבי האירוע: השרה עצמה והטרגדיה של האוטובוס.

כאמור נשמעה ביקורת חריפה על מערך הכבאות בארץ, ציודו המיושן, התקנים החסרים, העדרם של מטוסי כיבוי ועוד. טענות אלו תקפות ונכונות גם לו היתה השרפה גובה מחיר רק מעצים ורכוש. גם בלי אבדות בנפש דומה שיש מקום לשידוד מערכות משמעותי במערך הכבאות. אינני בר הכי לקבוע האם נדרש מערך כיבוי מוסק או מוטס ומהם רכבי הכיבוי שיש לרכוש, זה תפקידם של משרדי הממשלה השונים. יש אולי מקום לבחון מי אחראי על ההזנחה המתמשכת של שירותי הכיבוי, אולם לא בטוח שיש כאן 'אשמים' בכלל. היתה זו מדיניות מוצהרת לקצץ בשירות הציבורי. אולי היתה זו מדיניות מוטעית, גם כעקרון וגם ביעדי הקיצוץ, אולם דומה שמדיניות נפשעת וחסרת אחריות אין כאן. בכל מקרה סביר להניח ששרפתם של מיליוני עצים לא היתה מעוררת את אותה סערת רגשות כמו שרפה שכילתה חים של עשרות בני אדם.

מצד שני, גם לו היה מערך הכבאות בישראל מצויד כדבעי ומטוסי הכיבוי היו ממריאים מיידית לתקוף את השרפה הגדולה והיו משתלטים עליה יומיים קודם, לא בטוח שהצוערים שנלכדו באש עוד בשלביה המוקדמים, היו מצליחים להיחלץ. במקרה כזה היינו עשויים למצוא את עצמנו אל מול טרגדיה אנושית, אבל עם כרמל ירוק. ההחלטה אד הוק בדבר נתיב הנסיעה של האוטובוס אין לה ולא כלום עם מצב מערך הכבאות. אינני יודע מי קבע את הנתיב ועל סמך איזה מידע הוא קבע את שקבע, גם עניין זה ראוי להיחקר, בנפרד מהחקירה הקודמת.

מי שמשרבב את שתי החקירות לאחת, חשוד בניסיון לניצול ציני (ופוליטי) של החקירה השניה, הטעונה יותר מחד אבל כנראה נטולת הקשרים פוליטיים, לצורך קידום החקירה הראשונה. החקירה הראשונה היא אולי אפרורית וטכנית, אך עשויה להטיל דופי בהתנהלותם של בכירי הממשלה, החקירה השנייה היא בעלת פוטנציאל לרגשות רבים (מצטלם טוב בטלוויזיה) אך ככל הנראה לא תזעזע את הממשלה.

הדבר הנכון לעשותו הוא להקים שתי ועדות, אשר על היקפן וסמכותן אפשר לדון. אבל שתי החקירות צריכות להתנהל בנפרד !

אל תירא ישראל

שירו של אביהו מדינה מוכר וידוע, לפחות הפזמון שלו:

"אל תירא ישראל אל תירא

כי גור אריה הלא אתה

ואריה אם ישאג מי לא יירא"

אולם בניגוד למה שחושבים רבים זה אינו ציטוט של פסוק, אלא פראפרזה על הנאמר בפרשתנו (מ"ו ב-ד):

וַיֹּאמֶר -לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָקֵל -לֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:

מדוע נדרש הקב"ה להרגיע את יעקב אבינו 'אל תירא' ?