יום שני, 22 באוגוסט 2005

עוד לילה בהייאט


שוב נסעתי לקראת עשר בלילה (מה לעשות, גם לי יש ילדים)
בין אמש והיום, נקלטו במלון עשרות משפחות. אנשים מעוררי הערצה וחמלה גם יחד. כשאני מגיע הם באספה עם אחד מרבני הישוב. על הפרק 'מה הלאה'. יחד הם קורעים קריעה ומברכים 'דיין האמת'. המתנדבים אינם מתפנים לשבת, הם רצים לסייע. יש מי שמקליד נתונים במרץ, אחרת סוחבת עוגות, שלישית מחפשת חלב (כן, לאותה אמא מאמש). א', האחראית, באה אלי ולוחשת לי שיש להשיג אצטון לאישה אחת שאמורה לטבול מחר בערב. בלי שמות, זה לא דחוף. מחר יביאו לה לחדר. בכלל, א' מחזיקה את העסק מהבוקר. ד', אף הוא מהאחראים רץ מפה לשם בתאומים אינסופיים.
ז' רב חשוב מהגוש ואשתו מגיעים עם משפחתם. שני הילדים הגדולים נשואים ולאחד כבר יש ילד. ברשימות של המנהלת אין להם זכר והמשמעות היא חוסר בחדרים. נ' מתנדבת צעירה אצה רצה לנסות ולסדר עוד חדר. המנהל התורן מנסה לשווא להסביר שאין עוד חדרים. נ' לא נכנעת. הם עוברים על הרשימות חדר חדר.
בינתיים אנחנו מציעים למשפחתו של ז' אוכל חם שהובא זה עתה על ידי מתנדבים (בעל המסעדה תרם מחצית מהמזון). ז' ושאר בני המשפחה, חולצותיהם קרועות לאות אבל, מסרבים. הם מסבירים שבדרך לכאן כבר פטמו אותם אנשים טובים מסעד ועוד מקומות במזון משובח.
את ז' מלווה הרב ג', אשתו אחוזת התפעלות מהמתנדבים. אני יודע שהיא רק עושה לנו נחת רוח, הישוב שלהם אימץ אף הוא מגורשים באופן מעורר הערצה. אבל תמיד טוב לקבל מחמאות.
נ' חוזרת אחרי שעה ובפיה בשורה  - במלון 'נולדו' עוד שני חדרים. יש מקום למשפחת ז'!! אני ממהר להביא לכל חדר בקבוק שתייה ועוגה מאפה בית. 'המלאי מתדלדל' אני מספר לד' האחראי . 'יהיה בסדר' הוא עונה לי.
אישה מגיעה, בנה הצליח רק עכשיו לצאת מכפר דרום והוא רעב, שמא יש לנו משהו לאכול. בשמחה אני שולח אותו לטעום מהתקרובת שדחתה משפחת ז'. טוב שיש מי שייהנה מזה, השאר יגיע למקרר בחדר המנהלת.
אחרי חצות שוב מופיע רב הישוב (בינתיים הסתבר לי שהוא איננו רק הישוב אלא 'רק' אחד הרבנים שם). עמו מופיעים זוג מתנדבים שהסיעו אותו לישוב ובחזרה. הרב מחיך אלי בחום ומודה לי (למה דווקא לי ??)  על הכול. אני מסתודד עם שני חברי. הם מזועזעים ממה שראו בישוב המגורש. עינהם אדומות מבכי. 'שעה שלמה בכיתי' אמר לי אחד 'אחרי שמול בית שממנו יצאה משפחה חפוית ראש, ישבו שתי חיילות על הדשא וכרסמו להן במבה כשהן מתעלמות לחלוטין מהטרגדיה האופפת אותן'.
הרב דוחה את העוגה, הוא מעדיף משהו סגור. אני רץ להביא לו ופלים (יש לנו ארגז שלם). ז' יורד לחדרים והפעילים נושמים לרווחה. זו המשפחה האחרונה.
המשפחה האחרונה ? ממש לא. שתי משפחות חדשות נכנסות למלון. הבטיחו להן שהן תהינה עם הידידים כאן במלון הזה. נציג המנהלת מושך בשערותיו. נ' לא מתיאשת. למרות שכבר קודם התברר שאין, ממש אין חדרים במלון, היא נגשת למלאכה במלוא האנרגיות (היא שם כבר מהבוקר).
נער מחו"ל, צעיר יהודי שבא לכבוד חגיגת הבר מצווה של קרובו, תוהה בשפתו מה מתרחש. הוא לא ממש מחובר. כשהוא שומע שמחפשים חדר למשפחה שגורשה הוא מצהיר מיד שהוא ואחיו יעברו לחדר אחר על מזרונים וחדרו ישמש את המשפחה. נצח ישראל לא ישקר.
בלובי מיצבים הרב והרבנית מ' מהישוב שלי. לכאורה אין ה לעשות איתם. הם יורדים להגיד שלום לחבר משפחה שגורש. בדרך הם עוברים בקומה 2, שם פתחו המתנדבים פינת קפה ופניות. מכיוון שמגורשים רבים מתקשים לישון הם מארחים להם לחברה.
בינתיים נזכר ד' שאין לנו יותר שתייה. ברור קצר מעלה שבמלון אחר יש מחסן. אני נוסע לשם. קצינת הביטחון איננה פותית עבורי את הדלת, אולם מתרככת לאחר שיחה עם אחד השוטרים ופותחת לי את המחסן. בדרך למחסן היא מטיחה בממשלה מספר קללות נמרצות. אני לוקח מהמחסן המסודר כמה ארגזים וחש בחזרה.
מי שביקש שתייה כבר פרש לישון. אני מניח בשקט בקבוק ליד הדלת עם פתק הקדשה. הפתעה קטנה לבוקר (הזריחה היא עוד שעה וחצי).
למטה, בקומה 2, מסבים הזוג מ' עם ח', מגורש. הוא מספר בנון-שלאנטיות מפחידה על מוצרי חשמל שנבזזו מביתו. לשאלתי אם התלונן הוא עונה בחיוך עייף 'אין עם מי לדבר'. אני פורש ומשאיר הודעה ב'למען אחי'. לא עוברות מספר דקות וו' מתקשר ומבקש לרכז את התלונות. 'אנחנו נדאג גם לזה' הוא רועם. תוך דקה יש שלט חדש בפינת הקפה. מידע לנבזזים. ח' כבר הלך לישון. והזוג מ' פורש. הזוג ק' מחליף אותם בשלוש לפנות בוקר והאמינו לי שיש להם עבודה.
אני נכנס למחסן הקטן שלנו ובהשראת המחסן של המלון השני עושה סדר: ארז וופלים, ארגז עוגות קנויות, שולחן עוגות אפויות, קרטונים של מיץ, שקית של מוצרי קפה ותה. ארגז של ציוד רפואי וקוסמטי וארגז של לחם וכן הלאה.
מביט מבט אחרון בפינת הקפה, עכשיו בארבע לפנות בוקר היא ריקה. אפשר לסדר ולהכין לבוקר. בדרך הביתה, אני מנסה לחשב את שעות השינה שנותרו לי. שעת שינה יהיה טוב יותר. אני שר לעצמי בקול גדול בכדי לא להירדם. עוד מעט שבת. אסור לבכות בשבת.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2005

לילה במלון היאט


נסעתי לקראת עשר בלילה.
המצב, כצפוי, היה כאוטי. מנהלת הגירוש (המכונה בשם המכובס 'מנהלת סל"ע') הקצתה למלון שאמור לקבל למעלה מ 60 משפחות, עובדת אחת וחיילת (בדיוק מה שתושבי גוש קטיף רוצים לראות – חיילת במדים...). לנציגים שלנו היה קצת קשה ובסוף הם הורשו לפעול מתוך המלון. הניגוד המשווע בין היעילות הנוראה של כוחות הגירוש ובין החידלון המחלט של הגופים האזרחיים – מעצבן שבעתים.
בכניסה למלון, שלטים – 'אוהבים אתכם אחים גיבורים' ו 'אנחנו עם גוש קטיף' ועוד, מעשי ידי הנוער (כן, הנוער שאך אמש הסתכן בהפרת צו האלוף). שולחן עם מיני מתיקה עומד בפתח ולידו שלשה סטודנטים חביבים (בהמשך הערב יתברר שחלקם הם תושבי חו"ל שמזועזעים ממה שהם רואים), גם משלחת ממעלה אדומים 'פתחה שולחן'
במלון עצמו מסתובבים במעורבב האורחים הרגילים, המתנדבים, עובדי המלון ופה ושם גם תושב גוש קטיף. לפעים קשה לדעת מי הוא מי. ש' יוזמת הדבקת מדבקות עם שם למתנדבים, לפחות לעיקריים.
בדלפק המתנדבים – בוקה ומבולקה. עשרות עוגות עומדות במפוזר (משפחה מאפרת הביאה חמישים (!!!) עוגות ולכל אחת הוסיפה מכתב אישי מלחלח עין), בקבוקי שתיה מפוזרים מסביב, ציוד משחקים ושאר שונות משוועים לסדר. עבדכם נרתם למשימה והאזור מחולק לפי נושאים ומזונות. נותר מקום קטן צרכים משרדיים.
כל רגע מגיע עוד אדם להציע את שרותיו. שכן שמע שיש בעיה עם הכביסה, אחר מנסה לסגור על אירוח בשבת. זוג נכנס עם שני ילדים (טריקו כתום) 'עברנו בירושלים ובאנו לשאול אם צריך לעזור' . תוך דקות הם עזרו לנו להעביר ציודים מהבא להתם. מחר הם יבואו שוב. לא כולם דתים, אבל היחס המקובל מהפגנות המחאה – נשמר, מקרה ?
המשפחות מגוש קטיף מגיעות בטפטוף. לא תמיד כל המשפחה באה יחד. מתנדבים ניגשים, מציעים כוס שתיה, עזרה בהבאת הציוד, מחלקים דברי מתיקה ומקשיבים למה שיש למשפחות לומר. בוכים יחד.
גבר מכופתר ניגש לדלפק המתנדבים. 'מי אתה' אני שואל. 'מנכל משרד ראש הממשלה' הוא עונה, 'באתי לומר לכם תודה'. ר' מחייך במבוכה. אני מסובב את הגב והולך למרום אחר, תחושת הקבס שלי איננה מאפשרת לי לשהות במחיצת האנס המודה לקרובי הנאנסת. אחרים משוחחים עימו למרות שגם בהם בוער הכעס.
נכנסת משפחת ב'. האם, עיניה אדומות, מספרת בשקט על אירועי היום. אנחנו מתקשים שלא לבכות. האם מקרינה אמונה ונחישות 'אנחנו נחכה עד שיגיע הרגע לחזור'. הילדים מחייכים בעייפות. האם אתם צריכים משהו אנחנו שואלים, 'אנחנו כאן 24 שעות ביממה בשביל לתת לכם על סיוע שתבקשו'. האב מבקש רק שנחסוך ממנו את הפגישה עם אנשי המנהלת. אנחנו מלווים אותם לחדריהם. החדר נמצא במסדרון ליד הבריכה, מישהו יצטרך לבדוק מחר מה לעשות בשביל לחסוך מהם מראות לא צנועים.
אב נכנס לבדו, אשתו וילדיו באוטובוס שמי יודע מתי יגיע. הוא אמנם כבר הרבה שנים בארץ, אבל בהתרגשות של הזמן הוא חוזר לשפת אמו. למרבה המזל יש ביננו דובר של השפה. שוב התהליך של עזרה בהבאת הציוד.
אמא שכבר הגיעה מבקשת חלב לילד שמתקשה להרדם. המטבח של המלון סגור כמובן. למזלנו יש לנו חלב בשביל הקפה. עוד משפחה מגיעה. לא כל המשפחה. ההורים כאן, הילדים שם. אין קץ לסיפורים.
כבר הרבה אחרי חצות, לאנשי המנהלת אין זכר. מופיע רב הישוב, אשתו והילדים כבר כאן, אבל הוא עסוק היה במניעת אלימות. בקול שקט ורגוע להדהים הוא מספר על זוועות היום, על ההפקרות. איש מרשים וצדיק. הוא איננו כועס, רק מחפש את המגיע לבני קהילתו. הוא חושב למרחוק. ולמרות זאת הוא שמח להצעת אחד המתנדבים להסיעו בבוקר למנין אצל הרב אליהו. משם הוא יחזור לגוש לעזור לשאר עדתו. הרב פורש לשנת לילה קצרה ואני פונה לחזור לביתי.
בדרך הביתה, בשלש לפנות בוקר, הרדיו מקשקש בהבלים הרגילים ואתה תוהה לנפשך על אטימותם של חלקים בעם הזה. אבל לא זה הרגע לחשבונות פוליטיים. הללו עוד יבואו. כרגע, אנחנו עם אחינו הגיבורים מגוש קטיף.

יום שלישי, 9 באוגוסט 2005

דעה על דעות


גליון דעות 21 נחת על שולחננו זה מכבר. כמו שכתבה העורכת החדשה של הביטאון הותיק מבית מדרשה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', בפתח הגיליון הקודם: " הרגע בו 'דעות' נמצא בתיבת הדואר, היה רגע של ... סקרנות. עזבתי את עיסוקיי, באשר הם, והתפנתי לקריאה...". אכן הביטאון לא מאכזב. הוא מרגיז ולעיתים נושך, אבל תמיד דורש חשיבה והתייחסות.

יום ראשון, 17 ביולי 2005

מבחן האיוולת

(י' בתמוז תשס"ה)
נתחיל בהצהרה: תוכנית ההתנתקות של אריק שרון הוא אווילית. לא, אין מדובר בגידוף, חלילה. למי שאינו יודע מדובר במונח אקדמי למהדרין אותו טבעה ההיסטוריונית המנוחה ברברה טוכמן לפני כ 30 שנה בספרה המונומנטאלי  'מצעד האיוולת' (ראה אור בעברית בהוצאת ספרית מעריב בתשמ"ו).
בתחילת הספר מגדירה טוכמן מהו כשל השלטון שהיא מגדירה כ'איוולת'. לצורך כך היא קובעת שלשה קריטריונים (הציטוט מהספר הנזכר עמ' 12 - 13):
"איוולת או עקשנות עיוורת ... קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. אינטרס עצמי הוא כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט. איוולת היא מדיניות שתוצאותיה שליליות במונחים אלה.
על מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלשה תנאים: חובה היא שתוצאותיה השליליות יראו בעליל בזמנה ולא בראיה שלאחר מעשה... חייבים אנו ... לחקור רק את האירועים שנזקם לאינטרס העצמי היה גלוי לבני אותו זמן.
שנית, חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט...
חייב להיות תנאי שלישי והוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד"
על בסיס קריטריונים אלו נוהל לראות כי המחשבה האינטואיטיבית הרואה בתוכנית ה'התנתקות' עוד שלב בשורה של תוכניות מדיניות אוויליות ומסוכנות מבית המדרש של השמאל הקיצוני, יש לה בסיס אקדמי ! הבה ונבחן את העניין.
התנאי הראשון של טוכמן הוא שהתוצאות השליליות של התוכנית ייראו כבר בזמנה. לא צריך להיות גאון מדיני בשביל לראות את הנזק העצום הצפוי מתוכניתו של שרון. הכתובת, כפי שנהוג לומר, על הקיר (ואם היינו רוצים להוסיף נופך דרמטי למאמר היינו אומרים שהכתובת כתובה בדם). מבחינה ציונית בודאי שמדובר במעשה הנוגד את האתוס הציוני. גם מבחינה ביטחונית הנזק ברור וכל צמרת צה"ל התריעה נגדה (אלא שבמדינה דמוקרטית אין להם ברירה והם חייבים לבצע את הוראות הדרג המדיני, או לפרוש). מבחינה מדינית התוכנית היא מכת מוות לכל סיכוי לשלום באזור (אם נותר מסיכוי זה משהו לאחר הסכם אוסלו שהיה אווילי, אם גם פחות מהתוכנית דנן). יש יותר משמץ של אירוניה להיזכר בהתנגדות של אנשי השמאל לתוכנית. אולם אם גם להם התוכנית נראתה כסיכון מדיני, על אחת כמה וכמה למי שכבר לפני עשור התריע על האיוולת שבתוכניות השמאל (והן כאמור, פחות קיצוניות מתוכניתו של ראש הממשלה).
התנאי השני מדבר על תוכנית חלופית. אחד התחביבים של אנשי שמאל בשעת ויכוח (וכמותם גם המראיינים) הוא להטיח ביריב שמימין 'מה האלטרנטיבה שלכם ? לכבוש שוב את עזה ??' ומיד להמשיך בשטף הדברים מתוך הנחה שאכן אין לימין מה להציע. תקצר היריעה מלפרט את התוכניות המדיניות שרצות מימין לשמאל. החל מתוכניות מקבילות להתנתקות בהזיותן (טרנספר וכדו') עבור בתוכניות מעשיות וכלה בתוכניות נדיבות פלוס. אבל תוכניות קיימות.
התנאי השלישי הוא בעיתי משהו. אמנם מדובר במדיניות של קבוצה אולם טרם עבר יותר מדור פוליטי אחד שנקט בה (ולגבי דידנו דור פוליטי הוא מערכת בחירות) אלא אם נצרף את התוכנית למגמת אוסלו. אולם זה הרגע להתריע. איננו רוצים להמתין לדור הפוליטי הבא כשהתוכנית תצא לפועל ומצבנו יהיה רע ומר. אם חלילה תבוצע התוכנית או אף חלקה, נתקשה מאד להחזיר את הגלגל אחורנית כשנגלה כמה אווילית היא הייתה. עדיף בהרבה לעצור אותה באיבה ולא להשלים את ה'ניסוי'.
האם יש לאבחון של הסימפטום יתרון למתנגדי התוכנית ? אין לנו מטרה שבדיעבד יגלה הציבור ש'נביא היה בתוכם'. השמחה לאיד של אנשי ה'אמרנו לכם' לא תשמח אותנו אם ישובים פורחים יהפכו לעיי חורבות כתוצאה מהתוכנית האווילית.
סבורני שיש יתרון באבחון שכן לאורו קל יותר לענות על השאלה המנקרת במוחם של רבים והיא כיצד יתכן שקבוצה של אנשים, שאפשר להאמין כי רצונם רק בטובתה של המדינה, שוגים בצורה כל כך מחפירה. היתכן כי 'מר ביטחון' ו'מר התיישבות' שינה את עורו בצורה כל כך חריפה ולא שם לב לכך ? תופעת האיוולת היא הפתרון. 
מסתבר כי לא מדובר באירוע ראשוני. כשל שלטוני זה, האיוולת, מושרש בתרבות השלטונית של העולם ועל כך יעידו הדוגמאות שמביאה טוכמן בספרה (חלקן בהרחבה וחלקן בתמצתיות, הדוגמה הקרובה אלינו מובאת בפרק הראשון והיא סיפורה של התפלגות הממלכה בימי רחבעם עמ' 16 - 18 שם). לא תמיד אפשר לעמוד על הסיבות לגילויה של איוולת מדינית, לפעמים הסיבות מתבררות רק בדיעבד. אין זה משנה את המצב.
אם נצליח לעצור את המהלך, אולי לא נוכל להפוך לפרק במחקרי המשך על תופעת האיוולת, אבל נוכל להמשיך לבנות עוד פרק ציוני מפואר.

 

יום ראשון, 1 במאי 2005

מכתב גלוי לרבנים הצעירים של הציונות הדתית


הבית בוער. הצמיגים הבוערים אינם אלא בבואה חיוורת של האש המלחכת את שולי המדינה. תוכניתו של שרון מאיימת לא רק על ביתם הפרטי של תושבי גוש קטיף והשומרון, לא רק על ביטחונם של עשרות אלפי אזרחים שיכנסו לטווח האש של המחבלים, אלא בראש ובראשונה על החזון הציוני של המדינה שמוכנס עכשיו להילוך אחורי.

יום שלישי, 15 במרץ 2005

המושיע התורן של השמאל


לבחור שיציל את השמאל בישראל, ויקבור את הציונות, קוראים משה, אולי אברהם יצחק ואולי נועם. הוא גר ביצהר, אולי במעלה מכמש אולי ברעננה. הוא לא פרובקוטור של השב"כ - סתם בחור רגיל, בוגר צה"ל. הוא לא חכם גדול ולמרבה הצער גם לא טיפש קטן.

יום שלישי, 8 במרץ 2005

על דירוג המקוואות

 במסגרת ביקורת על הספר "במרחק הליכה חיבור על תרבות הצריכה", הביא ידידי גלעד סרי-לוי את מאגר המקוואות של אתר 'כיפה'  כדוגמה לנגע תרבות הצרכנות שפשה בנו, וברצוני לחלוק עליו (במסגרת גילוי נאות נאמר כי לא קראתי את הספר, ואכן אין ברצוני להתייחס לתוכנו).
ראשית נקבע, שבלי כל קשר להשקעה שלנו, זוהי זכות אלמנטרית של מקבל השירות (ולאו דווקא הצרכן) לקבל יחס ראוי מצד נותן השירות. הבעיה הרובצת לפתחנו היא, כיצד נוודא שפקיד השומה מתייחס באופן נאות לאזרחים? והאם ראוי שפקידה במשרד הפנים תטרטר לשווא אזרח המבקש לחדש דרכונו?
באותה אמת מידה נגזור את זכותה של בת ישראל הבאה להיטהר במקווה ציבורי (נוציא לרגע מכלל דיון את המקוואות הפרטיים) לייחס הוגן במקווה שלה. השאלה תהיה אפוא זהה: כיצד נבטיח שירות נאות, הפעם במקווה?
על מנת לנסות ולענות לשאלה, עלינו קודם כל להגדיר מהו 'שירות נאות' במקווה. אומנם זה אכן לא אמור להיות תלוי כלל בתשלום (שבסופו של דבר הוא די דומה במקוואות השונים ופרט זה הוא שולי באתר דנן), אולם יש בודאי פרמטרים חשובים שטובלות שמות לב אליהן. ואכן מי אם לא הטובלות עצמן תגדרנה מה נחשב בעיניהן כ'שירות ראוי'?
כאן התגייס אתר 'כיפה' לתת שירות (חינם!) חשוב לציבור הטובלות כשהוא מאפשר לגולשות להביע דעתן על השירות שניתן להן במקומות שונים בארץ. ודוק, טובלות כמקבלות שירות ולא כצרכניות. יש לשים לב שהאתר 'כיפה' נותן בעצם שירות בעצמו לטובלות האחרות, בספקו מאגר מידע שיכול לסייע להן בבחירת מקום הטבילה (גלעד מציין גם את ביקורת המקוואות של NRG, אולם לא זו בלבד שיש שם הפניה למאגר של 'כיפה', אלא ששם מדובר על ביקורת בסגנון 'ביקורת מסעדות', המתבסס על חוות דעת אישית מאוד).
אין כאן אפוא שמץ של תרבות צריכה פסולה, אלא אדרבא, תודעה מפותחת של זכויות אזרח במדינה, שמתיימרת לספק גם שירות של מקוואות לציבור הטובלות.
השאלה שיש לשאול היא, האם מועצה דתית שתבחין שמקווה מסוים באחריותה מקבל חוות דעת לא טובות מציבור הגולשות, תטרח בכלל לשפר את המצב? מהי המוטיבציה של מועצה דתית לשפר את השירות שלה?
במערכת כלכלית/צרכנית עשוי ההפסד הכספי לעודד תרבות שירות, אולם במערכת של שירות ממשלתי נטו מה יעודד את שיפור השירות?
אפשר תמיד לקוות לטוב ולחכות שאדם בעל תודעת שירות מפותחת יתגייס לשפר את המצב (אם נקרא לגורם בשמו, נראה לי שיותר נשים במועצות הדתיות יכול לסייע בעניין, אבל לא רק). במציאות מסתבר, שה'נשק' הטוב ביותר הוא חשיפת האמת, גם אם זו כרוכה בשירבוב של מידרוג (רייטינג) לתוך המערכת. פירסום (מעבר לאתר 'כיפה') של מקוואות בעלי ניקוד גבוה, ובמקביל של מקוואות שמומלץ להתרחק מהם, יגרום (אולי) לגורמים במועצות הדתיות (או מה שנותר מהן) לנסות ולשפר את השירות, ולו בשביל הכבוד האבוד.
בשורה התחתונה, לא זו בלבד שאין מדובר בצרכנות זולה, אלא שיש לשבח את הנהלת אתר 'כיפה' על התגייסותה למשימה ולעודד את הקוראות לשתף את הידע שלהן עם כלל ציבור הטובלות.

(פורסם בהצופה)

יום חמישי, 27 בינואר 2005

מסקנות במקום תשובות

במסווה של דאגה לערכים של 'עם ישראל', ולעיתים אפילו 'תורת ישראל', מתוך משולש היסוד של הציונות הדתית, מנסים אנשי השמאל הדתי לנגח את רוב מניין ובניין של הציונות הדתית. לעיתים זו התחסדות של ממש ולעיתים נפנוף בסיסמאות.
טענותיו/שאלותיו של ד"ר הלינגר ("הצופה" ד' בשבט) אינן חורגות מהקו הזה. לשם קידום עמדה מדינית שמאלית הוא מנסה לצייר תמונה שחורה ומעוותת של הציונות הדתית, מחד גיסא, ולגמד את הטרגדיה הציונית של תוכנית הגירוש של ראש הממשלה, מאידך גיסא.
טענות רבות יש לכותב, אולם הטענה שחוזרת מבין השיטין היא שהעיסוק בארץ ישראל בא על חשבון ערכים אחרים בציונות הדתית. טענה זו היא שיקרית גם מבחינה עובדתית וגם מבחינה עקרונית.
עובדתית אפשר לבחון כמה חוקים חברתיים חוקקו נציגי הציונות הדתית בכנסת, אלו ועדות הם בחרו לאייש ולעמוד בראשן, אלו תיקים הם בחרו בממשלות האחרונות, מה הם כתבו בהסכמים הקואליציוניים, ומה הם השיגו בפועל.
אפשר גם לשאול את פעילי 'במעגלי צדק' בעת שטרחו על הכנסים האחרונים, איזה אחוז מההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית דחה אותם בטיעון בסגנון 'מה לכם אצל פעילות חברתית כשהממשלה שוקדת על גירוש יהודים'?
אפשר ללכת ולבדוק בישיבות תיכוניות ובאולפנות, וגם בסניפי בנ"ע ועזרא, מה נעשה בתחום החסד.
אפשר לבדוק בביטאונים של הציונות הדתית איזה אחוז מוקדש לסוגיות ארץ ישראל ואיזה לעם ישראל.
אבל הרבה יותר קל להיתפס לכתבות עוינות ולא לתת לעובדות לקלקל את הרושם. בייחוד שנראה שיש גורמים המעוניינים לצייר את הציונות הדתית כקיצונית, פוליטית ודתית.
גם בהיבט העקרוני מוזרה הקביעה שלפיה הטיפול בארץ ישראל בא על חשבון הטיפול בסוגיות חברתיות. מעולם לא שמענו שקידום מסיבי של רעיונות ערביים (פעם במרצ, אחר כך בעבודה וכיום גם בליכוד) בא על חשבון נושאים חברתיים. וכי רק עמדה ציונית שורשית איננה יכולה להתקיים יחד עם עמדה חברתית?
עוד מוטרד ד"ר הלינגר מהסתגרות של הציונות הדתית בתוך עצמה. כך הוא שואל אם אין בהתגייסות של הציונות הדתית למען בלימת תוכנית ה'הינתקות' משום דאגה ללנדסמנשאפט של הציונות הדתית. עולם הפוך! תעודת עניות היא לציונות הכללית שלא נענתה לאתגר ההתיישבות ביש"ע כפי שנעתרה לה הציונות הדתית. עתה משמנסה הכורת לעלות על ההתיישבות הזו, ללא טעם וללא תכלית, מתפלאים ששוב הציונות הדתית מובילה?
אפילו אם היה ד"ר הלינגר צודק בהנחתו, היה ראוי להתפעל מהנכונות לסייע הדדית. זה קצת שונה מהאינדיבידואליזם המקובל, מתרבות ההתעלמות של המערב, אבל קצת יותר קרוב לערבות ההדדית של יהודים במשך דורות רבים.
אלא שלמעשה לא הדאגה לחלשים או ערכים של מוסר עומדים כאן לדיון, אלא הרצון לקדם תוכנית מופקרת מכל בחינה. יודע ד"ר הלינגר היטב שאין שום הצדקה ציונית לביצוע תוכנית ה'הינתקות'. לא צריך להיות אלוף במיל' בשביל לדעת את הסיכון הביטחוני שבה, לא צריך להיות מומחה במדעי המדינה בשביל לראות לאיזו תסבוכת מדינית היא הכניסה אותנו (ואף לאחר שתתבטל בעז"ה, ייקח לנו הרבה זמן להתאושש), וגם לא צריך תואר בכלכלה בשביל לראות את הנזק הכלכלי שהיא ממיטה עלינו (ואם נוסיף את נזקי אוסלו נקבל סכומים דמיוניים ממש). אולם עיקר הנזק הוא בתחום הציוני. לראשונה מתכננת מדינת ישראל צעד שמשמעו הכרה בטיעונים הערביים על זכותם הלאומית בארץ ישראל ואי זכותם של יהודים (מקרה ימית הוא שונה בהרבה היבטים, אם כי בדיעבד מתבררת הטעות שבביצועו). נוח להציג את המאבק כמאבק קרתני על זכויות הרכוש של תושבי גוש קטיף והשומרון (גם להם נוח לפרוט על מיתרים אמוציונליים ולעמת אנשים עם המחשבה של זריקת ילדים מבתיהם, החרבת בתי כנסת והוצאת מתים מקבריהם), אולם המאבק הוא לאמיתו של דבר על דבר בסיסי הרבה יותר עתידה של המדינה.
וכך במקום לעסוק בשאלה הבסיסית של ה'הינתקות', והיא 'לשם מה?' מתיישר ד"ר הלינגר עם הקו הרשמי של העירפול והטשטוש ונוקט דרך הגנה הטובה ביותר ההתקפה. לא נוכל למצוא אצלו שום רמז באשר ליתרונות הגלומים בעצם התוכנית אלא רק באיום על מה יקרה אם נמשיך להתנגד לה. באלגנטיות מדומה הוא מדלג מעל כל האלמנטים הדיקטטוריים שבהתנהלותו של ראש הממשלה, ומעל לכל הצביעות של מפלגות השמאל (המוכנות למכור את כל האידיאולוגיה שלהן, ובלבד לזכות ולראות בהחרבת יישוב יהודי), ומסתפק בפריטה על מיתרי אחדות האומה (מיתרים הקיימים, כך נראה, רק אצל הציונות הדתית).
לסיכום. תוכנית ה'הינתקות' אכן טומנת בחובה שבר. לא בין דתיים וחילונים ולא בין תושבי יש"ע ותושבי השפלה, אלא בין הציונים ובין המיואשים. אלו האחרונים סוברים שיקנו לעצמם שקט ושלווה ובריחה מהצורך לשלם יותר ממס שפתיים לרעיון הציוני על ידי ספסור בחייהם ורכושם של אחרים ועל ידי המרת העתיד בהווה.

(פורסם בהצופה)