יום שישי, 9 בדצמבר 2011

אוי טעטע!


נדלג על החוצפה שיש בעצם העובדה שגבר מטיף לנשים לעשות משהו שהוא בעצמו לא היה חולם לעשות וניגע בעצם העניין.
בתור התחלה נשאל האם כיבוד ההשכלה (רב, דוקטור, רופא וכדו') היא אכן חיקוי מתרבות המערב , העולם הנוצרי בלשון פחות עדינה ? תרשו לי לצטט מלומד נוצרי בן המאה הי"ב:

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

בין בן גוריון ורבין


בלוח החופשות של משרד החינוך נזכרים מספר ימי זיכרון שאינם ימי חופש אולם המחנכים נדרשים להקדיש בהם חלק מהשיעורים לזכר הנפטרים (אין דרישה לטקסים). מעבר ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום הזיכרון לשואה, ישנם ימי זיכרון לרחבעם זאבי, יצחק רבין, דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, יוסף טרומפלדור ובנימין זאב הרצל.
לפני שלשה שבועות ציינו את יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח- יצחק רבין, בשבוע שעבר ציינו את יום הזיכרון לראש הממשלה הראשון – בן גוריון.

יום שישי, 2 בדצמבר 2011

ויצא יעקב


"ויצא יעקב מבאר שבע"... "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם". חישובי השנים שעושה רש"י (לבראשית כ"ח ט, בעקבות סדר עולם רבא המיוחס לרבי יוסי הגלילי בפרק ב') מלמדים שכשיצא יעקב מבית אביו היה בן 63 אבל כשהגיע לבית לבן היה בן 77. להיכן נעלם יעקב אבינו לאותן 14 שנה ?

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

ברכה לבת המצווה של בתיה אלפסי (פרשת לך לך)


בנוהג שבעולם שהדרשן חורז את פרשת השבוע עם עניין בת המצווה יחד עם שמה של הנערה. מן הסתם היה יותר קל לדרוש על בתיה בפרשת שמות, אולם אנחנו בפרשת לך לך ועל כן עלינו להתעמק קצת בפרשה בטרם נוכל להתקדם.
בפרשתנו אנו פוגשים את אברהם אבינו המכונה גם אברהם העברי. על שום מה נקרא כך ?
רש"י (בראשית י"ד יג) מסביר "שבא מעבר הנהר" כלומר שהכוונה היא שאברהם הגיע מעבר לנהר הגדול נהר פרת. כידוע אברהם נולד באור כשדים המצויה בין נהר פרת ונהר חידקל. בנדודיהם לחרן ואחר כך לארץ ישראל, עברו אברהם ותרח אביו מעברו השני של נהר פרת אל עברו זה ועל כן נקרא אברהם 'עברי' וכמותו כנראה רבים אחרים ויש לשאול מדוע רק אברהם נקרא כך (במאמר מוסגר נעיר שבעיני הפרסים של תחילת בית שני 'עבר הנהר' היה דווקא הצד הזה שבו שכנה פחוות יהודה..).
הרד"ק  מפרש "מבני עבר", כלומר שאברהם נקרא על שמו של סב-סב-סבו. גם לפי זה לא רק אברהם היה עברי ועל כן מסביר רד"ק שזכה רק אברהם בכינוי זה בזכות ששימר את הלשון העברית.
אולם ידוע מדרש חז"ל (מדרש רבה לפרשת לך לך) "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". כל העולם אלילי ורק אברהם אבינו גילה את מנהיג הבירה. שוב במאמר מוסגר נעיר כי זוהי דעת רבי יהודה שם. במדרש מופיעות גם הדעות הקודמות שהובאו לעיל. רד"ק פירש בעיקר כדעת רבי נחמיה ורש"י כדעת רבנן. לא זה המקום לדון מה ראו שניהם לבחור בפרושים השונים. על כל פנים, אפשר לראות שרבי יהודה מצייר את אברהם אבינו כמעין נון-קונפורמיסט ועל כן יש לשאול אם זוהי אכן הדרך המומלצת לאיש ולאישה הישראלים.
נזכיר כאן את מדרש חז"ל (על בסיס הפסוק בדברי הימים א' ד' יח) שבתיה היה שמה של בת פרעה שהצילה את משה רבנו. אפשר לומר שגם בתיה זו היתה מעבר אחד וכל שאר המצרים מעבר האחר (של הנילוס אולי). היא פעלה בניגוד מחלט להוראותיו של פרעה אביה והצילה אחד מילדי העבריים (!). האם הנון-קונפורמיזם מכה שנית ?
קבלת עול מצוות הוא סוג של מעבר. מעבר מחיי ילד חסרי אחריות (יחסית...) לחיים של ייעוד וברית גורל עם כלל ישראל. איך זה מתיישב עם מה שמצטייר כרוחם הנון-קונפורמית של אברהם אבינו ובתיה?
מספרים על אחד מגדולי ישראל, אשר את שמו לא אפרש מחמת שאני צאצאו של החכם צבי (וד"ל). מספרים שפעם הוזמן לפגוש את המלך בארמון המלכות. אולם המלך לא אמר לרב היכן יישב ולכן נאלץ הרב לשאול את אנשי החצר. בסופו של דבר הגיע הרב אל חדר המלכות. שאל אותו המלך 'כיצד ידעת למצוא אותי' ענה לו הרב 'שאלתי את אנשי החצר והלכתי למקום שרובם הצביעו עליו'. אמר המלך 'אם כך, שאתה הולך על פי הרוב, הרי כאן כולנו מאמינים באותו האיש מדוע אינך נוטה אחרינו?'. חייך אותו רב ואמר 'כשנכנסתי לארמון לא ידעתי היכן יושב המלך ואז בחרתי ללכת אחרי הרוב, אולם עתה כשיודע אני שהמלך נמצא כאן, אפילו יבואו כל דרי הארמון ויצביעו לכוון הנגדי – לא אאמין להם'.
כלומר אין כאן מרדנות לשמה, הליכה דווקאית נגד הזרם, אלא חתירה לאמת, יהיו נושאיה מעטים אם רבים. 'משה אמת ותורתו אמת'. בחיק המשפחה קל ונעים ללכת בדרך התורה, אולם יש לדעת שיתכן ויבואו ימים שבהם הדבקות בדרך התורה תצריך סוג של עמידה עברית אל מול סביבה פחות אוהדת. זה היה מצבם של אברהם אבינו וזה היה מצבה של בתיה. ב"ה, כיום מצבים אלו נדירים יותר ובודאי חריפים פחות.
ברכות מקרב לב בהיכנסך לעול תורה ומצוות, תרווי נחת מהוריך והם ממך ובעז"ה לא תצטרכי לגלות עמדות לעומתיות.

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

הימין היום – (צריך להיות) ירוק מאד


הבהרה: בכל הדיון שלהלן המונחים 'ימין' ו'שמאל' יתייחסו למחלוקת המדינית בין ניצים ויונים במדינה ולא למחלוקת הכלכלית חברתית בין חסידי ההון וחסידי החברה. בחלוקה האחרונה ברור שהאחרונים יותר נוטים לתפיסת עולם ירוקה, אולם אין זה מוכרח.
האומנם יש קשר בין תפיסת עולם סביבתית ובין תפיסת עולם מדינית ? אולי כדאי קודם שנגדיר לעצמנו מהי תפיסת העולם הסביבתית. אין כאן שום יומרה לתת הגדרה אקדמית אלא הגדרה עממית יותר. כדור הארץ שלנו, ובמובן המצומצם יותר – ארץ ישראל שלנו, הוא מערכת משולבת של דומם, צומח וחי הנמצאים בשיווי משקל בין המרכיבים השונים. הפרה של שווי המשקל הזה יכולה להביא לתוצאות קשות שיש להן השפעות גם על בני האדם. העולם כבר ידע טראומות קשות מעשי ידי הטבע, אבל אין סיבה שבמו ידינו נשחית את העולם בו אנו חיים ונוסיף לעקות הטבעיות. אחת הבעיות בהתנהלות חסרת אחריות היא שלעיתים מי שיסבול לא נהיה אנחנו אלא הדורות הבאים שימצאו את עצמם מול שוקת אקולוגית שבורה. השקפת העולם הירוקה מנסה לדאוג לסביבה ולעודד פיתוח בר קיימא, דהיינו פיתוח המביא בחשבון לא רק את הנזקים המיידיים אלא גם את אלו העתידיים.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

דברי פרידה מאבא הכ"מ


מכיוון שבחול המועד לא מספידים, נאמר רק קצת דברי פרידה שיש בהם משום חיזוק לשומעים.
לפני מספר חודשים סיפר לי אבא שכשהיה בשנה א' באוניברסיטה העברית, שמע קורס בכלכלה חקלאית. המרצה, ששכחתי שמו, אמר בין היתר ששליש מן העולם רעב (להזכירכם – מדובר בדבר שנאמר לפני יותר מ 50 שנה). אבא אמר אז לעצמו, כך סיפר לי, 'אפלבום! מצאת את ייעודך בחיים'.
ואכן אבא דבק בייעודו זה במשך יותר מ- 55 שנה. מחקריו עסקו בהדברת ארבה, שהוא עדין אחד המזיקים הגדולים באפריקה. יחד עם עמיתיו ניסה ליצור עולם שבו יהיה יותר אוכל ופחות רעב. שאלתי אותו אם הצליח במשימה והוא בעגמומיות מה אמר שכיום המצב רק יותר גרוע. אוכלוסיית העולם גדלה מאז יותר מפי שתים (ובאפריקה יותר מפי שלש) ובעיות פוליטיות פנים אפריקניות מונעות יישום של תוצאות המחקרים של אבא. אבל אבא ידע מן הסתם וגם אני יודע שאלמלא מחקרים כשלו – המצב כבר היום היה גרוע יותר.
אבל הדבר המדהים בסיפור הוא המסירות של אבא לייעודו אותו גילה בצעירותו. אנחנו הרי לא נולדים 'סתם'. לכל אחד מאיתנו יש שליחות וייעוד מיוחדים לו, מעבר לייעוד הכלי של עבודת השם. בבחינת שאלת ה' 'את מי אשלח ומי ילך לנו' ותשובת הנביא ישעיהו 'הנני שלחני'.
כיום רבים מחפשים 'קריירה שניה' או 'עבודה חדשה' לאחר שנשחקו או השתעממו או סתם כי זה מקובל. לא כן אבא. הסיסמה שלו, כך מתברר בדיעבד, היתה 'דבקות במשימה'. יש כאן לקח גדול ללמוד ואני אישית מקנא באבא. הלוואי אזכה להתקרב למעלתו זו.

(דברים שאמרתי בעת הלוויתו של אבי מורי פרופ' שלום זאב הלוי אפלבום הכ"מ)

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

מידע על פטירת אבי מורי

צר לי לבשר על פטירת אבי מורי

פרופ' שלום זאב הלוי אפלבום ז"ל

ההלוויה תתקים ביום שישי, א' דחול המועד סוכות 
בשעה 11 בבית העלמין ברחובות.

יושבים שבעה ממוצאי שמיני עצרת ברחובות, רחוב חנקין 8.
זמני תפילות:
           שחרית: ו,ג,ד - 0610, ב,ה - 0600
           מנחה: א-ד: 1645. 


(במוצאי שבת פרשת בראשית ויום ראשון הלל יושב באלון שבות, 
שחרית ב-0700 )


יום שני, 3 באוקטובר 2011

כשל אוסלו


בימים אלו מלאו ח"י שנים להסכם אוסלו הראשון ('עזה וירחיו תחילה'), הסכם שהביא כעבור שנתיים לחתימת הסכם אוסלו השני שחילק את יש"ע לשלשה אזורים A בשליטה מלאה של הרשות הפלשתינית שהוקמה, B  בשליטה ביטחונית ישראלית ואזרחית של הרש"פ ו C בשליטה ישראלית. בשטחי C נותרו פחות מ 5% של ערביי יש"ע.
האופק של הסכמי אוסלו מבחינת הפלשתינים היה ורוד למדי, בודאי אחרי הצעותיו הנדיבות עד לבלי האמן של ראש הממשלה ברק שהחליף את נתניהו שנחשב 'קשוח' (למרות שהסכים להעביר לשליטת הרש"פ עוד שטחים).
אולם הסכמי אוסלו קרסו אל האינתיפאדה השלישית, גלי הפיגועים ומבצע 'חומת מגן'. מעתה החל החיפוש אחר האשמים. האם היו אלו הערבים שפתחו במתקפת טרור או הישראלים שלא הסכימו לוותר מספיק ?
לדעתי הכשל היה בהסכם עצמו. הוא טיפח בשני הצדדים, אם כי בעיקר בצד הערבי, סוג של אשליה שאי שם בעתיד יוכלו הצדדים להגיע להסכמה. הבעיה הייתה שהפער הבסיסי בין הצדדים נותר בעינו. וקו המינימום הערבי היה רחוק מקו המקסימום הישראלי. ההסכם עצמו לא התווה מסלול ברור לפשרה שכן כל הויתורים בשלבי הביניים נעשו על ידי ישראל.
אילו השכילו קברניטי ישראל לשלב בהסכם ויתורים ממשיים של הערבים בדמות סיפוח של שטחים ביש"ע לישראל בכל אחד מהשלבים – היה מובהר מלכתחילה לשני הצדדים מהו המתווה להסכם העתידי ומהם גבולות הגזרה שלו. יתרה מזו, הדדיות טריטוריאלית כזו הייתה יוצרת מצב שבו גם לערבים היה מה להפסיד מעצירת התהליך.
האם אפשר לתקן את המהלך ? ברור שכעת זה יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי. אולם אם ממשלת ישראל חפצה בתהליך שלום בר קיימא, היא חייבת להתעקש על הדדיות, גם בתחום הטריטוריאלי (את רעיון 'חילופי השטחים' יש להוריד מסדר היום ומהר).

יום שישי, 16 בספטמבר 2011

מה העבודה הזאת לכם ?


בשבוע הבא יתמודדו עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' על ראשות מפלגת העבודה. המפלגה שברור שהספדים שנאמרו עליה היו מוקדמים מדי מתעוררת לחיים וזה המקום לתהות מי ראוי יותר לתפקיד – עמיר או שלי ? יש לזכור ששניהם מחזיקים בהשקפת עולם מדינית שמאלית מאד, יחימוביץ' הודתה שבעבר תמכה בקומוניסטים ופרץ מדבר בתקיפות נגד מפעל ההתיישבות ביש"ע. במקביל שניהם ידועים כסוציאליסטים, פרץ כזכור היה מזכ"ל ההסתדרות. אז מי עדיף למפלגת העבודה ?

יום חמישי, 8 בספטמבר 2011

יציאת מצרים והמחאה החברתית (לפרשת כי תצא)

פרשתנו עמוסה במצוות חברתיות, נבחן אחת מהן:
 לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:  וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (דברים כ"ד יז-יח)
זוהי אחת המצוות שהתורה נותנת בצמוד לה את הנימוק. מדוע אין להטות משפט יתום ? כי אנחנו בעצמנו היינו עבדים במצרים. ההשוואה בין היתם והאלמנה ובין העבד מבוסס על היות כולם חלק משולי החברה, נטולי כח חברתי להגן על עצמם.
כך אכן מפרש הרמב"ן (במקום אחר אליו הוא מפנה כאן):
והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו (רמב"ן לשמות כ"ב כ)
כלומר ה' מזהיר אותנו לא לנצל את החלשים בחברה מתוך מחשבה שאין מי שיגן עליהם שכן יש בהחלט מי ששומע לזעקת העשוקים ומי ששמע לזעקת בני ישראל במצריים הוא ישמע לזעקת היתום והאלמנה.
רשי כדרכו מפרש בצורה פשוטה:
וזכרת - על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר:
אזכור יציאת מצריים נועד להזכיר לנו, אליבא דרש"י, את מטרת אותה יציאה – קבלת התורה בהר סיני ושמירת המצוות, גם כאלו שיש בהן חוסר נוחות או קושי. אולם תירוץ זה של רש"י הוא קשה מאד, מה נתייחדה מצווה זו של 'לא תטה' שדווקא בגינה נדרשת התזכורת הזו ?
על זה מפרש האלשיך (מהר"ם אלשיך, מאה ט"ז מתלמידי מרן רבי יוסף קארו) פירוש נפלא ממש:
ושמא תאמר כי למה הוצרכתי לומר לך דין זה ... כי הלא גם אם היה עולה בדעתי שראוי להצר לו לא הייתי עושה, מפני שמה שהייתי מחייב לאלו הייתי מזכה לבעל דינם שלא כדין. לזה אמר מה שהוצרכתי לכך הוא כי הלא וזכרת כי עבד היית במצרים והיה בדין כי לא היית ראוי ליגאל, ועם כל זה ויפדך ה' שזיכך שלא כדין, והיית אומר כי לפקוד עון המצריים לא חשתי על היותך זוכה שלא כדין, כן היית יכול ללמוד לעשות כן גם אתה. על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה לבל תטעה כי גם שם אל דעות ה' ידע זכות לישראל וזיכה אותם בדין:
האלשיך מקשה קושיה עצומה. הלא החובה לעשות משפט צדק היא מאדני היסוד של תורת ישראל. כבר העיד ה' בכבודו ובעצמו על אברהם אבינו:
 כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: (בראשית י"ח יט)
אם כך, מדוע שתהיה למאן דהו ההווא אמינא להטות את המשפט ? על זה עונה האלשיך שהיה אדם מישראל עלול לעשות קל וחומר. הלא בני ישראל במצרים לא היו ראויים להיגאל ומה שזכו להיגאל היה שלא כדין, אם כן אף אנחנו נרחם על היתום והאלמנה ונפסוק דינם שלא כדין. על זה אומר האלשיך שאין הדבר כן, גם במצרים ידע הקב"ה למצוא זכותם של בני ישראל ולגאול אותם כדין ואת זה אמור היהודי לזכור גם כשלבו הרחמן מטה אותו בדין.
אולם בין השיטין מוכיח לנו האלשיך שהטבע היהודי הוא לרחם על החלשים ולעזור להם, אלא שהביטוי המעשי לעזרה זו צריך לבוא מחוץ לבית הדין – במשפחה, בקהילה, בעבודה ובכל מקום.

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

ההזדמנות של הציונות הדתית


פעם מזמן, כשמפא"י שלטה במדינת ישראל, היתה הציונות הדתית השותפה הקבועה לקואליציה במה שנקרא לעתיד 'הברית ההיסטורית'. המהפך השלטוני של תשל"ז (77) שבר את הברית, 'המערך', יורשה של מפא"י (ומה שלעתיד תקרא 'מפלגת העבודה') עבר לאופוזיציה והמפדל נותרה בקואליציה, הפעם עם הליכוד המנצח.

יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

קווי יסוד לתוכנית כלכלית לשיפור האיתנות הכלכלית של אזרחי המדינה


הקדמה

המחאה החברתית שעלתה לכותרות התקופה האחרונה, גם אם יש בה יותר משמץ של מחאה פוליטית, העלתה לדיון הציבורי בעיות אמיתיות הנוגעות לרוב הציבור.
שיפור המצב הכלכלי של הציבור יכול לבוא מהגדלת ההכנסות מחד והקטנת ההוצאות מאידך. מטבע הדברים יותר קל לטפל בהקטנת ההוצאות ואכן במסמך להלן יש ריכוז של הצעות לרפורמות כוללות או נקודתיות שמטרתן הקלת הנטל מעל כתפי הציבור.

יום שישי, 5 באוגוסט 2011

שמאלה פנה !


יש הרבה מפגעים תעבורתיים שיש להעיר עליהם במחוזותינו. רובם ככולם יודעים אף לעוברים עליהם. מי שמדבר בסלולארי תוך כדי נהיגה יודע בינו ובין עצמו שזו התנהגות אסורה ומסוכנת. גם מי שנוסע מעל למהירות המותרת יודה שכך לא נוהגים. אבל ישנה תופעה שלמיטב ידיעתי רוב השוגים בה דוקא חושבים שהם בסדר. כוונתי לפניה שמאלה.
בפניה שמאלה אנחנו צריכים לחצות מסלול נסיעה אחד (של הרכבים הנוסעים ימינה) ולפנות אל המסלול המרוחק יותר. פעולה זו דורשת תשומת לב לרכבים הנעים משני הצדדים. על מנת לחסוך את הבדיקה הכפולה והמסוכנת הזו (מסוכנת שהרי יתכן שבזמן שמבטנו מופנה שמאלה, מגיחה מכונית מימין) יצר מי שיצר (החברה הלאומית לדרכים) נתיבי האצה לפונים שמאלה. הכוונה היא לנתיב קצר מועד בצידו הפנימי של המסלול (הצד השמאלי של המסלול לכיוון שמאל). השימוש בו הוא כדלקמן: לאחר שוידאנו שאין רכב הנוסע ימינה, אנו חוצים את המסלול של הנסיעה ימינה ונכנסים לנתיב ההאצה בצידו השמאלי של המסלול של הנוסעים שמאלה. התנועה במסלול מימין לשמאל תמשיך לנסוע בנתיבה העיקרי. עתה המשימה היא להשתלב במסלול, הדבר פשוט כמעבר בין נתיבים תוך שימוש מושכל במראות.
נשמע פשוט – לא ? אז זהו, שלא. משום מה רבים מדי דבקים בכלל 'הצמד לימין' וכשהם פונים שמאלה, הם נכנסים הישר אל נתיב הנסיעה העיקרי! למען האמת הנהגים הנוסעים בנתיב הראשי צופים התנהגות כזו וכשמאן דהו פונה שמאלה, אפילו כחוק אל תוך נתיב ההאצה, הוא זוכה לשלל צפירות כשברור לכל שדופק הלב של הנהג במסלול העיקרי עולה בבהלת פתע.
בצמתים מרומזרים הבעיה אינה קיימת, אולם יש בגוש הרבה ישובים שהיציאה מהם איננה מרומזרת או מוסדרת בכיכר תנועה (למשל היציאות מאלעזר ונווה דניאל, אלון שבות שער חדש ועוד). הקפדה על פניה נכונה עשויה למנוע תאונות וכמעט-תאונות.
נסיעה טובה. 

(פורסם בגושארבע)

יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

סוף שבוע ארוך ?


בואו נשים את הקלפים על השולחן. ההצעה לסוף שבוע ארוך של שבת-ראשון היא בלוף. אם אתם זבנים או מוכרנים או קופאים או מאבטחים או טכנאים או ספקים, או עצמאים וכו' וכדו' וכיוצ"ב, ברור לכם שתעבדו גם ביום ראשון.
מעבודה בשבת הצלחתם, אולי, להתחמק. 'אולי', מפני שבאמת לא כל המשק עובד בשבת. 'אולי' מפני שגם אם העסק שבו אתם עובדים פועל בשבת, אם בהיתר חוקי או, מה שיותר סביר, בניגוד לחוק ולרוחו, אולי ניתלתם בחוקי התורה בשביל לא לעבוד בשבת וחג. אולי.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

בין פירוד לסינתזה


מעשה באסטרונאוט שנולד במעבורת החלל. כל חייו ניזון מכדורי פחמימות, כמוסות שומנים ומשקה חלבונים. לימים נחת בכדור הארץ ושמח מאד לראות את הסינתזה שהצליחו יושביו של כוכב הלכת  לבצע ולכלול את שלשת המרכיבים בסטייק עסיסי אחד...
אין לי שום יומרה לתת הגדרה אקדמית באשר למהותה של ה'יהדות' כבשאלתו של מיכה גודמן ('סגולה' 13), אולם התיאור שלו את התפתחות היהדות נראה לי קצת הפוך.

יום רביעי, 20 ביולי 2011

התחרות תענה את הכל ?


ערן בר-טל מונה את האחראים למחירים הגבוהים של מוצרים בישראל: היצרנים, המשווקים, היבואנים, הממשלה (לכשרות הוא נותן פטור אלגנטי). בעיניו הפתרון הוא הגברת התחרות בדגש על יבוא מחוץ לארץ.
אני מתקשה להאשים רק את העדר התחרות במחירים הגבוהים. תחרות היא דבר טוב מאד בדרך כלל, אבל האומנם היא לא קיימת ? האם חמישה בנקים גדולים אינם יכולים לקיים תחרות מינימלית? מתברר שלא וגם אם אין קרטל בנקים פורמלי, הרי שהוא קיים בפועל. מי לידינו לא יתקע שבנקים נוספים שיצטרפו למעגל התחרותי הזה לא יצטרפו גם למעגל הקרטלי ? אותו דבר אפשר לשאול על חברות הסלולר או יצרניות הקוטג'. האומנם התחרות בין שלשת הגדולות אינו אמור להספיק לסוג מסוים של תחרות ? זהו שתחרות זה לא הכל.

יום שלישי, 19 ביולי 2011

האבן עדיין זועקת מהקיר


אני זוכר שפעם בעברי משום מה ברחבת הכותל, נקלעתי אל מאחורי קבוצת תיירים. המדריך, מצויד ברמקול נייד ובאנגלית רצוצה הסביר לתיירים הנפעמים שכאן מולם (קרי הכותל המערבי) הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים ושם למעלה (קרי הר הבית) המקום הקדוש ביותר למוסלמים.
אינני יודע מה היה קורה אם היתה לי אז החוצפה והתעוזה שיש לי היום (כך אני מקווה). אולי הייתי ניגש ומסביר לתיירים שמה שנמצא מולם איננו אלא בית כנסת רב-מנייני ולא מקורה שקדושתו איננה גדולה מקדושת כל בית כנסת אחר ושהמקום הקדוש ליהודים נמצא שם למעלה ואילו מה שקדוש למוסלמים נמצא הרחק הרחק מכאן. מכל מקום באותו יום הנחתי לבלוף לעבור לסדר היום והמשכתי הלאה.
תשעה באב שוב קרב. שוב נצום ונתאבל. רבים מתבלבלים לחשוב שאנו מתאבלים על שני בתי המקדש שחרבו ולא היא. אנו הרי מתאבלים על כך שלא זכינו שבית המקדש השלישי יבנה בימינו. לכאורה אנחנו בכיוון הנכון, הרי לפני 100 שנה איש לא העיז לחלום על עצמאות וריבונות (איש, למעט הרצל) והנה אנו כאן. הציונות מלמדת שהסבלנות משתלמת.
אך אין להתעלם מהצדדים האחרים של הסיפור, דווקא כשאנחנו כה קרובים - אנחנו גם כה רחוקים.  כמו משה רבנו שהגיע עד ערבות מואב אך לא נכנס לארץ כנען, כך אנו שהגענו ושחררנו ואין בכוחנו לבנות את בית הבחירה מסיבות שונות ומשונות.
ואם לא די בכך, באים פוליטיקאים, מראיינים וכותבי טורים ומדברים על הזדמנות היסטורית ומנסים לקוות שיוכלו להשאיר בידנו את הכותל תמורת מסירת הר הבית. מוסרים את הכהנת תמורת הפונדקית ועוד מרגישים מרוצים מכך !
אז אם תשאלו אותי, אם מישהו מתקשה להבין על מה אנו בוכים - על דא קא בכינא.
  

יום שישי, 1 ביולי 2011

שלשה גברים ב....


שלשה זה מספר טוב. מספר גברי כזה. מתאים להעמדה בשלשות. שנים זה מספר שמתאים לאיש ואישה, ארבעה זה כבר כנופיה. שלשה – זה מתאים בדיוק.
אז היכן נמצא את השלשה שלנו ? היום אולי היו ממקמים אותם בקרוז באיי בהאמה. אבל ג'רום ק' ג'רום בחר למקם אותם בשייט על נהר התמז, הנהר הזורם מאוקספורד לים דרך לונדון. שלשת החברים, ג'רום הוא אחד מהם, יוצאים לנופש בנוסח אנגלי בין קברים ומסבאות לאורך הנהר והכל מתובל בהומור אנגלי מהסוג העליון (כלומר לא סלפסטיק פרודי נוסח מונטי פייטון).
זהו ספר קאלט של ממש. כזה שאפשר לצטט ממנו.
"אני זוכר שפעם הלכתי לבריטיש מוזיאום כי רציתי לברר מהו הטיפול במחלה הקשה שתקפה אותי באופן לא אנוש. פתחתי וקראתי כל מה שריציתי...;מבלי משים המשכתי לדפדף בכל מיני מחלות. אני לא זוכר מה הייתה המחלה הראשונה שמשכה את תשומת ליבי, אבל אני יודע שזה היה משהו ממאיר, איום ונורא, ועוד לפני שקראתי חצי מרשימת "הסימפטומים האופיניים", היה ברור לי שאני חולה במחלה הזאת...
מתוך אדישות המשכתי לדפדף.. גיליתי שאני חולה בטיפוס המעיים... מחלת ברייט... דיפטריה... כך עברתי על כל אותיות האלף-בית, והתברר לי שהמחלה היחידה שאין לי היא "ברכי עוזרת הבית" ..."
הציטוט הא מתרגומו של דני קרמן (אריה ניר, תשס"ב). זו גרסה מוארת ומלאה של הטקסט. הציורים שם אינם טובים כל כך אבל לספר מתלווה נספח היסטורי ואוסף של טיולים מומלצים בעקבות הספר (למי מאיתנו שנקלע לצערו בגלות אנגליה). מיכל ווזנר כתבה ספר בשם 'שלש בסירה' על שלש נשים צעירות דתיות היוצאות בעקבות הספר, אני לא חושב שזה המגדר, אבל הוא הרבה פחות טוב.
לאריך קסטנר יש מקום אחר לשלשת הגיבורים, גם הם נמצאים בנופש – מלון נופש באלפים אליו מגיעים הטיקון המחופש לעני, העני המזוהה כטיקון והמשרת של הטיקון המיודד עם העני. אל תטעו בסופר, זה לא ספר ילדים כי אם סאטירה חברתית שנונה, אם גם צפויה למדי. בספר 'שלשה גברים בשלג' (זמורה ביתן) תוקף קסטנר את הצביעות החברתית המתבטלת בפני בעלי ההון ומתעלמת מחסרי ההון. בספר זה, בניגוד לראשון, יש נוכחות נשית ניכרת.
אגב, בשני הספרים יש דמות דומינטית בלתי אנושית, בראשון זהו הכלב, בשני – בובת שלג.
קריאה מהנה.

(פורסם ב'גושארבע')

הערת שולים


"*) הערת שולים"[1] הוא סרט[2] דרמה[3] ישראלי,[4] זוכה פרס קאן,[5] העוסק ביחסי אב-בן[6] על רקע האקדמיה[7] הישראלית.[8] ציון:7.[9]


[1] אחד היתרונות (היחידים ? וראו להלן הערה 4) של היות הסרט ישראלי הוא שאת שם הסרט בוחר הבמאי. תארו לעצמכם שהיה מגיע לארץ סרט גרמני בשם 'Fußnote' (להקרנה חד פעמית בסינמטק כמובן), איך היו 'מתרגמים' את שם הסרט ? בטוח שלא ל'הערת שולים' זה היה בנאלי מדי. לשם עצמו יש מספר רבדים בסרט. הראשון הוא הרמיזה לחביבותה של הערת השולים באקדמיה. למען האמת, בעולם התורני לא רק שיש הערות שולים, יש גם הערות צד וסטים כפולים ומכופלים של אותיות המפנות לאותן הערות שכתבו מי שמכונים בז'רגון התורני 'נושאי כלים', כולל הערות שולים להערות השוליים. ברובד השני נמצאת הערת שולים ספציפית ונלעגת ברובד השלישי חלק מהגיבורים מתברר לנו כהערת שולים בפני עצמם.
[2] את רוב הסרטים אני רואה בבית ב DVD. הפעם הלכתי להקרנה של ממש באולם התיאטרון הקטן בתיאטרון ירושלים. למרות השעה המאוחרת האולם היה מלא. לגמרי. רוב הצופים היו ממגוון הסצנה של האקדמיה הירושלמית (שזה דרך לומר שכולם היו או מרצים, או סטודנטים או דתיים מהאקס-ביצה או שילוב של כל הנ"ל). הציחקוקים במקומות המתאימים העידו שהתסריט ידע לפרוט על נימי הצופים (להלן הע' 5) או אולי היו אלו הצופים שזיהו את המקומות הנכונים להגיב על מנת שייחשבו בעיני סביבתם כשייכים לאותה סצנה נזכרת.
[3] סוגת הדרמה איננה מהחביבות עלי, רק סרטי הפעולה רווי הדם רחוקים ממני יותר. אולם הדרמה בסרט איננה כל כך דרמטית. יש הרבה רגעי אתנחתא קומיים ואין רומנטיקה בכלל. ובדרמה, כמו בדרמה המתח נבנה לכיוון סוף הסרט שבו אמור, על פי כללי התסריט המקובלים, הגיבור לעבור איזשהו קתרזיס, איזה עימות עם עצמו או עם זולתו. מטעמי ספוילר לא נפרט מה קורה בפועל. נקודה זו מושארת כתרגיל לצופה..
[4] אינני יודע מדוע אבל סרטים ישראלים זה פשוט לא 'זה' בעיני. אולי ראיתי יותר מדי סרטים הוליבודיים, אולי באמת הצוותים הישראליים הם מליגה נמוכה בהרבה ואולי זו השפה העברית המוחה בתוקף על הכפפתה לחוקי התיאטראות המודרניים ? רבים מהמבקרים קראו לסרט 'לוקאלי' והשתבחו בציטוט (שאינני יודע את מקורו) ולפיו 'הלוקאלי הוא האוניברסאלי'. אבל הסרט הוא באמת אוניברסאלי. אפשר להעתיק את התסריט כמעט כמות שהוא לכל אוניברסיטה בעולם. אין בסרט ישראליות של ממש מעבר למושגים 'ראש מכון מנדל' או 'פרס ישראל' או 'שמעון פרס' (וראו להלן הע' 8).
[5] למען הדיוק, לא הסרט זכה, אלא התסריט (את הפרס לסרט הטוב קטף 'עץ החיים', מישהו הלך לראות? אני לא אבל זו לא חכמה). אכן התסריט של "*) הערת שולים" הוא מחוכם. העלילה עצמה קצת רזה ויש בה חורים לא מעטים מחד גיסא וסצנות שמקומן לא ברור מאידך גיסא, אבל הקישורים הפנימיים, כולל האקדח בסצנה הראשונה, ההומור המריר והשיקוף המוצלח של המנייריזם האקדמי - מצדיקים את הפרס.
[6] בסרט יש לכאורה יותר מזוג אחד של יחסי אב-בן, אולם יחסיו של פרופ' אוריאל שקולניק עם בנו אינם מפותחים כלל וברור לצופה שכל 'תפקידו' של הבן בתסריט הוא לשמש שק איגרוף לאב המתוסכל. אולם גם במערכת המרכזית בין הפרופסורים לבית שקולניק, אין התפתחות של היחסים. צופים דתיים יכולים לנצל את הסרט לצורך הדגמת הרעיון היהודי של 'כיבוד אב' ולא אתפלא אם הבמאי עצמו הושפע מגירסא דינקותא של דברי הרמב"ם בענין.
[7] אחד הדברים המעניינים בסרט היה להאזין לסמול טוק שברקע (על 'התזה של בויארון') ולשמות המתגלגלים על לשונם של הדוברים ('בער, בונפיל, בארון'... כולם באות ב' מציין פרופ' שקולניק לסטודנטית הנבוכה מבלי לשים לב שהוא מזכיר היסטוריונים ולא חוקרי תלמוד...), לדקדקנות בשמות הספרים - 'מבוא לא המבוא', ליחס למייסדי האוניברסיטה והמחלקה (בסרט 'י"נ פיינשטיין' שהוא שם מפוברק) הגובל בהערצה של ממש.
[8] ליתר דיוק 'האקדמיה הירושלמית'. אמנם כאמור לעיל (הע' 4) אפשר למקם את הסרט בכל אוניברסיטה בעולם, אבל אם בוחרים בישראל, אין ספק שהמקום היאה לסרט הוא האוניברסיטה העברית, בייחוד אם רוצים לדבר על חכמי הדור הקודם, מייסדי מדעי הרוח והיהדות בישראל, שהיו כולם אנשי האוניברסיטה העברית (לא חכמה – לא היו אחרות). כמי שלמד באוניברסיטה העברית וכמי שגר בירושלים שנים רבות היה זה מעניין לזהות את המיקום של הסצנות השונות ולעיתים לעמוד על הקיטוע במעבר משוט המצולם במקום אחד להמשכו שבאמת מצולם במקום אחר. כך למשל המצלמה המוצבת בגלריה של קומה 3 בספריה הלאומית מצלמת את פרופ' שקולניק עולה לאולם חלונות ארדון ופונה ימינה אל אולם הקריאה הכללי, אולם המשך הסצנה הוא דווקא בתוך אולם קריאה יהדות (הסיבה שלא רואים אותי בסרט היא בגלל שהנהלת הספריה הודיעה מראש שצילומי הסרט, אז נטול שם, יערכו ביום זה וזה ואני דאגתי למצוא לעצמי מקום אחר באותו יום). 
[9] מה זה הציון הזה ? אפשר לחשוב שמדובר בעבודה אקדמית. הרי גם כשהמבקר הוא מומחה בקולנוע ומצליח לפענח את כל הרמיזות לסרטו האחרון של שפילברג במקביל להומאז' לפליני ולדו שיח השיקספירי במהותו, הרי שבשורה התחתונה מה שקובע הוא טעמו האישי. ומכיוון שכותב שורות אלו הוא חובב מושבע של קומדיות רומנטיות, מי שסומך על הציונים שלו בסרטי דרמה, עושה טעות כנראה.

יום שני, 20 ביוני 2011

כמו גשר על מי זעף


ספרו החדש של הרב חיים נבון  - 'גשר בנות יעקב', כבר נסקר מעל במה זו בגליון פרשת במדבר (במסות של הרב אברהם מיכאל ונה פנחסי). לפני כשבועיים נערך לספר, כמקובל, ערב השקה. הערב התקיים במה שניתן לכנות 'מגרש הבית' של הרב חיים נבון – במדרשת לינדנבאום בה הוא משמש כאחד הר"מים של תוכנית הבוגרות. המדרשה, מחלוצות לימוד התורה לנשים ומהמובילות בלימוד גמרא לנשים, באמת מתאימה לדיון בספר שענינו מעמד האישה ביהדות. אולם אם חשב המחבר שהזירה הביתית תהיה נוחה לו, הרי שלא ציפה לעימות הידידותי עם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, מי שלימדה בעבר במדרשה וגם עבורה זהו מגרש מוכר (פיסית ורעיונית).
את הערב פתח דב איכנוולד, מנכ"ל הוצאת הספרים של 'ידיעות אחרונות' – 'ידיעות ספרים' ומי שאחראי במידה רבה על דחיפת היצירה הדתית לחנויות הספרים הכלליות, כולל למשל המהדורה השנייה של ספרו של הרב נבון – 'הגדר הטובה' שעוסק בפער שבין ההתלהבות בעבודת ה' ובין השגרה השוחקת.
בהמשך הערב דיבר הרב שרלו על היצירה ההלכתית הציונית דתית. לדעתו עשרות שנות החינוך הציוני דתי מתחיל עתה להבשיל את פרותיו ההלכתיים בדמותה של הלכה ציונית דתית. הוא מנה את ספריהם של רבנים כמו הרב קנוהל ('איש אשה' על טהרת המשפחה וספרו החדש יחסית '   '  שנכתב עם הרב שמואל אריאל על הלכות כשרות), הרב מלמד (בעל 'פניני הלכה') כמו גם כרכי תחומין (השנתון בהוצאת מכון צומת) ורבים אחרים. לדעתו אלו הן יצירות תורניות המובילות כיום בציבור ויוצרות סגנון תורני חדש. לא מדובר על הלכה 'מקלה' אלא הלכה שבמקום ללקט ולהגיש לציבור את 'השורה התחתונה', מנגישה את הציבור הציוני הדתי, ציבור תורני ואינטליגנטי המתענין גם בתהליך הפסיקה, אל אותו תהליך ואל מערכת שיקוליו של הפוסק. ההלכה הציונית דתית, שהרב חיים נבון הוא בשר מבשרה, היא לדעת הרב שרלו, אוטנטית יותר, טבעית יותר ובו בזמן גם בריאה יותר.
ח"כ ציפי חוטבלי ייצגה את הפן המעשי של פירות המדרשות. היא דיברה בעיקר על הנהגה ועל הקשר שבין הנהגה ולימוד תורה. לשם הדגמת העיקרון היא בחרה לשתף את הציבור בסיפור שלי לפחות לא היה ידוע. לאחר שנבחרה, כך סיפרה, הוזמנה על ידי הרב לבנון לשבות באלון מורה, במסגרת השבת היא התבקשה על ידו להעביר שיעור בפרשת השבוע לכלל הציבור לאחר התפילה. היו אמנם מי שהרימו גבה, כך סיפרה, אולם הרב לבנון קבע לדבריה שמי שנבחרה על ידי הציבור יכולה גם לדרוש בציבור.
אולם את עיקר דברי אני רוצה לייחד לאותו פולמוס זוטא שהתפתח בעקבות דבריה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי. הרבנית מלכה היא מתלמידות החכמים המובילות כיום בציבור הציוני- דתי. היא עוסקת בחינוך והוראה וגם חברה בפורומים תורניים וציבוריים מגוונים. דבריה היו נוקבים. אף על פי שניכר היה שבנושאים רבים היא מסכימה עם הרב נבון (בודאי בכל הקשור ליעדים של הפמיניזם הדתי) הרי שבשתי נקודות (לפחות) נתגלעה מחלוקת בין השנים.
הרבנית מלכה מחתה על התיאור של המחבר את מהפכת לימוד התורה לנשים:
"עולם התורה הנשי לא התפתח מתוך מאבק נגד הסמכות הרבנית, אלא מתוך תמיכה יציבה ומתמשכת של גדולי ישראל מכל הזרמים..." (עמ' 131)
כנגד תיאור אידילי זה תיארה הרבנית מלכה את חוויותיה האישיות כמי שביקשה אי אם בעבר הלא רחוק ללמוד גמרא באקדמיה. כששמעו מתפללי בית הכנסת של אביה, בית כנסת ירושלמי ציוני דתי ולא חרדי אם חשבתם, על תוכניותיה הודיעו לאב שלא יקבל יותר עליות בבית הכנסת יותר. הסיבה היתה, כפי שהסבירה אותה הרבנית מלכה, שלדעתם מי שהולכת ללמוד גמרא לא עושה זאת בלב נקי אלא מתוך מטרה לקעקע את חומת התורה ולנגח בה. סוג של התנהלות רפורמית. לא עלתה על דעתם המחשבה שמישהי תרצה באמת לעמול בתורה.
התנהלות שכזו ודומות לה הביאו את הרבנית מלכה לתאר את התהליך של התקבלות לימוד התורה הנשי כמהפכה של ממש. עוד שלב במהפכה שבה החלה שרה שנירר, מייסדת 'בית יעקב'.
גם על צורת ההתייחסות הזו חלק הרב נבון בדברי התשובה שלו. לדעתו לא מדובר במהפכה. אדרבא – לו היה מדובר במהפכה, כל העסק היה נכשל. ההצלחה היא תוצאה של התנהלות זהירה ומדודה, תהליך איטי שכל שלב בו גובה בידי תלמידי חכמים, אם גם לא כולם.
בנקודה זו אני חייב לומר שהזדהיתי יותר עם עמדתו של הרב חיים. אולי התיאור שלו באמת יותר מדי פסטורלי ומכסה מאבקים שהיו ועודם, אבל אם נשווה את ההתנגדות המינורית, אם בכלל, ללימוד תורה לנשים אל מול למשל החזית האחידה כמעט נגד עליה לתורה של נשים ועוד שינויים ליטורגיים ופולחניים, חזית שלא ניכר בה שום סדק, הרי שהפסקה דלעיל מובנית יותר. אפילו החוויה האישית הקשה של הרבנית מלכה, דומה בעיני שאיננה חורגת מהגדרה של חבלי לידה.
המדרשות התורניות לבנות, שהחלוצות שבהן קמו לפני קצת יותר מ 30 שנה, היו אמנם צריכות לעבור תהליך של התקבלות בחברה הציונית דתית, אולם לא עבר זמן רב עד שנכנסו לקונצנזוס וכיום הן בגדר נורמה מקובלת עם מגוון דרכים ושיטות ורבנים חשובים ומרכזיים תומכים בהן ואף מלמדים בהן.
לעומת זאת המניינים המכנים עצמם 'שויוניים', לא מצליחים כבר זמן רב למצוא לעצמם רועים רוחניים מקרב רבני הציונות הדתית, גם אלו בהם שנחשבים ליותר ליברלים, ובהם גם מחבר הספר שלפנינו, מתנגדים להם בתוקף. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יחול שינוי במצב זה.
לדעת הרב נבון ההבדל הוא ההבדל שבין תהליך איטי ובין מהפכה. הראשון נוחל הצלחה לטווח הארוך ואילו השני נכשל כבר בטווח הקצר. עניין זה מתואר בהרחבה בספרו בפרק הרביעי הדן ביתרונה של השמרנות.
לדעתי יש כאן עוד הבדל חשוב אשר דוגמתו נמצאת דווקא בספרו האחר של הרב נבון - 'הגדר הטובה'. לימוד התורה הצריך עמל ויגיעה איננו נהנה מתדמית זוהרת (אלא אם כן ישתנה משהו בעקבות סרטו החדש של יוסף סידר '*) הערת שולים') אין בו, על פניו, את מימד ה'חוויה', הצבעוניות והמשמעויות המיוחסות לעליה לתורה, ריקוד עם ספר תורה ועוד כיוצ"ב. הגמרא במסכת סוכה (מט:) מתארת את לימוד התורה:
תנא דבי רב ענן: מאי דכתיב  (בשיר השירים ז') "חמוקי ירכיך" למה נמשלו דברי תורה כירך - לומר לך: מה ירך בסתר - אף דברי תורה בסתר.
המוכנות של נשים להכניס עצמם לעול שכזה מראה על רצינות והרצון לעמול בתורה, בלי רעש וצלצולים, לא יכול שלא ליפול על אוזן קשבת בממסד התורני שכולו אמון על לימוד כזה. גם אם פה ושם יש עדין מתנגדים, דומני שגם הם יודו בחצי פה שמשלל ה'עברות' שיכולה אישה לעשות, לימוד תורה לשמה היא לא מהחמורות שבהן. מאידך הפומביות, המאמץ הזעום, חוסר ההמשכיות שבפעולות היותר תיאטראליות של המעשה הדתי מקנות לפעולות אלו חוסר אמינות ואי אהדה. יש להניח שהרב נבון עצמו יטיל ספק בהשפעה הרוחנית של מעשה נלהב ודי חד פעמי אל מול השפעתו של לימוד תורה מתמשך ועקבי.
אפילו החרם הקטן שהוזכר בהקשר לספר ולפיו היו חנויות ספרים שסירבו למכור את הספר היה קשור לרעיון של הרב חיים בקשר לברכת 'שלא עשני אישה' ולא ללימוד תורה נשי או דברים שללא ספק הינם מהותיים יותר מנוסחה של ברכה זו מברכות השחר.
אולם בנקודה אחת הסכימו הן הרבנית מלכה והן הרב חיים - המהפכה / תהליך של לימוד התורה ושל המדרשות לא חלחל בחברה, לא כלפי מטה ולא כלפי מעלה ומבחינה זו אפשר לומר שהוא 'לא המריא'.
רעיון לימוד התורה לבנות לא חלחל לעבר האולפנות שברובן המכריע עדיין לא שדרגו את תוכנית הלימודית התורנית ואינן מכינות את הבוגרות שלהן לאפשרות של לימוד תורה אינטנסיבי, הידע והיכולת של בוגרת אולפנא ממוצעת בלימוד גמרא הוא קלוש עד לא קיים (ולא שאין בעיות בתחום גם אצל הבנים).
הרעיון גם לא פרץ כלפי מעלה שכן לא נוצרה פירמידת לומדות צומחת. פירמידה כזו היא חיונית בשביל הצמחת דור של נשים מנהיגות תורניות. למרבה הצער לא הוקמו בתי מדרשות מתאימים (כוללים) לנשים. בעבר (בי"ד בשבט תשס"ד) כתבתי תהיה כזו ב'הצופה':
הבעיה המרכזית כיום בלימוד התורה של הנשים הוא שהפירמידה טרם נבנתה. בכל השנים שעברו מאז החלו לימודים תורניים לנשים בגיל שאחרי התיכון (קרי: מדרשות וכדו') ניתן לספור את הנשים שהגיעו למדרגת 'תלמידת חכמים' על כפות ידי איש אחד או שנים. זאת לא משום שאין פוטנציאל, אלא משום שהפירמידה התומכת חסרה. אם נדאג שכל הבנות בגיל תיכון תצוידנה בידע מינימלי בלימוד תורה, אם ניצור מסגרות שתוכלנה לקלוט אלפי בנות ללימודי המשך תורניים אינטנסיביים, אם נקים 'כוללים' לבנות שבהם תוכלנה נשים להקדיש עצמן ללימוד גפ"ת, ראשונים ואחרונים (וגם נדאג לתואר מתאים למצליחות) הרי שתוך מספר שנים (הרבה שנים) איכות התוצר הלימודי תלך ותעלה ופתאום נגלה שיש לנו גם גדולי תורה ממין נקבה.
ברור שזה יהיה קשה, גם לגבר זה קשה, גם משפחתו של "כוללניק" סובלת ממחסור מסוים, אבל הציבור המאמין תומך, וה"כוללניק" שלנו מסתפק במועט. אז אכן יתכן שבעלה של 'כוללניקית' שכזו יצטרך ל'הקריב' יותר עבור הבית, יותר שעות אחה"צ עם הילדים ...
... זה רק עניין של זמן וניסיון. נכון שכיום לדבר על 'לתפוס מקום בשורה הראשונה של גדולי התורה ופוסקי הדור' נראה כחלום. למעשה, זהו חזון. בלי חזון שום דבר לא יקרה. אולם בתחילת הדרך, הלעג, הבוז, הספקנות תהיינה מנת חלקם של החוזים. אני מקווה שכל החוזות לא תרתענה.
בשיחה עם שתי נשים מרכזיות בתחום החינוך לנשים בארץ הביעו השתים ספק בהיתכנות של הקמת כולל כזה בעיקר משום שאין תכלית ללומדות בו. גם מי שמקדיש זמנו ללימוד תורה לשמה יודע שאם יצטרף לעזוב ולצאת לעבוד יש לו אופק תעסוקתי רחב בזכות הלימוד שלו: הוראה בתיכונים, במכינות ובישיבות, כהונה כרב בית כנסת, רב שכונה או רב עיר, השגחה בעסק קטן או גדול, אולם לנשים האופק התעסוקתי מצומצם ביותר. דבר זה גם בולם תרומה של נדבנים המחפשים (בצדק) מקום שבו כספם יוכל להשפיע על הציבור כולו.
אפשר לומר שהרב חיים הציב את הגשר, אולם צריך עוד לבנות את הגדה שממול.

(לא פורסם)

יום שלישי, 14 ביוני 2011

להביט קדימה בתקווה


נקדים ונאמר, ח"כ זבולון אורלב איננו אחד הח"כים המצטיינים בכנסת – הוא המצטיין שבהם. הציונות הדתית יכולה בשקט להשתבח בח"כ הזה שלה. כמעט בכל פרמטר פרלמנטרי אפשרי, מתבלט ח"כ אורלב, לעיתים בפערים עצומים מול הבאים אחריו בתור. כל זה - לא מהיום. למען ההגינות נאמר שהתנהלות כזו מקובלת בקרב חברי הכנסת של הציונות הדתית וגם אורי אריאל ואורי אורבך הם מבין חברי הכנסת הבולטים בפעילותם (ובעבר שלטו במשבצת זו ח"כים כמו הרב יצחק לוי, שאול יהלום וגילה פינקלשטין). מי שחושב שפעילות זו מתרכזת בענייני המגזר – טועה. הפעילות של ח"כי הציונות הדתית עוסקת במרחב נושאים, מחקיקה ציונית ועד חקיקה חברתית, מאיכות סביבה ועד הגנה על ילדים ועוד ועוד (נתונים רבים אפשר לראות באתר 'כנסת פתוחה')
אולם יתכן שתכונה זו של חריצות פרלמנטארית היא לרועץ כשח"כ אורלב בא לטפל בענייני המפלגה שלו. זו איננה השעה לדקדוקי עניות משפטיים ולויכוחים של תקנון ופרוטוקול. הגיע הזמן להפסיק להביט אחורה בזעם ולהתבונן קדימה בתקווה.
המרכז המתכנס ביום שלישי הוא מרכז ישן ולא רלוונטי. חבריו (כולל הח"מ) נבחרו לפני כמעט עשור(!). רבים מחברי המרכז אינם מזוהים יותר עם הציונות הדתית (כך למשל עזב ח"כ גבאי עם רבים מתומכיו ועבר לליכוד, הח"כ לשעבר ביבי הצטרף לש"ס). אבל מכיוון שאין אפילו תשלום סמלי של דמי חבר למפלגה (למעט 30 ₪ דמי התפקדות מלפני אותן שמונה שנים) אי אפשר באמת לדעת מי לנו ומי לצרינו.
צריך לעבור הלאה, לדלג מעל העבר ולהתכונן לעתיד. דרוש מפקד חדש, תשלום קבוע של דמי חבר, בחירות חדשות למוסדות, שיתוף המתפקדים בבחירת היו"ר וחברי הכנסת.
הייתי נזהר מלהציג את מפלגת העבודה כמודל שלילי. מפלגת העבודה עברה טראומה קשה לפני כחצי שנה כשהיו"ר ברק פרש ממנה עם חברים נוספים והותיר את המפלגה עם שמונה ח"כים בלבד, יותר ממחציתם היו עם יומרות להיות היו"ר הבא. ההספדים כבר נכתבו, הבדיחות על חשבון המפלגה כבר רצו באינטרנט. והנה, תוך פחות מחצי שנה, המפלגה פוקדת עשרות אלפי איש (כמה מהם בארגזים ? ימים יגידו), ראשיה מחוזרים על ידי התקשורת, בעלי הטורים מפרגנים (גם בעיתונות המגזרית) ועתידה נראה הרבה פחות עגום. הלוואי עלינו.
אתם חושבים באמת שההבדל בין השר הרשקוביץ' ובין יעקב כץ (כצל'ה) או בין אורי אריאל ובין זבולון אורלב גדול יותר מההבדל בין יצחק (בוז'י) הרצוג ועמיר פרץ ? ההפך הוא הנכון.
ח"כ אורלב טוען שהוא ניסה לשכנע את עמיתיו במשך שנתיים וחצי ללכת למפקד ובחירות. המעניין הוא שאותם שני עמיתים טוענים את אותו הדבר בדיוק. ח"כ אורבך כתב על זאת מאמר ב'מקור ראשון', השר הרשקוביץ' כתב בעיתון 'בשבע'.
האמת היא שבמשך שנתיים מנסים אישים שונים לנסח הצעות שיקום כאלו ואחרות שעיקרן הוא תמיד – הקמת ועדת מפקד שתריץ מפקד חדש ובנית מרכז זמני שיתפקד אד-הוק עד תוצאות המפקד בגרסאות שונות בדקויות אלו או אחרות. אם נשפוט על פי תקדים מפלגת העבודה, אפשר שכבר מיד אחרי חגי תשרי תשע"ב יהיו מוסדות מסודרים. אבל איכשהו כל פעם ההצעות נפלו וחלקו של ח"כ אורלב בכישלונות אלו אינו נופל מחלקם של עמיתיו.
אז מה עכשיו ?
התשובה היא פשוטה ואין לי שום קרדיט על יצירתה. אנשים רבים כבר העלו אותה ודומה שהגיע הזמן להניח אותה על שולחנם של חברי הכנסת שלנו בבחינת 'כזה ראה וקדש'.
  • תוקם לאלתר ועדת מפקד שתבחר על ידי חברי הכנסת. הועדה תכין ותקיים מפקד בטווח הזמן המיידי. כל אזרח בוגר שיהיה מוכן לחתום על עקרונות הציונות הדתית ולשלם דמי חבר חודשיים יוכל להתפקד. יש להבטיח למתפקדים שהם יוכלו להשתתף בבחירת היו"ר ובבחירת הרשימה לכנסת.
  • תוך ארבעה חודשים יערכו בחירות למוסדות המפלגה.
  • לפרק הזמן הקצר הזה של כארבעה חודשים עד חצי שנה, יוקם מרכז זמני מצומצם בהיקפו שעיקר תפקידו יהיה לנווט את פעילות המפלגה באותו פרק זמן קצר.
פשוט, נכון ? יש מישהו שמתנגד ? לא מי שרוצה אחדות, לא מי שעתיד המפלגה לנגד עיניו. למען האמת, אין סיבה של ממש ש'תקומה' לא תצטרף למיזם שכזה.
הצעה ברוח זו הוגשה לוועידה ואם תתקבל נוכל אולי לומר שסוף סוף המפלגה הציונית-דתית משנה את נתיב ההתרסקות שלה ומנסה לטפס חזרה מעלה אל המקום החשוב היאה לה בפוליטיקה הישראלית.

(פורסם ב'כיפה')

יום ראשון, 29 במאי 2011

על שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה (הערות למאמר של יאיר שפירא במקור ראשון)


מתברר שהמשפט המיוחס למרק טווין המופיע בכותרת התגובה התרחב גם לתחומים מתמטיים נוספים. בלהטוטי מספרים מנסה ד"ר שפירא להרדים אותנו בכל הקשור לסכנת סיפוח עוד ערבים למדינת ישראל. לפני שנעבור על ההנחות ועל המספרים נעיר הערה כוללת. משנה לשנה מתבררת עומקה של העוינות בין יהודים וערבים במדינת ישראל, טענות של קיפוח מחד ושל עוינות מאידך הולכות ומתגברות. כל מהלך שיגדיל את גודלה של האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל רק יעצים תהליך זה.
עוד נעיר שהכותב מתעלם לחלוטין מסוגית ערביי עזה המונים כשלעצמם כמעט מיליון נפש. לא ברור מנים התקווה שהם יהיו מוכנים להקים לעצמם מדינת ננסים בלי יו"ש ?
ועתה להערות המתודיות
א.      אחוז הערבים ואחוז היהודים. על פי נתוני הלמ"ס ערביי ישראל מונים כ 1.583 מיליון. מתוך 7.73 מיליון אזרחי המדינה זה אכן רק קצת יותר מ 20%. אולם אם נבדוק את אחוז היהודים נגלה שהם רק כ 75% מהאוכלוסיה. הלמ"ס נוהגת לפלח את נתוניה ל'יהודים ואחרים' אל מול 'ערבים'. ה'אחרים' כולל את כל הלא יהודים שאינם ערבים ומתברר שהם מונים כ 5% מהאוכלוסיה !
ב.      למרות העלייה המפתיעה בפריון במגזר היהודי והירידה בפריון במגזר המוסלמי, עדין שיעור הגידול של האוכלוסיה הערבית בישראל, גבוה יותר מהממוצע (יש לזכור שהפריון היהודי הוא בעיקר במגזר החרדי והדתי ויש לזה השלכות שלא זה המקום לדון בהן). גם בהערכות הממעיטות עתיד אחוז האוכלוסייה הערבית בישראל לגדול לכ 23% במהלך שני העשורים הקרובים. על פי מחקרו של יעקב פייטלסון (שלא ניסה לנפח את מספרם של ערביי יש"ע) הירידה בפריון של ערביי יש"ע מפגרת במקצת אחרי זו של ערביי ישראל.
ג.        מספר ערביי יש"ע, בהערכה הממעיטה של המחקר הדמוגראפי (מחקרם של צימרמן ואטינגר) , עומד על 1.5 מיליון (לא ראיתי מחקר המדבר על 800 אלף). סיפוח השטח יחייב איזרוח של כולם. ההנחה שנוכל לבחור את מי לאזרח ואת מי לא היא סוג של הימור. התוצאה תהיה אפוא שאחוז היהודים בישראל ירד ל 63% בלבד (אל מול 75% כיום), אם נתחשב בתהליכים דמוגרפיים אחוז זה יקטן לכ 60% תוך עשור או שנים.
ד.      אפילו בהנחות האופטימיות מאד של המחבר, 27% מאוכלוסיית המדינה משמעה 32 ח"כים ערבים בכנסת. כל שנותר הוא שיעבירו חוק שיחייב את הנשיא להטיל על ראש המפלגה הגדולה את תפקיד ראש הממשלה והנה לכם ראש ממשלה ערבי (לפחות אחד שינסה להרכיב קואליציה).
ה.      בשביל לצמצם את הפער (שכאמור הוא יותר גדול מהמוצג) מציע המחבר לאמץ שתי הצעות השנויות במחלוקת גם בלי ההיבט הלאומי: מתן אפשרות הצבעה ליורדים (שלא לדבר על יהודים שמעולם לא היו אזרחים) ובחירות אזוריות (בשיטה מפלה שלא חסרים יהודים שיתנגדו להיבט זה שלה). ואם שתי ההצעות לא תתקבלנה מחמת הסיבות הרציניות המונעות קבלתן כבר עתה ?
ו.        הכותב חושב שפתרונו יציל את המדינה מהאשמות באפרטהייד. קל לראות שהפתרון רק יחריף את הביקורת כשהטיעון יהיה שמדינת ישראל מפלה את אזרחיה שלה !
סיכומו של דבר, סיפוח ערביי יו"ש לישראל ידרדר עוד יותר את מרקם היחסים הבין דתיים בה, את חוסנה הביטחוני ויקרב אותה יותר מתמיד למדינה דו-לאומית.
ומה האלטרנטיבה ? מבין שלל האלטרנטיבות הגרועות, זו אחת הגרועות, אם לא הגרועה והמסוכנת ביותר. היא גם מסוכנת כהצעה מפני שהיא דוחקת את הישראלי הממוצע אל חיק רעיונות השמאל הקיצוני.
במדע כשניסוי נכשל אפשר לזרוק את התוצאות לפח ולנסות שוב. למדינת ישראל את הלוקסוס הזה.

(פורסם במקור ראשון)

יום ראשון, 22 במאי 2011

הגענו לגשר – למה לא חוצים אותו ?


ערב ההשקה לספרו החדש של הרב חיים נבון – 'גשר בנות יעקב' לא יכול היה לעבור בלי פולמוס קטן. זה שהערב התקיים במגרשו הביתי של הרב חיים נבון – מדרשת לינדנבאום, מחלוצות לימוד התורה לנשים ומהמובילות בלימוד גמרא לנשים, לא ממש עזר לרב חיים כשעלתה הרבנית מלכה פיוטרקובסקי לדבר. ועל כך עוד נרחיב בהמשך.

יום שני, 16 במאי 2011

מחיר הפריצה

אזרחים סורים פרצו את גדרות הגבול ברמת הגולן ושוטטו במשך שעות בעירה מג'דל שמס כשהם מנסים להביע הזדהות עם ערביי ארץ ישראל ביום המוכנה 'יום האסון'. חלקם אפילו היגע ממחנות הפליטים המתוחזקים בסוריה, כמו בשאר מדינות ערב, כקלף במלחמה בישראל.

לא צריך להיות מומחה למודיעין בשביל להבין שהמהלך היה לרצונו של הרודן הסורי, בשאר אסאד, אולי אפילו ביוזמתו. כשבערי סוריה ההתקוממות העממית תופסת תאוצה ומאיימת למוטט את משטרה של העדה העלווית הקטנה, נוח לו לאסאד להטות את תשומת לב הציבור (והעולם) לכיוונו של האויב המסורתי, השנוא ממילא - ישראל.

המהלך הצליח במגבלות. האזרחים פרצו את הגדר, אולם תגובה מאופקת של הכוחות המועטים בשטח מנעה קטל המוני של הפורצים. תוך מספר שעות הוחזרו הפולשים לארצם והגדר תוקנה. החיים שבו למסלולם.
האומנם ? הזיכרון הקולקטיבי הערבי (והעולמי) ציין לפניו את חוסר האונים של צה"ל אל מול המון אזרחי. לא צריך להיות נביא בשביל לשער שדפוס זה יחזור על עצמו.

האם יש לישראל מה לעשות כנגד זאת ? הרי לא יעלה על הדעת שצה"ל יירה הישר אל תוך ההמון. ובאמת בלימת ההמון איננה צריכה להיות מוטלת על צה"ל אלא על כוחות הביטחון של המדינה ממנה הם מגיעים.
אבל מדוע שאסאד יעצור את ההמון כשהוא בעצם מעוניין במהלך ? התשובה חייבת להיות שבתום אירוע אסור שהמצב ישוב לקדמותו בלי שייגבה איזה שהוא תשלום מהפולש.

במקרה שקרה אתמול היה צריך לבנות את גדר הגבול 10 מטר ב'עומק' השטח הסורי. פעולה סמלית שאפשר שתוגדר 'יצירת רצועת חייץ בעקבות המחדל של השלטון הסורי לעצור את הפלישה'.

הסורים כמובן היו נזעקים והיתה נוצרת מתיחות ותלונה לאו"ם. ישראל תביע כמובן נכונות להחזיר את הגדר למקומה אם סוריה תתנצל על כלשונה במניעת הפלישה ותבטיח למנוע הישנות המקרה. זה לא יקרה ולא יעזור וישראל אולי תחזיר את הגבול למקומו אחרי חצי שנה (ואחרי ספטמבר), אבל אין ספק שהסורים יחשבו פעמים לפני שיאפשרו הישנות המקרה.



יום ראשון, 8 במאי 2011

על זהות יהודית


אשאיר לתלמידי החכמים לכתוב על רעיונותיו של יואב שורק לרפורמות בדת. אני לא מצליח להבין למה מאבק בסחר בנשים תלוי בביטול שבעה נקיים, אולי תלמידי חכמים יצליחו.
אשאיר להיסטוריונים להראות שרעיונות כאלו כבר עלו בהיסטוריה של עמנו. קיום מצות בהתנדבות מזכיר כתות בנות אלפי שנים וגם השקפות של רפורמיסטים מודרניים יותר כאלו ואחרים.
אשאיר לחכמי מחשבת ישראל לדון בשאלה אם אין ברעיון של שמירת מצוות בהתנדבות משום עבודת העצמי ולא עבודת ה'.
נביאים אולי ייטלו את המשימה לשער האם יש סיכוי שהתורה ונושאיה 'יוותרו' על קיום תו"מ כמודל הקביל היחיד לאורח חיים יהודי.
אינני יודע למי להשאיר את הדיון בבלבול הסמנטי שעושה יואב שורק בין האורתודוכסיה מעשי ידי תלמידי הרש"ר הירש ובין שמירת תו"מ שבה הוא מנסה לכרסם. אלו שני נושאים נפרדים והערבוב שנוצר מהם במאמר מקשה מאד על הבנת דעת הכותב.
ברשות הקוראים אתייחס רק לצד החברתי של דבריו דווקא מתוך הנקודה שלה אני מסכים בכל לב – הציונות הדתית מהווה את התקווה הגדולה של החברה הישראלית. ברצוני רק להעיר על המשך דבריו. של יואב שורק.
נקדים. היותה של הציונות הדתית תנועה דתית, משמעה, מעבר להיבט האישי של שמירת תורה ומצוות, שהא מחויבת לבחינה של היעדים הלאומים במבט דתי, מבט תורני, מבט שיוצא מתוך המקורות אל המציאות, שאלותיה וקשייה. כל מהותה של הציונות הדתית היא אנטי תזה של הסטטיות החברתית-הלכתית שבאה לידי ביטוי בעיקר בחברה החרדית.
יש מי שרוצה לראות בתפיסה החרדית את האותנטיות הדתית מחד ובתפיסה הציונית החילונית את האותנטיות הלאומית. בין שתי תפיסות אלו נעה לדעתו הציונות הדתית כמטוטלת רצוא ושוב. זוהי ראיה שגויה.
אליבא דהוגי הציונות הדתית, היא היא התפיסה האותנטית היחידה. כל השאר, חרדים לא ציונים או ציונים לא דתיים, בחרו מתוך התפיסה הכוללת חלקים נבחרים לפי טעמם והשקפתם.
אם נעשה שימוש בלשונו של יואב שורק נכתוב כך:
הציונות הדתית אמונה על חזון של התחדשות העם בארצו, התחדשות הכרוכה מניה וביה בהתייחסות תורנית למציאות של חברת עם השב את הקיום החומרי וההיסטורי בארצו אחרי גלות ארוכה.
המודל של הציונות הדתית, מודל של יהדות הנאמנת למסורת ההלכתית ובמסגרתה ומכוחה פתוחה לעולם הרחב, הוא אכן המודל היחיד המסוגל למשוך את המדינה כלפי מעלה, כלפי ייעודה הקדמון להיות מקומו הישן-חדש של העם, מקום שבו יוכל לשוב אל מקומו הייחודי בקרב עמי העולם, מקום שבו תוגשם מטרת הציונות המודרנית לתקומה לאומית, ריבונות ותחיה רוחנית, לא כהעתק חיוור של מדינות אחרות ותרבויות זרות, אלא כהמשך חי ובועט של המדינות העבריות שהתקיימו בא"י בזמן מן הזמנים ושל המורשת הרוחנית והדתית שהתפתחה במשך אלפי שנים.
היכן נכשלה הציונות הדתית ? דומני שאפשר לסמן מספר תחומים:
א.      הכישלון האידיאולוגי. העדרה של משנה פוליטית במובן הרחב מונע מהציונות הדתית לפרוץ את תקרת הזכוכית של ההנהגה. ישנו מחסור גדול, הן בהגות והן בהצעות מעשיות, בכל הקשור לניהול מדינה יהודית מודרנית על פי עקרונות תורניים. כל עוד דיון כזה ייתפס כ'הלכתא דמשיחא', הוא יתגלה כנבואה המגשימה את עצמה. בשנותיה הראשונות של המדינה עוד עסקו בעניין, אולם עם הזמן התבדר הדיון וכמעט נעלם. יש פה ושם יוצאים מן הכלל כמו ספרו של הרב נפתלי בר אילן 'משטר ומדינה בישראל על פי התורה' או זה של השופט ד"ר גרשון גרמן  'מלך ישראל', גם השנתון 'תחומין' התיימר להמשיך את מפעל 'התורה והמדינה' ברוח דבריו של הרב ישראלי:
"התורה והמדינה צמודים הם בידינו, אנו רואים לא רק כאפשרי, אלא גם כהכרחי את שילובם זה בזה, לא רק כ'הלכתא למשיחא', אלא כתוכנית פעולה בשבילנו, בשביל תקופתנו" (מצוטט בהקדמה לכרך א' של תחומין).
אולם כל אלו אינם אלא כקומץ שאינו משביע את הארי.  חסר עד מאד גוף תורני-אקדמי שכל כולו מוקדש לבירור התוכנית המעשית של הציונות הדתית לניהול מדינה בכל היבטיה הרבים.
ב.      הכישלון החברתי (תוצאה מהקודם). הציונות הדתית לא מצליחה להנחיל את חזונה (כדלהלן) אפילו לדור ההמשך שלה. בלבול השקפתי מאפיין גם את ההנהגה (כולל רבנים, מחנכים ופוליטיקאים, משני המינים). מודלים משונים של סגירות, של עמדות אנטי-ממלכתיות מחד או אנטי הלכתיות מאידך, מופיעות בשולי המחנה וגורמות לבלבול גדול.
ג.        הכישלון הפוליטי (שהוא תוצאה משני הקודמים). מוסף 'שבת' אינו המקום לדיון שכזה. בקצירת האומר נאמר שכל עוד תיתפס הציונות הדתית כסקטור חברתי, היא לא תצליח להתרומם ובניה יתפזרו בין מפלגות שונות ('ליכודניק בן דת משה'). רק ההבנה שהציונות הדתית היא אידיאה בפני עצמה, אידיאה המבקשת להנהיג את המדינה לאורם של עקרונות שונים ומובחנים, רק היא צריכה, ראויה ויכולה להגשים את היעוד הלאומי של הציונות הדתית.
נחזור לדיון הכמו מעשי של יואב שורק. היעדים שהוא מסמן ובראשם הפיכת היהדות להיות דרך החיים של העם כולו, נראים ראויים ביותר, אבל הדרך אליהם שגויה בתכלית. אכן, הציונות הדתית, הפתוחה אל כלל הציבור, היא זו שצריכה להוביל, בין השאר באמצעות הדוגמה הציבורית (לו זכינו) אל עבר יעד זה. דבר זה לא ייעשה במחיר של דלדול התורה, הפיכתה למשהו משני, נתון לבחירה אישית, מקומית בזמן ובמרחב.
ההפך הוא הנכון. יש לחתור ולהראות שההשקפה התורנית יכולה להכיל את המדינה והחברה המודרנית, שהתנהלות על פי ההלכה איננה מגבילה את האדם המדיני, גם בעולם ליברלי.
כמובן שבכל שלבי הביניים עד להגשמת החזון, ראוי לה לציונות הדתית (הן זו האידיאית והן זו החברתית) לצאת מן הגטו החברתי שבה היא מתקיימת אל המרחב הכלל ישראלי, להיות מודל לחיקוי ולהשפיע. ואולי בעצם הציונות הדתית כבר מזמן לא נמצאת בגטו ההוא ? 

(פורסם במוסף שבת של מקור ראשון כתגובה למאמרו של יואב שורק באותו מוסף)