יום ראשון, 29 במאי 2011

על שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה (הערות למאמר של יאיר שפירא במקור ראשון)


מתברר שהמשפט המיוחס למרק טווין המופיע בכותרת התגובה התרחב גם לתחומים מתמטיים נוספים. בלהטוטי מספרים מנסה ד"ר שפירא להרדים אותנו בכל הקשור לסכנת סיפוח עוד ערבים למדינת ישראל. לפני שנעבור על ההנחות ועל המספרים נעיר הערה כוללת. משנה לשנה מתבררת עומקה של העוינות בין יהודים וערבים במדינת ישראל, טענות של קיפוח מחד ושל עוינות מאידך הולכות ומתגברות. כל מהלך שיגדיל את גודלה של האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל רק יעצים תהליך זה.
עוד נעיר שהכותב מתעלם לחלוטין מסוגית ערביי עזה המונים כשלעצמם כמעט מיליון נפש. לא ברור מנים התקווה שהם יהיו מוכנים להקים לעצמם מדינת ננסים בלי יו"ש ?
ועתה להערות המתודיות
א.      אחוז הערבים ואחוז היהודים. על פי נתוני הלמ"ס ערביי ישראל מונים כ 1.583 מיליון. מתוך 7.73 מיליון אזרחי המדינה זה אכן רק קצת יותר מ 20%. אולם אם נבדוק את אחוז היהודים נגלה שהם רק כ 75% מהאוכלוסיה. הלמ"ס נוהגת לפלח את נתוניה ל'יהודים ואחרים' אל מול 'ערבים'. ה'אחרים' כולל את כל הלא יהודים שאינם ערבים ומתברר שהם מונים כ 5% מהאוכלוסיה !
ב.      למרות העלייה המפתיעה בפריון במגזר היהודי והירידה בפריון במגזר המוסלמי, עדין שיעור הגידול של האוכלוסיה הערבית בישראל, גבוה יותר מהממוצע (יש לזכור שהפריון היהודי הוא בעיקר במגזר החרדי והדתי ויש לזה השלכות שלא זה המקום לדון בהן). גם בהערכות הממעיטות עתיד אחוז האוכלוסייה הערבית בישראל לגדול לכ 23% במהלך שני העשורים הקרובים. על פי מחקרו של יעקב פייטלסון (שלא ניסה לנפח את מספרם של ערביי יש"ע) הירידה בפריון של ערביי יש"ע מפגרת במקצת אחרי זו של ערביי ישראל.
ג.        מספר ערביי יש"ע, בהערכה הממעיטה של המחקר הדמוגראפי (מחקרם של צימרמן ואטינגר) , עומד על 1.5 מיליון (לא ראיתי מחקר המדבר על 800 אלף). סיפוח השטח יחייב איזרוח של כולם. ההנחה שנוכל לבחור את מי לאזרח ואת מי לא היא סוג של הימור. התוצאה תהיה אפוא שאחוז היהודים בישראל ירד ל 63% בלבד (אל מול 75% כיום), אם נתחשב בתהליכים דמוגרפיים אחוז זה יקטן לכ 60% תוך עשור או שנים.
ד.      אפילו בהנחות האופטימיות מאד של המחבר, 27% מאוכלוסיית המדינה משמעה 32 ח"כים ערבים בכנסת. כל שנותר הוא שיעבירו חוק שיחייב את הנשיא להטיל על ראש המפלגה הגדולה את תפקיד ראש הממשלה והנה לכם ראש ממשלה ערבי (לפחות אחד שינסה להרכיב קואליציה).
ה.      בשביל לצמצם את הפער (שכאמור הוא יותר גדול מהמוצג) מציע המחבר לאמץ שתי הצעות השנויות במחלוקת גם בלי ההיבט הלאומי: מתן אפשרות הצבעה ליורדים (שלא לדבר על יהודים שמעולם לא היו אזרחים) ובחירות אזוריות (בשיטה מפלה שלא חסרים יהודים שיתנגדו להיבט זה שלה). ואם שתי ההצעות לא תתקבלנה מחמת הסיבות הרציניות המונעות קבלתן כבר עתה ?
ו.        הכותב חושב שפתרונו יציל את המדינה מהאשמות באפרטהייד. קל לראות שהפתרון רק יחריף את הביקורת כשהטיעון יהיה שמדינת ישראל מפלה את אזרחיה שלה !
סיכומו של דבר, סיפוח ערביי יו"ש לישראל ידרדר עוד יותר את מרקם היחסים הבין דתיים בה, את חוסנה הביטחוני ויקרב אותה יותר מתמיד למדינה דו-לאומית.
ומה האלטרנטיבה ? מבין שלל האלטרנטיבות הגרועות, זו אחת הגרועות, אם לא הגרועה והמסוכנת ביותר. היא גם מסוכנת כהצעה מפני שהיא דוחקת את הישראלי הממוצע אל חיק רעיונות השמאל הקיצוני.
במדע כשניסוי נכשל אפשר לזרוק את התוצאות לפח ולנסות שוב. למדינת ישראל את הלוקסוס הזה.

(פורסם במקור ראשון)

יום ראשון, 22 במאי 2011

הגענו לגשר – למה לא חוצים אותו ?


ערב ההשקה לספרו החדש של הרב חיים נבון – 'גשר בנות יעקב' לא יכול היה לעבור בלי פולמוס קטן. זה שהערב התקיים במגרשו הביתי של הרב חיים נבון – מדרשת לינדנבאום, מחלוצות לימוד התורה לנשים ומהמובילות בלימוד גמרא לנשים, לא ממש עזר לרב חיים כשעלתה הרבנית מלכה פיוטרקובסקי לדבר. ועל כך עוד נרחיב בהמשך.

יום שני, 16 במאי 2011

מחיר הפריצה

אזרחים סורים פרצו את גדרות הגבול ברמת הגולן ושוטטו במשך שעות בעירה מג'דל שמס כשהם מנסים להביע הזדהות עם ערביי ארץ ישראל ביום המוכנה 'יום האסון'. חלקם אפילו היגע ממחנות הפליטים המתוחזקים בסוריה, כמו בשאר מדינות ערב, כקלף במלחמה בישראל.

לא צריך להיות מומחה למודיעין בשביל להבין שהמהלך היה לרצונו של הרודן הסורי, בשאר אסאד, אולי אפילו ביוזמתו. כשבערי סוריה ההתקוממות העממית תופסת תאוצה ומאיימת למוטט את משטרה של העדה העלווית הקטנה, נוח לו לאסאד להטות את תשומת לב הציבור (והעולם) לכיוונו של האויב המסורתי, השנוא ממילא - ישראל.

המהלך הצליח במגבלות. האזרחים פרצו את הגדר, אולם תגובה מאופקת של הכוחות המועטים בשטח מנעה קטל המוני של הפורצים. תוך מספר שעות הוחזרו הפולשים לארצם והגדר תוקנה. החיים שבו למסלולם.
האומנם ? הזיכרון הקולקטיבי הערבי (והעולמי) ציין לפניו את חוסר האונים של צה"ל אל מול המון אזרחי. לא צריך להיות נביא בשביל לשער שדפוס זה יחזור על עצמו.

האם יש לישראל מה לעשות כנגד זאת ? הרי לא יעלה על הדעת שצה"ל יירה הישר אל תוך ההמון. ובאמת בלימת ההמון איננה צריכה להיות מוטלת על צה"ל אלא על כוחות הביטחון של המדינה ממנה הם מגיעים.
אבל מדוע שאסאד יעצור את ההמון כשהוא בעצם מעוניין במהלך ? התשובה חייבת להיות שבתום אירוע אסור שהמצב ישוב לקדמותו בלי שייגבה איזה שהוא תשלום מהפולש.

במקרה שקרה אתמול היה צריך לבנות את גדר הגבול 10 מטר ב'עומק' השטח הסורי. פעולה סמלית שאפשר שתוגדר 'יצירת רצועת חייץ בעקבות המחדל של השלטון הסורי לעצור את הפלישה'.

הסורים כמובן היו נזעקים והיתה נוצרת מתיחות ותלונה לאו"ם. ישראל תביע כמובן נכונות להחזיר את הגדר למקומה אם סוריה תתנצל על כלשונה במניעת הפלישה ותבטיח למנוע הישנות המקרה. זה לא יקרה ולא יעזור וישראל אולי תחזיר את הגבול למקומו אחרי חצי שנה (ואחרי ספטמבר), אבל אין ספק שהסורים יחשבו פעמים לפני שיאפשרו הישנות המקרה.



יום ראשון, 8 במאי 2011

על זהות יהודית


אשאיר לתלמידי החכמים לכתוב על רעיונותיו של יואב שורק לרפורמות בדת. אני לא מצליח להבין למה מאבק בסחר בנשים תלוי בביטול שבעה נקיים, אולי תלמידי חכמים יצליחו.
אשאיר להיסטוריונים להראות שרעיונות כאלו כבר עלו בהיסטוריה של עמנו. קיום מצות בהתנדבות מזכיר כתות בנות אלפי שנים וגם השקפות של רפורמיסטים מודרניים יותר כאלו ואחרים.
אשאיר לחכמי מחשבת ישראל לדון בשאלה אם אין ברעיון של שמירת מצוות בהתנדבות משום עבודת העצמי ולא עבודת ה'.
נביאים אולי ייטלו את המשימה לשער האם יש סיכוי שהתורה ונושאיה 'יוותרו' על קיום תו"מ כמודל הקביל היחיד לאורח חיים יהודי.
אינני יודע למי להשאיר את הדיון בבלבול הסמנטי שעושה יואב שורק בין האורתודוכסיה מעשי ידי תלמידי הרש"ר הירש ובין שמירת תו"מ שבה הוא מנסה לכרסם. אלו שני נושאים נפרדים והערבוב שנוצר מהם במאמר מקשה מאד על הבנת דעת הכותב.
ברשות הקוראים אתייחס רק לצד החברתי של דבריו דווקא מתוך הנקודה שלה אני מסכים בכל לב – הציונות הדתית מהווה את התקווה הגדולה של החברה הישראלית. ברצוני רק להעיר על המשך דבריו. של יואב שורק.
נקדים. היותה של הציונות הדתית תנועה דתית, משמעה, מעבר להיבט האישי של שמירת תורה ומצוות, שהא מחויבת לבחינה של היעדים הלאומים במבט דתי, מבט תורני, מבט שיוצא מתוך המקורות אל המציאות, שאלותיה וקשייה. כל מהותה של הציונות הדתית היא אנטי תזה של הסטטיות החברתית-הלכתית שבאה לידי ביטוי בעיקר בחברה החרדית.
יש מי שרוצה לראות בתפיסה החרדית את האותנטיות הדתית מחד ובתפיסה הציונית החילונית את האותנטיות הלאומית. בין שתי תפיסות אלו נעה לדעתו הציונות הדתית כמטוטלת רצוא ושוב. זוהי ראיה שגויה.
אליבא דהוגי הציונות הדתית, היא היא התפיסה האותנטית היחידה. כל השאר, חרדים לא ציונים או ציונים לא דתיים, בחרו מתוך התפיסה הכוללת חלקים נבחרים לפי טעמם והשקפתם.
אם נעשה שימוש בלשונו של יואב שורק נכתוב כך:
הציונות הדתית אמונה על חזון של התחדשות העם בארצו, התחדשות הכרוכה מניה וביה בהתייחסות תורנית למציאות של חברת עם השב את הקיום החומרי וההיסטורי בארצו אחרי גלות ארוכה.
המודל של הציונות הדתית, מודל של יהדות הנאמנת למסורת ההלכתית ובמסגרתה ומכוחה פתוחה לעולם הרחב, הוא אכן המודל היחיד המסוגל למשוך את המדינה כלפי מעלה, כלפי ייעודה הקדמון להיות מקומו הישן-חדש של העם, מקום שבו יוכל לשוב אל מקומו הייחודי בקרב עמי העולם, מקום שבו תוגשם מטרת הציונות המודרנית לתקומה לאומית, ריבונות ותחיה רוחנית, לא כהעתק חיוור של מדינות אחרות ותרבויות זרות, אלא כהמשך חי ובועט של המדינות העבריות שהתקיימו בא"י בזמן מן הזמנים ושל המורשת הרוחנית והדתית שהתפתחה במשך אלפי שנים.
היכן נכשלה הציונות הדתית ? דומני שאפשר לסמן מספר תחומים:
א.      הכישלון האידיאולוגי. העדרה של משנה פוליטית במובן הרחב מונע מהציונות הדתית לפרוץ את תקרת הזכוכית של ההנהגה. ישנו מחסור גדול, הן בהגות והן בהצעות מעשיות, בכל הקשור לניהול מדינה יהודית מודרנית על פי עקרונות תורניים. כל עוד דיון כזה ייתפס כ'הלכתא דמשיחא', הוא יתגלה כנבואה המגשימה את עצמה. בשנותיה הראשונות של המדינה עוד עסקו בעניין, אולם עם הזמן התבדר הדיון וכמעט נעלם. יש פה ושם יוצאים מן הכלל כמו ספרו של הרב נפתלי בר אילן 'משטר ומדינה בישראל על פי התורה' או זה של השופט ד"ר גרשון גרמן  'מלך ישראל', גם השנתון 'תחומין' התיימר להמשיך את מפעל 'התורה והמדינה' ברוח דבריו של הרב ישראלי:
"התורה והמדינה צמודים הם בידינו, אנו רואים לא רק כאפשרי, אלא גם כהכרחי את שילובם זה בזה, לא רק כ'הלכתא למשיחא', אלא כתוכנית פעולה בשבילנו, בשביל תקופתנו" (מצוטט בהקדמה לכרך א' של תחומין).
אולם כל אלו אינם אלא כקומץ שאינו משביע את הארי.  חסר עד מאד גוף תורני-אקדמי שכל כולו מוקדש לבירור התוכנית המעשית של הציונות הדתית לניהול מדינה בכל היבטיה הרבים.
ב.      הכישלון החברתי (תוצאה מהקודם). הציונות הדתית לא מצליחה להנחיל את חזונה (כדלהלן) אפילו לדור ההמשך שלה. בלבול השקפתי מאפיין גם את ההנהגה (כולל רבנים, מחנכים ופוליטיקאים, משני המינים). מודלים משונים של סגירות, של עמדות אנטי-ממלכתיות מחד או אנטי הלכתיות מאידך, מופיעות בשולי המחנה וגורמות לבלבול גדול.
ג.        הכישלון הפוליטי (שהוא תוצאה משני הקודמים). מוסף 'שבת' אינו המקום לדיון שכזה. בקצירת האומר נאמר שכל עוד תיתפס הציונות הדתית כסקטור חברתי, היא לא תצליח להתרומם ובניה יתפזרו בין מפלגות שונות ('ליכודניק בן דת משה'). רק ההבנה שהציונות הדתית היא אידיאה בפני עצמה, אידיאה המבקשת להנהיג את המדינה לאורם של עקרונות שונים ומובחנים, רק היא צריכה, ראויה ויכולה להגשים את היעוד הלאומי של הציונות הדתית.
נחזור לדיון הכמו מעשי של יואב שורק. היעדים שהוא מסמן ובראשם הפיכת היהדות להיות דרך החיים של העם כולו, נראים ראויים ביותר, אבל הדרך אליהם שגויה בתכלית. אכן, הציונות הדתית, הפתוחה אל כלל הציבור, היא זו שצריכה להוביל, בין השאר באמצעות הדוגמה הציבורית (לו זכינו) אל עבר יעד זה. דבר זה לא ייעשה במחיר של דלדול התורה, הפיכתה למשהו משני, נתון לבחירה אישית, מקומית בזמן ובמרחב.
ההפך הוא הנכון. יש לחתור ולהראות שההשקפה התורנית יכולה להכיל את המדינה והחברה המודרנית, שהתנהלות על פי ההלכה איננה מגבילה את האדם המדיני, גם בעולם ליברלי.
כמובן שבכל שלבי הביניים עד להגשמת החזון, ראוי לה לציונות הדתית (הן זו האידיאית והן זו החברתית) לצאת מן הגטו החברתי שבה היא מתקיימת אל המרחב הכלל ישראלי, להיות מודל לחיקוי ולהשפיע. ואולי בעצם הציונות הדתית כבר מזמן לא נמצאת בגטו ההוא ? 

(פורסם במוסף שבת של מקור ראשון כתגובה למאמרו של יואב שורק באותו מוסף)