יום שישי, 13 באוגוסט 2010

החופשה הגדולה – גדולה מדי ?



שנת הלימודים בישראל מתחילה ב- 1 בספט' ומסתיימת ב 30 ביוני (בבתי ספר תיכוניים הלימודים מסתיימים קודם, אולם לאורך מאמר זה נתייחס לשנת הלימודים של בתי הספר היסודיים על מנת למנוע סרבול מהקוראים).
באמצע השנה ישנן שלש חופשות ארוכות יחסית – שבוע בסוכות, שבוע בחנוכה ושבועיים בפסח. סה"כ לומדים במדינת ישראל במשך 220 יום או כ 37 שבועות של לימודים. נשמע מעט ? ברוב מדינות העולם זה עוד פחות... (ראו נספח). יש לזכור שברוב העולם נהוג שבוע לימודים של חמישה ימים, כך שבמספר שבועות הלימוד אנחנו באמת במצב טוב באמצע.
מבנה זה הוא היסטורי, אבל אין מדובר במבנה שיש לו הסכמה ברחבי העולם. מתברר שכמעט אין שתי מדינות עם מבנה זהה של שנת הלימודים ! מבנה שנת הלימודים בישראל שונה גם מהמסורת היהודית של לימודים בישיבות. עיון במבנה שנת הלימודים במדינות העולם מגלה שמזג האוויר הוא הקריטריון העיקרי בקביעת החופשות. כשחם מדי או קר מדי – אין לימודים. אין ספק שבעידן הטרום-מזגני, הייתה תקופת הקיץ החמה בישראל - קשה ללימודים פרונטאליים סדירים, יחד עם הצורך לתת לתלמידים זמן של רענון, הוחלט לקיים את החופשה בקיץ – בשיא החום הארץ-ישראלי.

מלחמת התאריכים


היה זה בתחילת שנת תרע"ד. חברת 'עזרה' היהודית-גרמנית, שהקימה מוסדות חינוך רבים בארץ התעתדה לפתוח בחיפה מוסד על תיכוני טכני ולידו בית ספר תיכוני עם מגמה טכנית. הנהלת החברה החליטה שלא לקבוע שפת הוראה מחייבת. החלטה שמשמעותה היתה ששפת ההוראה תהיה גרמנית. השיקולים היו ברורים – העברית שאך עתה החלה להתחדש לא נתפסה כשפה שאפשר ללמד בה מקצועות מדעיים, בנוסף היה קושי לאתר סגל הוראה דובר עברית.
ההחלטה זעזעה את הישוב העברי הצעיר והחל מאבק מאורגן נגד ההחלטה, מאבק שנודע בשם 'מלחמת השפות'. במסגרתו הושבתו בתי הספר של עזרה, התפטרו חברי הנהלה של 'עזרה' בארץ ועוד. לאחר מספר חודשים נכנעה הנהלת 'עזרה' ושפת הלימוד בטכניקום (שהפך לטכניון) היתה על טהרת העברית.

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

"אז יבקע כשחר אורך"


(לכבוד שמחת הברית של אחייני - שחר בן אריאל הכהן ונגה קאהן)
משחר קיומו של המין האנושי, הפעים השחר המפציע את בני האדם. זריחת השמש החוזרת ונשנית מזכירה את טיבו המעגלי של היקום וטיבם המעגלי של חיינו שתחילתם בלידה ואחריתם בלידה לעולם שכולו טוב.
היהודי, איש ההלכה, כשהוא בא להתבונן בשחר המפציע רואה מעבר למראה האסתטי גם את העומק ההלכתי שלו:
איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות , הרי הוא בא ותורתו , שניתנה לו מסיני , בידו... אין לך תופעה.. שאין ההלכה האפריורית ניגשת אליהם באמת מידתה האידיאלית... כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק... ורואה ... זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע כי זריחה .. זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות (הגרי"ד סולוביצ'יק, 'איש ההלכה' עמ' 28 – 29)
אולם גם בהלכה יש לשחר משמעות רוחנית. זהו הזמן המובחר להתחיל בו את תפילת העמידה (תפילה כותיקין) על פי הפסוק בתהילים (ע"ב ה) "ייראוך עם שמש". תחילתו של יום חדש מעניקה תנופה לתפילתו של היהודי העומד בפתח בית המקדש, גבו אל השמש הזורחת ופניו אל ההיכל.
בחיי האומה יש לשחר משמעות חשובה של גאולה כפי שמתאר המדרש המפורסם בירושלמי (יומא מ ע"ב):
רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חיא רובה לרבי שמעון בן חלפתא... כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר ...
כשם שהשר מתגלה לאיטו ולא בבת אחת, כך גאולת עם ישראל לא תקרה בבת אחת אלא לאיטה. אנו חיים בעידן של שחר, עידן של תחילת הגאולה. אנו מקווים ומתפללים שנזכה לראות בעלית השחר המלאה ובגאולה השלמה במהרה בימינו.

פרשת ראה - לא תקינה פוליטית


בעולמנו הפוסט מודרני אין זה מקובל לתת 'ציונים' להתנהלות רוחנית. אפילו בתוך המחנה הדתי אפשר לשמוע פה ושם, אם כתוצאה מהשלמה מאולצת ואם כתפיסת עולם מבוססת אמירות כגון 'אם זה טוב לו, אז שיחיה איך שהוא רוצה', כאשר ה'טוב' הזה מתיחס לחיים שלא על פי התורה. הדובר בהחלט יכול להוסיף 'אני כמובן מקפיד על קיום מצוות ולי זה מתאים מאד'. להערה שמדובר במעשה רע, אנחנו עשוים לקבל תשובה של 'לך זה רע ולו זה טוב' וכדו'.
לאור זאת הפרשה שלנו היא מאד לא תקינה פוליטית ( Politically correct) כשהיא כותבת (י"א כו-כח):
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה'  -ֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' -ֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
הפרשה מציגה שתי דרכים וגם נותנת להן ציונים:
לשמוע בקול ה' = ברכה, לא לשמוע בקול ה' = קללה.
אולם תביעת התורה איננה רק בגדר של 'עשה טוב' וקריאה לאדם מישראל ללכת בדרך שהיתווה ה', אלא שיש גם 'סור מרע' כשבהמשך הפרשה תובעת התורה מעם ישראל להלחם מלחמת חורמה באלילות ומקומות פולחנה (י"ב ב-ג):
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:
יש מי שיעקמו את האף על צו זה, שהרי הוא פוגע ב'חופש הפולחן' ובהתנהלות המודרנית של סובלנות דתית. כאשר שלטון הטליבן הרס שני פסלי ענק של בודהא, הזדעק העולם החופשי ונקל לתאר מה יקרה אם אנחנו ננסה להרוס בתי תפלה של ע"ז בארצנו. אכן נראה כי הנימוק להתעלם מצו התורה אינו מפני שצו זה אינו בתוקף עוד אל מול הערכים המודרניים, אלא מחמת נימוקים אחרים לגמרי ובהם בין השאר החשש 'מה יאמרו'.
כי על כן יש להודות שהמונותיאיזם הוא באמת לא סובלני. התורה מתעבת את עבודת האלילים ורודפת אותם עד חורמה. מאד מאד לא תקין פוליטית.
במציאות של ימינו אין לנו יכולת להוכיח, שלא לדבר על הענשת, עוברי עבירה. אך עלינו להיזהר לפחות שלא לתת לגיטימציה, במישרין או בעקיפין, לחיים של עבירה ולא להיגרר לתפיסות פוסט-מודרניסטיות של 'אמת יחסית'.