יום ראשון, 17 ביולי 2005

מבחן האיוולת

(י' בתמוז תשס"ה)
נתחיל בהצהרה: תוכנית ההתנתקות של אריק שרון הוא אווילית. לא, אין מדובר בגידוף, חלילה. למי שאינו יודע מדובר במונח אקדמי למהדרין אותו טבעה ההיסטוריונית המנוחה ברברה טוכמן לפני כ 30 שנה בספרה המונומנטאלי  'מצעד האיוולת' (ראה אור בעברית בהוצאת ספרית מעריב בתשמ"ו).
בתחילת הספר מגדירה טוכמן מהו כשל השלטון שהיא מגדירה כ'איוולת'. לצורך כך היא קובעת שלשה קריטריונים (הציטוט מהספר הנזכר עמ' 12 - 13):
"איוולת או עקשנות עיוורת ... קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. אינטרס עצמי הוא כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט. איוולת היא מדיניות שתוצאותיה שליליות במונחים אלה.
על מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלשה תנאים: חובה היא שתוצאותיה השליליות יראו בעליל בזמנה ולא בראיה שלאחר מעשה... חייבים אנו ... לחקור רק את האירועים שנזקם לאינטרס העצמי היה גלוי לבני אותו זמן.
שנית, חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט...
חייב להיות תנאי שלישי והוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד"
על בסיס קריטריונים אלו נוהל לראות כי המחשבה האינטואיטיבית הרואה בתוכנית ה'התנתקות' עוד שלב בשורה של תוכניות מדיניות אוויליות ומסוכנות מבית המדרש של השמאל הקיצוני, יש לה בסיס אקדמי ! הבה ונבחן את העניין.
התנאי הראשון של טוכמן הוא שהתוצאות השליליות של התוכנית ייראו כבר בזמנה. לא צריך להיות גאון מדיני בשביל לראות את הנזק העצום הצפוי מתוכניתו של שרון. הכתובת, כפי שנהוג לומר, על הקיר (ואם היינו רוצים להוסיף נופך דרמטי למאמר היינו אומרים שהכתובת כתובה בדם). מבחינה ציונית בודאי שמדובר במעשה הנוגד את האתוס הציוני. גם מבחינה ביטחונית הנזק ברור וכל צמרת צה"ל התריעה נגדה (אלא שבמדינה דמוקרטית אין להם ברירה והם חייבים לבצע את הוראות הדרג המדיני, או לפרוש). מבחינה מדינית התוכנית היא מכת מוות לכל סיכוי לשלום באזור (אם נותר מסיכוי זה משהו לאחר הסכם אוסלו שהיה אווילי, אם גם פחות מהתוכנית דנן). יש יותר משמץ של אירוניה להיזכר בהתנגדות של אנשי השמאל לתוכנית. אולם אם גם להם התוכנית נראתה כסיכון מדיני, על אחת כמה וכמה למי שכבר לפני עשור התריע על האיוולת שבתוכניות השמאל (והן כאמור, פחות קיצוניות מתוכניתו של ראש הממשלה).
התנאי השני מדבר על תוכנית חלופית. אחד התחביבים של אנשי שמאל בשעת ויכוח (וכמותם גם המראיינים) הוא להטיח ביריב שמימין 'מה האלטרנטיבה שלכם ? לכבוש שוב את עזה ??' ומיד להמשיך בשטף הדברים מתוך הנחה שאכן אין לימין מה להציע. תקצר היריעה מלפרט את התוכניות המדיניות שרצות מימין לשמאל. החל מתוכניות מקבילות להתנתקות בהזיותן (טרנספר וכדו') עבור בתוכניות מעשיות וכלה בתוכניות נדיבות פלוס. אבל תוכניות קיימות.
התנאי השלישי הוא בעיתי משהו. אמנם מדובר במדיניות של קבוצה אולם טרם עבר יותר מדור פוליטי אחד שנקט בה (ולגבי דידנו דור פוליטי הוא מערכת בחירות) אלא אם נצרף את התוכנית למגמת אוסלו. אולם זה הרגע להתריע. איננו רוצים להמתין לדור הפוליטי הבא כשהתוכנית תצא לפועל ומצבנו יהיה רע ומר. אם חלילה תבוצע התוכנית או אף חלקה, נתקשה מאד להחזיר את הגלגל אחורנית כשנגלה כמה אווילית היא הייתה. עדיף בהרבה לעצור אותה באיבה ולא להשלים את ה'ניסוי'.
האם יש לאבחון של הסימפטום יתרון למתנגדי התוכנית ? אין לנו מטרה שבדיעבד יגלה הציבור ש'נביא היה בתוכם'. השמחה לאיד של אנשי ה'אמרנו לכם' לא תשמח אותנו אם ישובים פורחים יהפכו לעיי חורבות כתוצאה מהתוכנית האווילית.
סבורני שיש יתרון באבחון שכן לאורו קל יותר לענות על השאלה המנקרת במוחם של רבים והיא כיצד יתכן שקבוצה של אנשים, שאפשר להאמין כי רצונם רק בטובתה של המדינה, שוגים בצורה כל כך מחפירה. היתכן כי 'מר ביטחון' ו'מר התיישבות' שינה את עורו בצורה כל כך חריפה ולא שם לב לכך ? תופעת האיוולת היא הפתרון. 
מסתבר כי לא מדובר באירוע ראשוני. כשל שלטוני זה, האיוולת, מושרש בתרבות השלטונית של העולם ועל כך יעידו הדוגמאות שמביאה טוכמן בספרה (חלקן בהרחבה וחלקן בתמצתיות, הדוגמה הקרובה אלינו מובאת בפרק הראשון והיא סיפורה של התפלגות הממלכה בימי רחבעם עמ' 16 - 18 שם). לא תמיד אפשר לעמוד על הסיבות לגילויה של איוולת מדינית, לפעמים הסיבות מתבררות רק בדיעבד. אין זה משנה את המצב.
אם נצליח לעצור את המהלך, אולי לא נוכל להפוך לפרק במחקרי המשך על תופעת האיוולת, אבל נוכל להמשיך לבנות עוד פרק ציוני מפואר.