יום ראשון, 1 בדצמבר 2002

האלטרנטיבה


דומה כי לאחר שנים של הצקות מצידם של שמעון פרס, חיים רמון, יוסי בילין ושותפיהם לדרך, מתחיל לחלחל לתודעת הציבור הצורך להתיחס לשאלת 'האלטרנטיבה'.
לכאורה 'אלטרנטיבה' למה ? מה בעצם הבעיה באלטרנטיבה שמציעים לנו החברים מהשמאל ? אפשר לדבר על שלשה כשלים בדרך אוסלו:
1.       הדרך איננה יוצרת מוטיבציה לשלום. אדרבא, כיום הוכח (לצד השני) שדווקא דרך האלימות מובילה להשגים. יש להודות כי תיקון קטן בענייני הדדיות היה יכול לתת לאוסלו פוטנציאל שלום אמיתי (אך כואב מאד לנאמני א"י). לו במקביל לכל הנסיגות היה גם שלב של סיפוח ישובים ביש"ע (כחלק מההסכמה), היה לפלשתינים מה להפסיד כתוצאה מהקפאת התהליך וגרירת האזור לאלימות.
2.       רוב הציבור הישראלי מתנגד לדרך הזו, בעיקר בגלל כישלונה ב'שורה התחתונה' ופחות בגלל ההכרה בכשל הראשון לעיל.
3.       הרשות הפלסטינית (לא כל שכן ארגונים רצחניים יותר בקרב ערביי א"י) מתנגדת להצעות של השמאל הישראלי. בעיני המשקיף הניטראלי והפרגמטי העומד מן הצד, זה נשמע טיפשי, אבל עובדה היא שאפילו הצעותיו הנדיבות עד כדי התאבדות של רה"מ לשעבר, ברק, נדחו על ידם.
כל אלטרנטיבה צריכה להיות טובה יותר לפחות באחד מהגורמים האלו, אם היא רוצה להוות אלטרנטיבה אטרקטיבית (לכן תוכנית הטרנספר מרצון או מאונס, איננה אלטרנטיבה, היא איננה מקובלת על רוב העם, בודאי לא על הערבים, ופוטנציאל השלום שלה קטן מאד).
ברצוני להציע תוכנית אלטרנטיבית בשלשה שלבים. למעשה, מדובר יותר על שיקום המצב הקיים. כי מצבנו כיום גרוע בהרבה ממה שהיה לפני חמש או שש שנים. יכולת העמידה שלנו נשחקה מבפנים וקשה לראות הצלחה מדינית כלשהי במצב הנוכחי.
בשלב הראשון יש להרחיק למדבר הפוליטי את כל המעורבים בתהליך אוסלו, מפרס ובילין ועד שרון ונתניהו. צעד כזה יבהיר לעולם כי ישראל משדדת מערכות ומתנערת, לפחות קונצפטואלית מכבלי אוסלו (התנערות הצהרתית בפועל נזקה מרובה על תועלתה).
בשלב השני יש לתקן את התדמית העצמית שלנו. כל ציוני במדינה חייב להבין את משמעותם ההיסטורית של שטחי א"י, להכיר את מפת ההתישבות היהודית והערבית בשטחים השנויים במחלוקת. אין הכוונה ל'חינוך מחדש פוליטי'. אפשר בהחלט שאדם יסבור כי אף על פי כן ולמרות הכל עדין ראוי לוותר על שטחי מולדת למען הסכם מדיני. יש הבדל גדול אם אומר זאת אדם בעל זיקה אמיתית לחברון ובית אל (ויש כאלו בקצה הציוני-דתי-שמאלי של המפה) ובין אם אומר את זה אדם הרואה באזורים אלו 'חוץ לארץ' או 'שטח כבוש'. זה ידרוש קצת ניקוי אורוות בגורמי התקשורת הנמצאים בהשפעה ממשלתית. אי אפשר שהמיקרופון יהיה אחוז לנצח בידי קיצונים מצד אחד של המפה הפוליטית.
בשלב השלישי צריך יהיה להציע הצעה סבירה לפלשתינאים. במושג 'סבירה' אני מתכוון אובייקטיבית עם נטייה ל'סבירה' מבחינתנו. הצעה סבירה כזו תצטרך להתבסס על ההנחה שריכוזי אוכלוסייה ערבית יהיו תחת שלטון ערבי וריכוזים יהודיים תחת שלטון ישראל. המו"מ יצטרך להתרכז בגורלם של השטחים הריקים (עמדת פתיחה ישראלית צריכה להיות הכל לנו) וכן גורלם של ישובים מבודדים (יהודיים וערביים כאחד).
על סמך נסיון העבר, ההצעה לא תתקבל על ידי הצד הפלשתיני. לא באופן מידי. אבל מכיון שהצעה כזו יש בה דינמיות חיובית לשלום והיא תזכה לתמיכה בצד שלנו, הרי שכבר על פניו מדובר באלטרנטיבה טובה יותר מזו המוצגת לפנינו כיום ומקודמת בהתלהבות על ידי כהני השמאל.
 

יום שלישי, 19 בנובמבר 2002

מורה מצביעים נבוכים


(כ' בכסלו תשס"ג)
(מכ"י קדום מאד)
... ודע כי המצביעים נחלקים לארבע כיתות. הכת הראשונה הם המצביעים בידם, רוצה לומר שאין הצבעתם פרי המחשבה. הידיים ידי המצביע והקול קולו של אחר. והכת הזו יש מהם סכלים בכל עניין ויש מהם נבונים שעושים עצמם סכלים בעניין זה של הבחירות ומבטלים דעתם מפני דעתו של אחר. ויש לעיתים שמצביעים מדעת אחרים באופן הסותר דרכם והבנתם בכל עניין וחלילה עלולים לקלקל לעצמם וד"ל. ובלי זה אין פגם בכת זו זולת שראוי היה על פי השכל הישר שגם בעניין הבחירות יפעילו את השכל הנ"ל.
והכת השניה הם המצביעים ברגליהם. ר"ל שאינם מצביעים כלל ומדירים רגליהם מן הקלפי ואין דעתם מתקררת עד שיאמרו "רב לך, אין בשביל מי להצביע שהכל שקר והתוצאה מכורה". והללו הנם כת של שוטים שמניחים גורלם בידי אחרים ולא זו בלבד אלא דווקא בידי אותם הנראים בעיניהם כשקרנים וצבועים. נמצאת כת זו לוקה בכפליים. אחת שלא השפיעו לכוון דעתם והשניה שסייעו ליריביהם להאדיר כוחם, שהרי בידוע שהמנדטים מתחלקים בין הקולות הכשרים. ודומים להם אלו שמטילים פתק לבן לקלפי, רק שלוקין בשלישית שאין שכר לפסיעותיהם.
והכת השלישית הם המצביעים ממעיהם שמחליטים על הצבעתם מתוך רגש ולא מתוך שכל ועליהם אומר הכתוב "ואחרי כל זאת נגפו ה' במעיו לחלי לאין מרפא" שהצבעתם תחת אשר תרפא חוליי המדינה הרבים, מזיקה. ורוב כת זו מצביעים על דרך השלילה ואומרים "יען וביען אשר חטאה מפלגה פלונית ועשתה כזו וכזו - לא אבחר בה". ואין הם שמים אל ליבם שחלף בחירתם גרוע פי כמה מונים. ודעות רבות יש בכת זו שהרי סיבות רבות הן לא להצביע למפלגה הנ"ל. יש הכועסים שמינו אישה ויש הכועסים על שום שלא מינו. י"א משום שנשמעים לת"ח בכל ענין וי"א משום שלא נשמעים להם בכל עניין. חד אמר מפלגה זו קיצונית מדי וחד אמר שאינה קיצונית דיה, מר סבר שהיא חרד"לית ומ"ס שהיא חפיפניקית וכיוצ"ב. ואנשי כת זו מחזיקים עצמם חכמים ומפולפלים ובקיאים בשבילי הפוליטיקה ובאמת אינם מבינים ולא כלום. שבידוע שפוליטיקה היא אמנות האפשרי. ויהא זה סימן לך בכת זו שאינם חכמים שאינם זוכרים דברי חז"ל "איזהו החכם הלומד מן הניסיון" ועדיין הם סבורים שאם יאמרו 'הכל או לא כלום' יוותרו עם משהו זולתי הכלום. ואף כת זו ראויה להיקרא כת של שוטים שלא מדעת, שמצביעים עבור דעה אחת ונמצאים מחזקים את הדעה ההפוכה לה, כזורק אבן למרקוליס, שבידוע שכשיגיע עת הרכבת הממשלה לא בהכרח יצרף ראש המשלה את מפלגתם, ואף אם יצרפנה לא יתחשב בה מעוצם מיעוטה ונמצאת המפלגה אשר סלדו ממנה בתחילה קטנה אף היא וממילא יעלה ערך יריבותיה אצל ראש הממשלה. נמצאו אנשי כת זו לוקים אף הם פעמיים.
והכת הרביעית הם המצביעים מדעתם והם, חי ראשי, מעטים. כת זו שראוי לקרוא לה כת החכמים, חפצים באמת להשפיע ומטילים בקלפי פתק שיוכל לסייע להם ולאומה באופן הבטוח והראוי ביותר. אין הם משחיתים קולם לריק אחרי מפלגות מפלגות נשברות שהשפעתן שולית או אולי תינגפנה בפני אחוז החסימה. ואף הם משליכים אחרי גוום החשבונות הקטנוניים של בנ"א ומקדישים עצמם לטובת הכלל. וחברי כת זו מחשבים בדעתם תחילה ויודעים שאין דומה הבטחת המועמד בטרם בחירות למעשיו אחריהן. אף יודעים הן שאין זה משרירות לבו אלא שדברים שרואים משם לא רואים מכאן ומי יודע לעת מה הגיעו למלכות. לא זו בלבד אלא שיודעים להתבונן על כלל המפלגות ומבינים בדעות העם, אף הדעות הנפסדות, ושמים אל ליבם לראות מה מעשי ומה הזוי ואינם שוגים בחלומות באספמיה.
וראוי לכל אדם לחשב שכר הצבעה כנגד הפסדה ואף שראוי שבעת הטלת פתקו לקלפי יפיל האדם תחינה בפני הבוחר בעמו ישראל שלא יכשל חלילה, יזכור תמיד שאין הבורא יתברך מסייע אלא למי שמסייע לעצמו ואחרי המעשים נמשכים הלבבות ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וגו'.

יום שלישי, 1 באוקטובר 2002

הדרך לגוש עציון


ותיקי הגוש (בעצם לא צריך להיות כל כך ותיק) זוכרים את הכביש לגוש שעבר דרך בית לחם. כיום אף אחד לא היה נוסע דרך בית לחם, לא רק בגלל האיסור והסכנה, הזמן היקר שנחסך דרך כביש המנהרות  היה מהווה שיקול מרכזי.

יום ראשון, 1 בספטמבר 2002

דוחה ועוזב - ירוחם



בהתקפה מתנשאת משהו לועג נדב שנרב לאלו המוחים כנגד כביש חוצה ישראל. ישנן סיבות אינספור להתנגד לכביש הזה ולא נמנה את כולן כאן. נתייחס (כמותו) רק לצד החברתי.
טוען שנרב שהכביש מומן על ידי גורמים פרטיים. אינני בטוח כלל שבכביש לא מושקע כסף ציבורי, אולם משאב ציבורי אחד מושקע בכביש ועוד איך - קרקע. כמות קרקע עצומה נמסרה על ידי המדינה לכביש הזה. הקרקע הזאת שייכת לכולנו. רכבת, כמשל, הייתה צורכת שטח קטן פי כמה וכמה.
גם החישוב הכלכלי על עלות השימוש בכביש תמוהה. 20,000 ש"ח על רכב, זה כ 20 ש"ח בהוצאה יומית. גם 500 ש"ח לחודש (דלק ותיקונים) הם כ 20 ש"ח ליום. נסיעה בכביש מספר 6 תוסיף עוד כ 20 ש"ח להוצאה היומית על תחבורה. תוספת של 50% להוצאות הרכב !!!! האם דבר ריק הוא זה ? רכבת, כמשל, הייתה גורמת לחסכון בהוצאות הרכב, גם לאזרח וגם לממשלה.
הרשו לי לנחש כי העובדים הבכירים בחברות הפרטיות והממשלתיות, ועמם העובדים שלהם ארגוני עובדים חזקים, יקבלו החזר על הוצאה זו (כלומר אני ואתה נממן את נסיעתם בכביש). מי שישלם מכיסו את האגרה יהיו הזבנים, הקופאים, העצמאים הקטנים וכל אלו שנמצאים במצוקה כלכלית הולכת וגוברת. בעצם, המובטל מירוחם - לא ייסע בכביש.
הכביש לא יהיה לעשירים בלבד - אבל מי שיממן אותו יהיו השכבות היותר נמוכות באוכלוסייה. רכבת, כמשל, הייתה לעניים במימון העשירים.
איך שהוא הצליח שנרב לשרבב את הכביש לחינוך. לאינטגרציה בחינוך ליתר דיוק. משום מה הוא סבור שאינטגרציה בחינוך מונעת הפרדה על בסיס של כישורים. טעות. האינטגרציה מונעת הפרדה על בסיס הכישורים (או הקשרים) של ההורים. שנרב כנראה גורס כי את ההשכלה צריך לשריין לטובת אצולת הממון או סתם אנ"ש. לילדיו של המובטל מירוחם - אין מי שידאג.
העשירים לא צריכים כסף - יש להם. הם אולי יצליחו לממן סטיקר חדש: בלי עניים - החיים יותר יפים.

יום שני, 13 במאי 2002

קווים מנחים לתוכנית שלום


הנחות יסוד

1.       נקודת המוצא של התוכנית היא ההשקפה הישראלית-ציונית ולפיה ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. האוכלוסייה האזרחית בארץ ישראל כוללת תושבים שאינם שייכים לעם ישראל. הזכויות האזרחיות שמורות להם, אך כעקרון, לשום אומה אחרת אין זכות לאומית על ארץ ישראל[1].  עקרון הצדק המושרש במסורת ישראל, לקחי ההיסטוריה של העם היהודי והנורמות המקובלות בעולם המערבי אינם מצדיקים גירוש אנשים פרטיים מבתיהם.
2.       רצון טוב לשלום קיים כרגע רק בצד הישראלי. בהעדר תנאים מינימליים של רצון טוב מהצד הערבי[2], כל תוכנית תציע למעשה רק ליצור הפרדה בין הצדדים באופן שיאפשר (כך אנו מקווים) יצירת תשתית רעיונית של שלום ושיתוף פעולה גם בצד השני. בתנאים של רצון טוב תהיה העמדה הישראלית גמישה בהרבה בכל הנוגע לסידורי הביטחון, הסדרי התנועה ומידת העצמאות של הישות הערבית ביש"ע.
3.       תוכנית זו מבוססת על האינטרס הישראלי ועליו בלבד. אין לנו שום יומרה לדאוג לאינטרסים של הערבים (אשר בודאי יגיעו לשולחן המו"מ עם הצעות משלהם[3]). האינטרס הישראלי כולל מרכיבים שונים: ציוניים-יהודים, ביטחוניים ואנושיים.

התוכנית קווי יסוד

4.       הפשרה ביש"ע תתבסס על החלוקה ההגיונית: ישובים יהודיים יהיו בשלטון מדינת ישראל ויסופחו לה. ישובים ערביים  יהיו בשלטון ערבי (שעל מהותו וזיקתו למדינות שבמרחב יתקיים מו"מ). כמו כן יושארו בשליטת ישראל צירי התנועה בין הישובים היהודיים, אתרים בעלי עניין להיסטוריה היהודית, שטחי שמורות טבע, שטחים הדרושים לביטחון ישראל ומאגרי המים של אקוויפר ההר[4].
5.       שאר השטחים ביש"ע יחולקו באופן שיאפשר רציפות טריטוריאלית מקסימאלית בין הישובים היהודיים לבין עצמם ולבין הישובים בתוך הקו הירוק  וכן בין הישובים הערבים בינם לבין עצמם.
6.       במקומות בהם יידרש מעבר של יהודים וערבים דרך אותה נקודה, יתאפשר לערבים לסלול על חשבונם חיבור במנהרה מתחת לצירי התנועה של היהודים[5]. בשלב זה לא יתאפשר מעבר בין יו"ש ואזח"ע דרך מדינת ישראל[6].
7.       מידת עצמאות הישות הערבית ביש"ע תהיה נתונה למו"מ בהתחשב במידת הרצון הטוב שהוזכר לעיל.
8.       בהעדר נכונות למו"מ, תוכנית זו ניתנת למימוש חד צדדי על בסיס גדר שתמוקם סביב הישובים הערביים והצירים המקשרים בינם, יצירת גושי התיישבות ערביים תבוצע בהתאם ליכולת ולאינטרסים הישראלים.

בעיות לפתרון 

9.       בעיית הפליטים (ערבים ויהודים) היא בעיה אזורית ועל כן פתרונה צריך להיעשות במסגרת אזורית. הכלל המנחה למו"מ יהיה אחראיות הדדית לפי קרבה. הפליטים היהודים ייושבו בתוך מדינת ישראל ועל חשבונה והפליטים הערבים ייושבו בתוך מדינות ערב ועל חשבונן.
10.   סוגיית ירושלים היא למעשה סוגיית הר הבית כי את שכונות העיר הערביות (למעט העיר העתיקה ושאר השכונות היושבות על אתרים ארכיאולוגיים) אפשר, במגבלות האפשרי, לספח לישות הערבית. סוגיית הר הבית היא סוגיה דתית ועל כן פתרונה צריך להיעשות במסגרת כלל אזורית במו"מ בין-דתי. הכוון המוצע הוא חלוקת ההר באופן שהמסגד שבדרום ההר יימסר לשליטת מועצה דתית אסלאמית והחלק הצפוני (מקום בית המקדש) יימסר לשליטת מועצה דתית יהודית. הריבונות תשמר בכל מקרה בידי ישראל והמו"מ יקבע את הסדרי המעבר והסדרי השלטון.




[1] אנו מודעים לכך שהשקפה זו איננה מקובלת על אויבנו אולם זוהי נקודת המבט שלנו ותוכנית השלום שלנו נועדה בראש ובראשונה לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל.
[2] תנאים אלו כוללים למצער: קיום סיכול טרור עקבי ורציף (במקום הדלת המסתובבת הנוכחית), חינוך לשלום ודו קיום (תחת תרבות הערצת המתאבדים וההסתה הממסדית), נכונות לפשרה טריטוריאלית ביש"ע (חלף הדרישות האבסורדיות לויתורים ישראלים בלבד).
[3] עד כה לא הביא הצד השני הצעות אלא רק סיסמאות שתרגומן לשפת המעשה היתה דחייה מוחלטת של כל פשרה.
[4] אם תוכח השמירה על איכות המים ע"י הצד השני אפשר להגמיש בנקודה זו.
[5] כעקרון נראה כי אפשר בקלות יחסית לחבר את גושי ההתיישבות הערבית (גוש חברון, גוש בית לחם, גוש ראמאללה וגוש שכם-ג'נין) בציר חדש שיסלל מזרחית לציר 60.
[6] בעתיד יתאפשר מעבר אנשים וסחורות בין יו"ש ואזח"ע באמצעות מסילת ברזל בלבד. המסילה תסלל בתוך חריץ בקרקע.

יום שישי, 1 בפברואר 2002

בין כוונה למעשה


(בעקבות הראיון עם חביבה נר-דוד, 'הארץ' י"ג בטבת).
נפתח ב'שבח' אכסניה. חלילה לנו מלחשוד בעיתון 'הארץ' שהגדלת תורה והאדרתה היא בין מטרותיו. 'חשיפה' של אישה הלומדת הלכה, לא נעשית על מנת להציף עניין דתי, אלא מטרתו ניגוח.