יום שישי, 25 ביוני 2010

" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" – על ברכות בלעם

(לע"נ הנער אמיתי בן אלכסנדר)


שלש פעמים מנסה בלק מלך מואב להביא את בלעם לכדי קללה על עם ישראל. לא נדון כאן בשאלה מה היתה יכולה קללה כזו להועיל, נסתפק בעובדה שמלך מואב האמין שיש בכוחה של הקללה להזיק לעם ישראל. אין להתפלא כלל על כעסו בעקבות כל פעם שבלעם מברך במקום לקלל.
בעיון זה נבחן בקצרה את שלשת מחזורי הקללות שהפכו לברכות. בהתחלה נעין במבנה ובסוף עניר גם על התוכן.
קל לראות שכל מחזור מחולק לשלaה חלקים (נתעלם כרגע מהתוספת שיוזם בלעם לאחר שהוא 'מפוטר' על ידי בלק):
א.    הקדמה – המניע לברכה.
ב.     הערה נבואית – אמירה הבאה להדגיש את היותו של בלעם נביא הכפוף לה'.
ג.       הברכה המופנית לישראל

מחזור
ראשון
שני
שלישי
הקדמה
מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל:
קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר:

נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
נבואה
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה -ֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה':
לֹא אִישׁ -ֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה:
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה:
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי -ֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:
ברכה
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב:
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' -לקיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: -ֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:
כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה   פָּעַל -ֵל:
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם:
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ:
-ֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ:
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר:

מה ההבדל בין המחזורים ?
במחזור הראשון מודה בלעם שהיוזם הוא בלק ("ינחני בלק"), הוא הכח המניע של התהליך. אולם בלעם מיידע את בלק שהוא אינו יכול לפעול נגד הבורא ("מה אקב לא קבה –ל") והתוצאה – ברכה.
במחזור השני, היוזם הוא בלעם, אולם בלק הוא עדין המאזין האולטימטיבי ("קום בלק ושמע"). בלעם מנסה להסביר לו שאין לו שום יכולת לרמות את הבורא או להתעלם ממנו, יתרה מזו, גם את דעת הבורא – אין להשיב ("ההוא אמר ולא יעשה"?) ושוב בתוצאה היא ברכה.
במחזור השלישי, בלק נעלם. דומה שקריאתו של בלעם הופכת אוניבסלית, אבל עדין מקורה של הנבואה – בה' ("שמע אמרי –ל") וכמותה – הברכה.
גם בברכות ישנה התפתחות. אם בהתחלה עם ישראל מוזכר כמי שנמצא מחוץ לחשבונות אומות העולם ("ובגוים לא יתחשב"), הרי שבברכה השניה הוא כבר מתעורר לפעולה (מדינית ?) – "הן עם כלביא יקום". בברכה השלישית ואחרונה אנחנו מוצאים את עם ישראל כמנהיג מנצח שכבר נח על זרי הדפנה ("כרע שכב כארי").
במצב זה מבין בלק שכל ניסיון נוסף רק ישדרג את הברכות שמקבל עם ישראל עוד יותר והוא מפסיק את מה שמבחינתו הוא פארסה, שכן כשם שהוא מאמין שקללתו של בלעם יכולה להזיק, הרי גם ברכתו יכולה להתקיים וברור לו לבלק מי הם צריו של עם ישראל ועצמות מי יגרמו על ידו.
אולם גם מי שמסופק ביכולת של קללות או ברכות של אדם לשנות את דעת הבורא, יכול לקוות ולהתפלל שמעשינו יזכו אותנו במימוש הברכה שברך ה' את אברהם אבינו (בראשית י"ב ג): "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" אשר השתקפה גם בדבריו של בלעם.

========
מאמר מענין על פרשת בלק כאן.




יום חמישי, 17 ביוני 2010

כלוב קיץ

[מאמר זה פורסם בזמנו ב'הצופה', אך הוא אקטואלי כתמיד, אני מפרסמו כחלק מפינת הנוסטלגיה של הבלוג]

עלי להודות שאינני יורד לסוף דעתם של המתנגדים לשעון הקיץ מסיבות דתיות, האומנם הקשיים של משכימי הקום בקיץ גדולים ממצוקת מתפללי לפני הנץ בחורף?
מאידך, אינני מבין את צהלתם של תומכי שעון הקיץ כשמתפרסם החיסכון של המגזר התעשייתי, בשעה שברור שהמגזר הפרטי שילם את ההפרש. עוד יותר יש לתמוה על החיסכון העלוב שאפשר להשיגו בקלות על ידי ביטול חצי מתפקידי השרים (וי"א שהרווח לא יהיה כלכלי בלבד וד"ל).
אשר על כן, דומה שבבסיסו של דבר עומדים רק נימוקים בלתי רציונאליים, רגשיים או אישיים, אשר אי אפשר להצדיקם בהוכחה או נימוק אבסולוטי. מניפולציות על מהן שעות הצום קשות (תחילה או סוף) או על שעת ההשכמה הדרושה למטייל בחג הסוכות, או למתפלל בזמן הסליחות, כל אלו משקפים מאווים אישיים ולאו דווקא לאומיים.

יום שלישי, 15 ביוני 2010

"ויאמר אליו אדום לא תעבר בי"

בפרשתנו מגיעים בני ישראל אל סיפה של ארץ כנען. הם מגיעים מן המדבר וחפצים לחצות את הירדן אל נחלתם. דא עקא ובדרכם ניצבות (מדרום לצפון) ממלכות אדום, מואב וממלכת סיחון האמורי. במזרח נמצאת ממלכת בני עמון.
דרך המלך העולה מן המדבר צפונה עוברת דרך ממלכות אלו והראשונה שבהן היא כאמור – אדום.
משה פונה אל אדום בבקשה לעבור דרך ארצם בדרך המלך, תוך הבטחה מפורשת לא לפגוע ברכוש:
"נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ:"
הרש"ר הירש מסביר שהביטוי 'לא נשתה מי באר' דומה לענין ה'לא נעבור בשדה ובכרם' ומשמעו אי פגיעה ברכוש הפרטי (שכן אין באר טבעית – כל באר היא מעשה ידי בני האדם שחפרו אל מעבה האדמה עד שהגיעו אל שכבת מי התהום ויצרו מעין מלאכותי).
האדומים מסרבים לבקשה זו ומשה מנסה שוב ברור לנו שהצעתו הבאה תהיה הצעת פשרה שיש בה משום הרעת תנאים לבני ישראל:
"בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה"
אכן במקום 'דרך המלך' נמצא את 'המסלה' ובמקום ההבטחה לא לנטות... ישנה הבטחה לקנות מים. כל הפרשנים מסכימים ש'המסלה' היא דרך צדדית נחותה העוברת הרחק ממרכזי האוכלוסייה והרש"ר הירש מסביר שמה שבנ"י מציעים זה שלמרות שליד המסילה המים אינם מי באר אלא מי הפקר – בכ"ז ישלמו תמורתם. גם לכך מסרבים האדומים.
באין ברירה, נוטים בני ישראל הרחק מזרחה ועוקפם את אדום. בדרכם זו הם גם עוקפים את מואב ורק פחדיו של בלק מביאים אותו לבקש לו (בפרשה הבאה) קוסם שיציל אותו מיד בני ישראל (שכאמור, אינם מתכוונים כלל לעבור דרכו). בני ישראל 'משתחלים' ברווח שבין מואב ועמון אל ממלכת סיחון החוצצת בינם ובין מעברי הירדן שמול ערבות מואב (זהו שם היסטורי, באותה תקופה ערבת מואב אינן נמצאות בחזקת ממלכת מואב).
מדוע מסרב אדום לאפשר לבני ישראל לעבור בדרכו ? שאלה זו מתחדדת לאור מה שמספר לנו משה בשירת הים – 'אז נבהלו אלופי אדום'. יתכן ונוכל להבין זאת לאור תיאור הברכה לעם ישראל בעת שעושה רצונו של ה' (ויקרא כ"ו ו) "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". מעבר של כח לוחם, אפילו בדרך להלחם בצד ג' – יש בו משום איום ופגיעה בריבונות. על פי חז"ל זו היתה הסיבה שבעטיה ניסה המלך יאשיהו לעצור את פרעה נכו מלעבור בארץ ישראל, מהלך מוטעה שנגמר בנפילת המלך ליד מגידו. סביר שתפיסה זו רווחה בקרב אומות האזור בכללותן ומשום כך לא רצו האדומים שכח לוחם גדול יעבור בשטחם.
ואכן, מדוע לא מפלסים בני ישראל את דרכם דרך אדום בכח החרב ? ענין זה מתברר בפשטות מתוך דברי ה' בדברים ב' ה:
"אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:"
ובאופן כללי יותר בעמוס ט' ז:
"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:"


כלומר – לכל עם ואומה מקצה הקב"ה את מקומה עלי אדמות. האימפריאליזם הוא מגונה בעיני ה' ובמצב אידאלי כל אומה צריכה לדעת את מקומה וגבולותיה. למרבה הצער בא סנחריב ובלבל את האומות ואין אדם בעולם, פרט לעם ישראל, יודע את מקומו הטבעי. כנראה בשל כך לוטשים עמים רבים את עיניהם לארץ ישראל, בימות המשיח שבהם 'לא ישא גוי אל גוי חרב' תתברר גם לאומות העולם זהותן הלאומית וממילא מקומן הטבעי על פני כדור הארץ וממילא ישרור השלום.