יום שישי, 9 בדצמבר 2011

אוי טעטע!


נדלג על החוצפה שיש בעצם העובדה שגבר מטיף לנשים לעשות משהו שהוא בעצמו לא היה חולם לעשות וניגע בעצם העניין.
בתור התחלה נשאל האם כיבוד ההשכלה (רב, דוקטור, רופא וכדו') היא אכן חיקוי מתרבות המערב , העולם הנוצרי בלשון פחות עדינה ? תרשו לי לצטט מלומד נוצרי בן המאה הי"ב:
"הנוצרים המחנכים את בניהם אינם עושים זאת לשם שמים אלא מתוך שאיפה לרווחים... היהודי, גם עני שבעניים, אם יש לו עשרה בנים ,ישלח אותם ללמוד... בשביל הבנת תורת ה', ולא רק את הבנים אלא אף את הבנות" (מצוטט מספרו של א"א אורבך 'בעלי התוספות')
הווא אומר שאם כבר, גם רדיפת ההשכלה במערב (וכי במזרח אין כבד להשכלה?) נלקחה מעולמם של היהודים. אולם הבעיה המרכזית במאמרו של הרב ישי קרמר היא ייחוס ההורות לאמהות בלבד וכאן הבן שואל (כפשוטו) 'אבא, איכה?'. וכי קריירה של גבר, נגיד – ר"מ בישיבה גבוהה, איננה תובענית? היכן נתונה דעתו? האם לסדר בבית וטיפול בילדיו או שמא בהכנת עוד שיעור? האם הוא יחכה עד לשעות הלילה, אחרי סדר ערב ושיחות נפש עם תלמידיו או שמא ימהר לטפל בעניינו העיקרי – הילדים והבית? עוד לפני הפניות הנפשית, האם הוא בכלל יהיה בבית בשביל להעניק לילדיו אהבה, מסירות, חיבוק וליטוף של אבא, שילדינו משועים להם כל כך? תמהני באיזה סעיף בשו"ע נאסר על אבא (וחויבה רק האם) לצאת בשלווה עם הילדים לגינה, לקרוא להם סיפור ואפילו 'סתם' לחבקם באהבה ובסבלנות...
אם היה מקונן הרב קרמר על כך שהורים מעדיפים קרירה על הורות – ניחא (וגם על זה נעיר להלן), אבל מאמרו האפולוגטי והמתקתק שולח את הנשים אל מחוץ למעגל הלימודים והעבודה ומחייב אותן, ורק אותן, לשעבד את רוחן לעבודות הבית וגידול הילדים. בהצטדקות מדומה של 'מה אני אעשה ואין לי ברירה שהרי אני הגבר שקוע בחומריות ובעשית מצוות' פוטר המחבר את הגברים מגידול ילדיהם, בבחינת 'שגר ושכח'. רחמונ'ס ממש.
אשר על כן צריך לומר בצורה ברורה, הורות (!) היא ענין לא פשוט. איש ואישה הנישאים ומביאים ילדים לעולם כמצוות הבורא, צריכים לדעת שיש לזה מחיר. ילדים לא גדלים בחלל ריק ושומא על שניהם להבין שסדר העדיפות שלהם ישתנה בהכרח. הלימודים (בישיבה, במדרשה, באוניברסיטה) – יואטו, הקרירה (בישיבה, במדרשה, בחברת ההיטק..) תעוכב. איך בדיוק יתחלקו השנים במטלות הבית, מהחלפת טיטולים ועד יציאה לאספות הורים – את זה יקבע כל זוג לעצמו לפי נטיות ליבם ועיסוקיהם, אך בודאי לא לפי תכתיב רבני או חברתי גורף ומכליל.
יכולנו לסיים כאן את הביקורת על מאמרו של הרב קרמר, אולם חייבים אנחנו לשאול - מדוע באמת נאלצים הורים (בעיקר גברים) לבלות זמן רב מחוץ לביתם בפיתוח הקרירה שלהם? המרוץ אחר השכלה וקידום נובע לא פעם מהצורך בשכר שיספיק לצרכי המשפחה. אם צרכים אלו הם מימון דירת פאר, מכונית חדשה מדי שנה ונופש יוקרתי בחו"ל, אפשר להבין את הדרישה להאט את הקצב לטובת המשפחה בחייה היום-יומיים (דרישה מההורים, לא רק מהאמהות כמובן). בנידון זה דומה שדווקא הרבנים מהווים דוגמה אישית ראויה לחיקוי. אולם אצל משפחות רבות במגזר הציוני-דתי הסעיף הכבד ביותר בהוצאה המשפחתית איננה המשכנתא או סעיף הבילוי אלא דווקא החינוך. קולמוסים רבים נשפכו (גם בעיתוני ערב שבת 'ויצא') על סוגית עלות החינוך התיכוני במגזר. לא משנה כרגע מה גורם לכך, אבל כשהורים רבים נאנקים תחת עול התשלומים, פשוטו כמשמעו, מה הפלא שרבים מהם מוצאים את עצמם עובדים שעות נוספות רבות על מנת להשלים את חשבון הבנק המדלדל.
אם חפצים אנו לשדרג את המשפחתיות, לאפשר להורים (שוב – שניהם) להעניק לילדיהם טיפול מסור יותר, חינוך טוב יותר, עלינו לפעול ליצירת התשתית המתאימה לכך. יש לפעול להורדת ההוצאות המקובלות של המשפחה הממוצעת, גם בתחום עלות החינוך אבל גם בתחומים אחרים כמו ההוצאות הגדלות בתחום השמחות הנובעות מהסלמה מתמשכת או בתחומי הוצאה רבים הנובעים מעליה, מיותרת לפעמים, ברמת החיים.
אם נביא לכך שבשביל לקיים משפחה בכבוד וברווחה יחסית די בכך שההורים יעבדו 50 – 70 שעות שבועיות – דיינו. איך יתחלקו הורים בשעות העבודה, את זה נניח לכל זוג לבחור בעצמו.

(תגובה למאמרו של הרב ישי קרמר בעולם קטן גיליון 'ויצא', התגובהלא פורסמה)

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

יפה כתב כבודו.
(וגם הפונט ידידותי יותר לקורא המזדקן)