בסוף משנה
תענית מספר רבן שמעון בן גמליאל על הימים הטובים שהיו לישראל:
אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים
לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים"
הגמרא תוהה
מה כל כך טוב בט"ו באב "ט"ו באב מאי היא"
ומביאה שש אפשרויות:
א.
אמר
רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה ...
ב.
אמר
רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל ...
ג.
אמר
רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר ...
ד.
עולא
אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל
לרגל ...
ה.
רב
מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה...
ו.
רבה
ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה דתניא רבי אליעזר הגדול אומר
מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה
והנה המשנה
מתארת גם הדברים שבשלם מתענים בתשעה באב:
א.
בתשעה
באב:
ב.
נגזר
על אבותינו שלא ייכנסו לארץ,
ג.
וחרב
הבית בראשונה,
ד.
ובשנייה,
ה.
ונלכדה
ביתר,
ו.
ונחרשה
העיר
ואפשר לראות
שיש בט"ו באב תיקון מידה כנגד מידה למאורעות תשעה באב:
כנגד הגזרה
שלא יכנסו לארץ, יש את השמחה של יום שבו כלו מתי מדבר שאחרי זה נכנסו לארץ.
כנגד חורבן בית
ראשון וביטול העליה לרגל, יש אם היום שבו הותרו ישראל לעלות לרגל בימי הושע בן
אלה.
כנגד היום
שבו נלכדה ביתר (בזמן מרד בר כוכבא), יש את היום שבו הותר להביא את מתי ביתר
לקבורה.
כנגד היום
שבו נחרשה ירושלים, שזה סימן לשממה, יש את היום שבו מסיימים לכרות את העצים
למערכה.
וראיתי שיש
מי שאומר שגם המחולות שחולות בנות ירושלים בכרמים הם כנגד המחולות שרקדו עם ישראל
סביב העגל (שהיה בי"ז בתמוז). מחולות אלו הם מחולות של קודש שהרי יעדם – בנית
בית בישראל (וזה ענין שהותרו השבטים לבוא זה בזה וכן שבט בנימין שהשיטה שבה זכו
בניו לנשים הייתה באופן זה) ובנין בית בישראל הוא מעין בנין בית המקדש.
ועדין נותר
במשנה חורבן בית שני המצפה לתיקונו וזה יקרה לכשנבנה את בית המקדש במהרה בימינו
(שמעתי שיש להקפיד לומר 'שנבנה' ולא 'שיבנה' כי בלשון השניה יש צד של יאוש והרחקה
חלילה).
[הדרן לכבוד סיום מסכת תענית על ידי בני אסף יעקב נ"י, בתשעת הימים תשע"ג]
(ע"פ רעיון של מלכיאל חדד)