האלטרנטיבה

דומה כי לאחר שנים של הצקות מצידם של שמעון פרס, חיים רמון, יוסי בילין ושותפיהם לדרך, מתחיל לחלחל לתודעת הציבור הצורך להתיחס לשאלת 'האלטרנטיבה'.

לכאורה 'אלטרנטיבה' למה ? מה בעצם הבעיה באלטרנטיבה שמציעים לנו החברים מהשמאל ? אפשר לדבר על שלשה כשלים בדרך אוסלו:

1.       הדרך איננה יוצרת מוטיבציה לשלום. אדרבא, כיום הוכח (לצד השני) שדווקא דרך האלימות מובילה להשגים. יש להודות כי תיקון קטן בענייני הדדיות היה יכול לתת לאוסלו פוטנציאל שלום אמיתי (אך כואב מאד לנאמני א"י). לו במקביל לכל הנסיגות היה גם שלב של סיפוח ישובים ביש"ע (כחלק מההסכמה), היה לפלשתינים מה להפסיד כתוצאה מהקפאת התהליך וגרירת האזור לאלימות.

2.       רוב הציבור הישראלי מתנגד לדרך הזו, בעיקר בגלל כישלונה ב'שורה התחתונה' ופחות בגלל ההכרה בכשל הראשון לעיל.

3.       הרשות הפלסטינית (לא כל שכן ארגונים רצחניים יותר בקרב ערביי א"י) מתנגדת להצעות של השמאל הישראלי. בעיני המשקיף הניטראלי והפרגמטי העומד מן הצד, זה נשמע טיפשי, אבל עובדה היא שאפילו הצעותיו הנדיבות עד כדי התאבדות של רה"מ לשעבר, ברק, נדחו על ידם.

כל אלטרנטיבה צריכה להיות טובה יותר לפחות באחד מהגורמים האלו, אם היא רוצה להוות אלטרנטיבה אטרקטיבית (לכן תוכנית הטרנספר מרצון או מאונס, איננה אלטרנטיבה, היא איננה מקובלת על רוב העם, בודאי לא על הערבים, ופוטנציאל השלום שלה – קטן מאד).

ברצוני להציע תוכנית אלטרנטיבית בשלשה שלבים. למעשה, מדובר יותר על שיקום המצב הקיים. כי מצבנו כיום גרוע בהרבה ממה שהיה לפני חמש או שש שנים. יכולת העמידה שלנו נשחקה מבפנים וקשה לראות הצלחה מדינית כלשהי במצב הנוכחי.

בשלב הראשון יש להרחיק למדבר הפוליטי את כל המעורבים בתהליך אוסלו, מפרס ובילין ועד שרון ונתניהו. צעד כזה יבהיר לעולם כי ישראל משדדת מערכות ומתנערת, לפחות קונצפטואלית מכבלי אוסלו (התנערות הצהרתית בפועל – נזקה מרובה על תועלתה).

בשלב השני יש לתקן את התדמית העצמית שלנו. כל ציוני במדינה חייב להבין את משמעותם ההיסטורית של שטחי א"י, להכיר את מפת ההתישבות היהודית והערבית בשטחים השנויים במחלוקת. אין הכוונה ל'חינוך מחדש פוליטי'. אפשר בהחלט שאדם יסבור כי אף על פי כן ולמרות הכל – עדין ראוי לוותר על שטחי מולדת למען הסכם מדיני. יש הבדל גדול אם אומר זאת אדם בעל זיקה אמיתית לחברון ובית אל (ויש כאלו בקצה הציוני-דתי-שמאלי של המפה) ובין אם אומר את זה אדם הרואה באזורים אלו 'חוץ לארץ' או 'שטח כבוש'. זה ידרוש קצת ניקוי אורוות בגורמי התקשורת הנמצאים בהשפעה ממשלתית. אי אפשר שהמיקרופון יהיה אחוז לנצח בידי קיצונים מצד אחד של המפה הפוליטית.

בשלב השלישי צריך יהיה להציע הצעה סבירה לפלשתינאים. במושג 'סבירה' אני מתכוון אובייקטיבית עם נטייה ל'סבירה' מבחינתנו. הצעה סבירה כזו תצטרך להתבסס על ההנחה שריכוזי אוכלוסייה ערבית – יהיו תחת שלטון ערבי וריכוזים יהודיים – תחת שלטון ישראל. המו"מ יצטרך להתרכז בגורלם של השטחים הריקים (עמדת פתיחה ישראלית צריכה להיות – הכל לנו) וכן גורלם של ישובים מבודדים (יהודיים וערביים כאחד).

על סמך נסיון העבר, ההצעה לא תתקבל על ידי הצד הפלשתיני. לא באופן מידי. אבל מכיון שהצעה כזו יש בה דינמיות חיובית לשלום והיא תזכה לתמיכה בצד שלנו, הרי שכבר על פניו מדובר באלטרנטיבה טובה יותר מזו המוצגת לפנינו כיום ומקודמת בהתלהבות על ידי כהני השמאל.