נתחיל מהסוף, מהחברה שאליה אמור להכנס בוגר בני עקיבא – חברת הציבור הציוני דתי שהיא חלק מהציבור הכלי במדינת ישראל. חברה זו היא ללא ספק חברה מעורבת. נקודה. אף אחד לא מעלה בדעתו לעשות שעות נפרדות במכולת, חדר מורים נפרד מחדר המורות וישיבת ועד הבית/השכונה/הישוב/העיר נפרדת לחברים ולחברות.
אנחנו כמובן מצפים שחברה זו תהיה צנועה, תהיה עניינית בכל הקשור לקשרים חברתיים בין גברים ונשים ולא חברה של קלות דעת. מצפים וגם מחנכים.
כשבאים לדון בחברת הנוער, יש לזכור תמיד יעד זה, תנועת הנוער איננה מקום שבו לומדים תכנים כמו בבית הספר, אלא מקום שבו לומדים ערכים, לומדים לחיות, לומדים לנצל את הכוחות הגנוזים בפרט לטובת הכלל (כמובן שזה לא כל כך חד, אבל העיקרון ברור).
אי לזאת, השאלה לגבי הפעילות המעורבת של חברת הנוער איננה כל כך הלכתית כמו שהיא חינוכית: מהי הדרך היותר טובה להעביר לנוער את ערכי חברת הבוגרים (אשר כמו שכתבנו לעיל – היא חברה מעורבת), מהי המסגרת המתאימה ביותר שבו יוכל הנוער להכיר את הכוחות הגנוזים בו ?
על התשובה לשאלה חינוכית זו נטושה מחלוקת. מחלוקת חינוכית ולא הלכתית. מחנכים חשובים, חלקם רבנים, סבורים שהפרדה בגיל העשרה חיונית לשם הגעה לאידאל. יש אחרים שסבורים אחרת.
הציטוט של רבנים דווקא אינו בהכרח מעשה נכון. לא חלילה שרבנינו פסולים מלהשמיע קולם ולו בזכות היותם מעורבים בחינוך, אלא שאם הציטוט מנסה לרמוז לכך שהמדובר בסוגיה הלכתית נטו (דבר אשר למרבה הצער גם רבנים שותפים להפצתו) ועוד יותר אם מנסים לכרוך כאן את המוזג 'דעת תורה' שפוטר את הפסוק מלהסביר את עמדתו, במקרים אלו הציטוט עושה שירות דוב לטוען ולדיון עצמו.
אם באמת היו כולם מקפידים לשמור את הדיון במסגרת החינוכית שלו, דומני שקל היה להגיע לעמק השווה ולמדיניות מתאימה לתנועה בכלל ולכל סניף בפרט. אלא שנראה שיש יותר מדי 'דם רע' בדיון הזה. בכל צד ישנה תחושה (בלשון המעטה) שבמחזיקי העמדה השניה יש מי שמנסה לרכב על ההזדמנות ולעשות נפשות לנושאים אחרים.
תומכי ההפרדה חוששים שתומכי העירוב מנסים לצעוד הלאה אל הפרת איסורים הלכתיים (למשל ריקודים מעורבים או סוגיות של לבוש או פריצת גדרות בית הכנסת וכדו'). מאידך חוששים תומכי העירוב שתומכי ההפרדה רואים בה רק צעד ראשון להפרדה גם בחברת המבוגרים (משעורי תורה, שמחות ועד ישיבת ועד בית הספר והיד נטויה) ובמקביל להצר בעיקר את צעדיהן של הנשים בחברה שלנו.
שלא תטעו, בשני הצדדים אכן קיימים קיצונים שזו אכן כוונתם! דווקא בשל כך חשוב מאד תפקידם של אנשי האמצע, אנשי דרך המלך. זהו תפקיד כפול:
א. לגבש דרך מרכזית של שני הצדדים. כמו שכתבנו לעיל אפשר בקלות יחסית לגבש דרך לתנועה שבה יוכלו אלו ואלו לחיות בשלום תוך הכלה הדדית. זאת בתנאי שלא נכנעים לקיצונים משני הצדדים (כלומר, יהיו סניפים מעורבים ויהיו סניפים נפרדים, אולם השיקול יהיה חינוכי גרידא).
ב. לדחות את הקיצונים, לא רק במעשה, אלא גם בהסברה. טיבם של שוליים הוא שהם גדלים. יש לפעול בצורה ברורה בתוך החברה בכלל ובנ"ע בפרט לקידום האידיאלים של בנ"ע ולדחות את עמדות הקיצונים.
אנחנו כמובן מצפים שחברה זו תהיה צנועה, תהיה עניינית בכל הקשור לקשרים חברתיים בין גברים ונשים ולא חברה של קלות דעת. מצפים וגם מחנכים.
כשבאים לדון בחברת הנוער, יש לזכור תמיד יעד זה, תנועת הנוער איננה מקום שבו לומדים תכנים כמו בבית הספר, אלא מקום שבו לומדים ערכים, לומדים לחיות, לומדים לנצל את הכוחות הגנוזים בפרט לטובת הכלל (כמובן שזה לא כל כך חד, אבל העיקרון ברור).
אי לזאת, השאלה לגבי הפעילות המעורבת של חברת הנוער איננה כל כך הלכתית כמו שהיא חינוכית: מהי הדרך היותר טובה להעביר לנוער את ערכי חברת הבוגרים (אשר כמו שכתבנו לעיל – היא חברה מעורבת), מהי המסגרת המתאימה ביותר שבו יוכל הנוער להכיר את הכוחות הגנוזים בו ?
על התשובה לשאלה חינוכית זו נטושה מחלוקת. מחלוקת חינוכית ולא הלכתית. מחנכים חשובים, חלקם רבנים, סבורים שהפרדה בגיל העשרה חיונית לשם הגעה לאידאל. יש אחרים שסבורים אחרת.
הציטוט של רבנים דווקא אינו בהכרח מעשה נכון. לא חלילה שרבנינו פסולים מלהשמיע קולם ולו בזכות היותם מעורבים בחינוך, אלא שאם הציטוט מנסה לרמוז לכך שהמדובר בסוגיה הלכתית נטו (דבר אשר למרבה הצער גם רבנים שותפים להפצתו) ועוד יותר אם מנסים לכרוך כאן את המוזג 'דעת תורה' שפוטר את הפסוק מלהסביר את עמדתו, במקרים אלו הציטוט עושה שירות דוב לטוען ולדיון עצמו.
אם באמת היו כולם מקפידים לשמור את הדיון במסגרת החינוכית שלו, דומני שקל היה להגיע לעמק השווה ולמדיניות מתאימה לתנועה בכלל ולכל סניף בפרט. אלא שנראה שיש יותר מדי 'דם רע' בדיון הזה. בכל צד ישנה תחושה (בלשון המעטה) שבמחזיקי העמדה השניה יש מי שמנסה לרכב על ההזדמנות ולעשות נפשות לנושאים אחרים.
תומכי ההפרדה חוששים שתומכי העירוב מנסים לצעוד הלאה אל הפרת איסורים הלכתיים (למשל ריקודים מעורבים או סוגיות של לבוש או פריצת גדרות בית הכנסת וכדו'). מאידך חוששים תומכי העירוב שתומכי ההפרדה רואים בה רק צעד ראשון להפרדה גם בחברת המבוגרים (משעורי תורה, שמחות ועד ישיבת ועד בית הספר והיד נטויה) ובמקביל להצר בעיקר את צעדיהן של הנשים בחברה שלנו.
שלא תטעו, בשני הצדדים אכן קיימים קיצונים שזו אכן כוונתם! דווקא בשל כך חשוב מאד תפקידם של אנשי האמצע, אנשי דרך המלך. זהו תפקיד כפול:
א. לגבש דרך מרכזית של שני הצדדים. כמו שכתבנו לעיל אפשר בקלות יחסית לגבש דרך לתנועה שבה יוכלו אלו ואלו לחיות בשלום תוך הכלה הדדית. זאת בתנאי שלא נכנעים לקיצונים משני הצדדים (כלומר, יהיו סניפים מעורבים ויהיו סניפים נפרדים, אולם השיקול יהיה חינוכי גרידא).
ב. לדחות את הקיצונים, לא רק במעשה, אלא גם בהסברה. טיבם של שוליים הוא שהם גדלים. יש לפעול בצורה ברורה בתוך החברה בכלל ובנ"ע בפרט לקידום האידיאלים של בנ"ע ולדחות את עמדות הקיצונים.