יום שני, 19 ביולי 2004

אגדה אמערבית

יו"ר הועד תופף בעצבנות על השולחן. הישיבה כבר נמשכה הרבה מעבר למה שרצה והוא כבר היה ממש לחוץ לסיים. "מה הנושא הבא על סדר היום ?" שאל.
יוכבד ענתה בזריזות : "הציפוי הפוספורי לכבישי הישוב". היו"ר בהה בה וביקש פרוט לטובת כל החברים ויוכבד פרטה.
מה שהבינו הנוכחים היה שקבוצת תושבים הצליחה לגיס תרומה מחד גיסא והנחה גדולה מאידך גיסא לביצוע של פרויקט ציפוי כל הכבישים בישוב בחומר זרחני. "אם נשתמש בצבע הירוק" ויוכבד הצביעה על כתם בקטלוג, "יהיו יתרונות רבים מעבר לבטיחות הנהגים והולכי הרגל". היא פנתה לעבר מוט'לה: "אתם הרי ביקשתם יותר ריאות ירוקות בישוב, אפשר להזמין בתוספת שולית מרקם מיוחד שנותן לכביש אפקט דשא". ויוכבד סיכמה "זה יתן אווירה אוהדת ורגועה לישוב שלנו".
יוסי פרנקפורטר התעניין לדעת אם החומר מיוצר בגרמניה: "לא אדרוך על כביש מתוצרת גרמניה" פסק.
יקרת פינתי תהתה אם מישהו ביקש חוות דעת מהרב. "הרב ?", תמה היו"ר. יקרת  התעקשה. הרי הצבע הירוק הוא כרתי ובבוקר צריך להבדיל בין תכלת וכרתי, אולי הציפוי החדש ישפיע על מועד ותיקין ? . היו"ר נאנח וסימן לעצמו לבקש מהרב חוות דעת הלכתית.
אודי כספי ביקש לבדוק בדיוק את העלויות וכמה כסף יש כבר לפרויקט. יוכבד הודתה שחסרים כ 25,000 ש"ח והציעה להטיל באופן חד פעמי מס זוהר על כל בית אב בסך 75 ש"ח. "זה פחות ממס הבטחון ששילמנו". הועד הסכים.

הענין כמעט סוכם. לפתע אמר יענקל זוכמיר: "בשאלה כל כך נכבדה, לא כדאי לשאול את התושבים?". "די", נאנח היו"ר, "מה אתה רוצה לשאול ? בשביל מה נבחרנו אם לא בשביל להחליט ?". יענקל המשיך: "מי אמר שדווקא ירוק? אני לא רוצה שמחר יבואו אלי בטענות למה לא הלכנו על, נגיד, סגול". יוכבד התפרצה "אז אתה מבקש שהתושבים יציעו צבע ? תקבל 5000 דעות !!". אודי הפנה את תשומת ליבה לכך שבקטלוג של החברה יש רק 108 צבעים, אבל היא המשיכה. "אתה יודע בדיוק מה יקרה ! יבואו הפטריוטים ויציעו לצבוע בכחול לבן, אבל אז המרכזניקים יגידו שזה חילול הקודש. הש"סניקים בישוב יבקשו לצבוע בשחור" אודי מלמל שהכביש כבר שחור, אבל את יוכבד אי אפשר להפסיק. "המודרניים יציעו צבע אדום ואז יגידו שעם המדרכה זה דומה לצבע של דגל אש"פ, ואם תלך על תכלת הילדים יכנסו לורטיגו. שמע, אין סוף לתירוצים"
יענקל התעצבן. "אי אפשר ככה לרמוס את הזכויות של התושבים לבחור את הצבע שלהם".
הטונים החלו להתלהט ויקרת הציעה לתת לכל תשב מקטע בכביש וכל אחד יצבע כרצונו. הצחוק שחרר את המתח והועד החליט לתת לתושבים לבחור בין ארבעה צבעים.

בקרוב בתאים שלכם.

יום חמישי, 15 ביולי 2004

ישחקו המתונים לפנינו

אל לנו לשחק לידי התקשורת, שרק מחפשת התבטאויות קיצוניות ומעשים מופרעים. יש להעביר את הדיון מסרבנות ואלימות, לשיחה אודות חשיבות גוש קטיף ותושביו. רק שינוי בדעת הציבור ימנע, אולי, את העקירה
לפני הכל יש לקבוע שברגע שיתייצבו חיילי צה"ל (או שוטרי מג"ב או כל כח חוקי אחר) בשערי ישוב כלשהו עם פקודה לפנות, או אז כנראה שהפסדנו והמדינה הפסידה. זה בכלל לא משנה אם ההתנגדות תהיה פסיבית למחצה לשליש או לרביע. אפילו סתם חסימת צירים עם 200,000 איש כבר לא ממש תעזור. זה כבר יהיה מאוחר מדי. מבחינה זו אפשר כבר עכשיו לומר שההתנגדות תהיה סימבולית למטרות תעמולה.
המאבק איננו בשטח. המאבק הוא על דעת הקהל. בעידן שבו פוליטיקאים קובעים את עמדתם על פי סקרים והציבור הנסקר מחליט על פי המידע שמספקת לו התקשורת, המאבק הוא תקשורתי. נכון לעכשיו, אנחנו מפסידים ובגדול !
לשמאל יש מדיניות ברורה להעביר את הדיון לשאלות של יום הפינוי והיום שאחרי. ברוב תמימותנו אנחנו נגררים לקו הזה. רבנים ואישי ציבור מפרסמים את דעתם כיצד יש לנהוג בזמן הפינוי. טוב שעוד לא דנים בגובה הפיצוי הנדרש.
אינני מציע לטמון את ראשנו בחול ולהכריז, כמו לפני 20 שנה, 'לא יהיה פינוי'. ההפך הוא הנכון. הפינוי הוא כרגע עובדה כמעט מוגמרת. אם יש שבריר סיכוי לשנות את הדבר, הוא יעשה אך ורק על ידי שינוי עמדתו של הציבור, כי הדבר היחיד שאולי יצליח לעצור את הפינוי הנורא הוא שינוי מגמה בדעת הציבור. אם אחוזי התמיכה בתוכנית ילכו וירדו, יגבר כוחם של מתנגדי ההתנגדות בכנסת ובמפלגות השונות. אנו נלחמים נגד כוחות חזקים מאד השלטון והתקשורת הששה לעודד אותו. כנגד יתרון השלטון יש לנו הציבור שלנו שמוכן לכתת רגליו מדלת לדלת, ועשה גדולות במשאל מתפקדי הליכוד.
את התקשורת יש להעביר מדיון בסרבנות ואלימות, אל עיסוק בגוש קטיף ואנשיו החיוביים. מבחינה זו הרעיון לשרשרת אנושית היא מסוג הפעולות החיוביות שתכבושנה את התקשורת על כורחה (אם כי חייבים לדעת כי שלט אחד בסגנון אלים או מאיים יהרוס את הכל וטוב יעשו המארגנים אם יעמידו סדרנים לאורך על הציר).
לכן, איומים של אורי אליצור בדבר אלימות והוראות של רבנים כנגד פינוי, אינם מועילים כלל. האם אנחנו חושבים שנצליח להפחיד מישהו באיומי הסרק האלו? אנחנו רק משחקים לידי השמאל, שקורא בחדווה בלתי מוסתרת לרסן את האלימות של הימין. העיתונות הכללית תצטט בשביעות רצון כל ראיה, להיותם של המתנחלים מסוכנים לציבור ולחברה. והציבור התמים שיקרא, ימשיך לתמוך בהתנתקות מתוך רצון כן להתנתק מתופעות שאף אנו היינו שמחים להתנתק מהן.
יוצא אפוא שההתבטאויות חסרות האחראיות הללו משחקות לידי יריבנו הפוליטיים ומאימות למוטט את הבסיס המוסרי שעליו עלינו לפעול, במטרה למנוע את גזירת הגירוש. אלמלא דמסתפינא הייתי אומר שדין הרודף חל דווקא על הקיצונים שמימיננו.
בראיה זו, סוגיית הפרישה מהממשלה מתגמדת ומאבדת חשיבות. אדרבא, יופיעו שרינו בחוגי בית ויסבירו את הסכנות שבתוכנית, במטרה להזיז את דעת הקהל. אם ראש הממשלה יפטר את השרים הללו, כי אז לא בנו האשם.
עצתי, הבלתי מקצועית, לכל דובר היא לברוח כמו מאש משאלות לגבי יום הפינוי. אפשר בהחלט להודות שאם יגיע יום הפינוי זה יהיה מאוחר מדי מבחינתנו, ולכן אנו עוסקים בהסברה מדוע אסור שיגיע יום שכזה. עצה נוספת היא לכל בר בי רב שיש לו מידע על כל התארגנות אלימה להסגירה מהרה לידי החוק, הן מדין 'ובערת הרע מקרבך' והן בשל הסיבה האגואיסטית שאנשים אלו מסכנים את המאבק ואת כל מפעל ההתיישבות.

יום ראשון, 11 ביולי 2004

שמץ של חזירות

דווקא כמי שקרא את מאמריה של ד"ר שמש ומטבחו הביתי הושפע מהם במידת מה, אני מרגיש צורך להעיר על מאמרה ('הצופה' גליון י"ג בתמוז).
מקהלת הלעג (בציבור הדתי) שקידמה את הצעת החוק של חברי הכנסת של 'שינוי' לא נגעה, למיטב הבנתי לעצם החוק, אלא לניגוד המשווע שבין החוק ומגישיו.
אחת הסכנות האורבות לפתחו של הצמחוני הוא טשטוש הגבולות שבין אדם וחיה. וכך כותב הרב קוק במסתו המפורסמת בעניין הצמחונות כשהוא נדרש לשאלה, מדוע הותרה אכילת בשר לצאצאי נח, בשעה שהעולם הטרום-מבולי היה צמחוני:
"כמה מגוחך הדבר, כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה להתחסד עם בעלי חיים, כאילו גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם א-לקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים ... כאילו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה החסידה האנושית במה להצטדק כי אם להעמיד על נכון מוסרה, בדבר בעלי החיים"
ולא שאי אפשר לנסות ולקדם מספר עניינים בו זמנית, ד"ר שמש בעצמה מודה שלו הייתה ההצעה מגיעה מחוגים דתיים, היא לא הייתה זוכה לאותה מקהלה לועגת. אולם דווקא 'שינוי', התומכת המובהקת במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית על שלל עיוותיה החברתיים, דווקא היא תעסוק בזכויות בעלי החיים ? מאות אלפי בעלי חיים מהמין האנושי חיים מתחת לקו העוני, בית המשפט והממשלה מתדיינים מהו הסכום המינימלי הדרוש לאדם לשם חיים בכבוד (ואני לא מדבר על אלפי אנשים הנמצאים בסכנת גירוש מבתיהם) ולחברי הכנסת של שינוי אין במה לעסוק אלא בבעלי חיים. אין מה לדבר על חוגים לילדים (אלא למי שהפרוטה בכיסו), אבל 'העשרה סביבתית לחזיר' זה מה שחשוב ? הלא זוהי בדיוק המכשלה שעליה מדבר הרב קוק (וגם הוא מדבר על טלפים ודוק).
הבה לא נטעה. כל מה שכותבת ד"ר שמש, הוא נכון וחשוב. ואם היא מלינה על קהות חושים של חברי הכנסת שלנו, יש בהחלט לתמוך בה (אם כי לא היה מזיק שלציונות הדתית היו תריסר ח"כים ומעלה, מה שהיה מאפשר להם ביתר קלות להתפנות ל'זוטות' מעין אלו ואחרות חשובות לא פחות). אולם הלעג המופנה כלפי 'שינוי' יש לו בהחלט מקום.

(פורסם בהצופה)

יום שלישי, 6 ביולי 2004

המפדל והגלולה המרה

מורגלא בפומיא של מצביעי מפד"ל שבטרם הולכים לקלפי, יש ליטול גלולה נגד בחילה, אות וסימן לחוסר שביעות הרצון של הבוחרים מהנהגת מפד"ל. נראה כי אין מפלגה עם בוחרים כה ביקורתיים כמו המפד"ל. אף בקרב הבוחרים הנזכרים בהצבעתם ישנה תחושה שלפיה, עיקר עיסוקם של נבחרי מפד"ל הוא שימור מעמדם ותפקידם (מה שנקרא 'נצמדים לכיסאות'). התנהלות המפלגה לאחרונה מחמירה את ההשקפה הזו, לפחות אצל חלק מהבוחרים, ודווקא היותר אידיאליסטים שבהם.
לפני שנבחן את השאלה, מי באמת צריך לקחת גלולה נגד בחילה ודווקא לאחר הבחירות, הבה נעיין בשאלה "מותר הפוליטיקאי מהבוחר מהו" ?
לכאורה, נראה כי לפוליטיקאי, חבר הכנסת או השר, יש יתרון עצום. שכר גבוה, כבוד, תנאים, יכולת השפעה וכדו'. אולם מבחינה עקרונית, דווקא לאיש ברחוב ישנה החירות לחשוב ולהציע החלטות אידיאליות. קל מאד לשבת בכורסא שבסלון, להביט בטלוויזיה ולגבש החלטה אמיצה בין פיסטוק ובוטן לפרוש מהממשלה, לכבוש את עזה, להפציץ את שכם, להוריד את המע"מ ולקלל את מנהיג 'שינוי'. קל ונטול אחראיות. דרך אגב, לא חייבים את הטלוויזיה לשם כך. יש את "המהדרין", המעדיפים לקבל את ה'החלטות' הללו ביושבם אל הסטנדר.
אולם הפוליטיקאי יודע שכל זה הבל. אין שום חוכמה בקבלת החלטות רצויות 'על יבש'. בחיים עצמם החלטות של 'הכל או לא כלום', מסתיימות כמעט בכל המקרים ב'כלום'. החיים מלאים פשרות. כל אחד יודע את זה מהמסגרת המשפחתית, הקהילתית וגם בעבודה. כשהקורא/ת מתפשר/ת עם החותנת, זה נחשב מעשה ראוי לטובת 'שלום בית'. מדוע כאשר הפוליטיקאי מתפשר זה נקרא 'להידבק לכסא' ?
פוליטיקה היא אמנות המצוי ולא הרצוי. יעדיה של מפלגה מה שמכונה גם המצע של המפלגה הן הצהרת כוונות ולא הבטחה לבוחר. ברור שפעולה נגד המצע (כמו שעשו כמה ראשי ממשלה, ולא רק האחרון), זו מעילה באמון. אין הדבר כן כאשר מפלגה, או פוליטיקאי, במאמצם להביא את יכולת מימוש המצע שלהם למקסימום, עושים פשרה.
אין זה אומר שעל הבוחר (בין אם הוא ראש ישיבה ובין אם הוא סתם 'בעל בית') לשתוק, ולהותיר את הזירה רק לפוליטיקאים. תפקידו של האזרח נטול התפקיד הוא חשוב, בעצם היותו סמן מצפוני לנבחרים. דווקא בגלל הנטייה של הפוליטיקאי לפשרות, צריך שיהיה מי שיזכיר לו תמיד מהו המצב הרצוי וימשוך אותו לכיוון הזה.
אולם אין לשכוח שמידת הפשרה לה נדרשת מפלגה, נגזרת כמעט אך ורק מפרמטר אחד ויחיד גודלה בכנסת. ככל שיש לך יותר מנדטים, כך תצטרך להתפשר פחות (אפילו ברוב מוחלט צריך להתפשר, כי כולם מבינים שגם למיעוט יש זכויות ויש מי שיגן עליהן). טוב יעשו המבקרים, אם במקביל לביקורת אותה הם מותחים יפעלו להגדיל את השפעת מפלגתם על ידי הרחבת שורות הבוחרים (ובעניין זה, כדאי להם גם להגדיל את השפעתם בתוך המפלגה על ידי התפקדות אליה).
הפשרה הזו, איננה בהכרח נעימה. האם מאן דהו סבור שלשבת אל שולחן אחד עם נציגי מפלגה שחרתה על דגלה כמעט ההפך מכל מה שאנחנו מאמינים בו ושואפים לו, הוא דבר קל? האם כאשר נציג של המפלגה מצביע, בשם המשמעת הקואליציונית, בעד הצעה שאיננה נראית לו, הוא איננו זקוק לעיתים לאותה 'גלולה נגד בחילה' שהזכרנו?
אולם, כמו שהנבחר זקוק לקול המצפון שיכוון אותו לכיוון הרצוי, כך זקוק הוא לגיבוי מבית במטרה להמתיק את טעמה המר של הגלולה ההיא.

(פורסם בהצופה)