מטרת מאמר זה איננה לשפוט או לחרוץ דין. מטרתי היא חיפוש מידע וחתירה לאמת. הנטייה הטבעית היא לדחות את כל הסיפורים הלא נעימים כתעמולה עוינת או אף שקרית. אולם גם אם אין להאמין - לחשוש צריך. ואף על פי כן - המאמר נכתב מתוך הזהירות הראויה שלא להאשים איש.
אני מחפש אפוא מישהו שיתיר את הספקות, יפזר את הערפל, ירגיע את הדאגה ויהיה מוכן גם לשים את האצבע על נקודות לא נעימות הדורשות תיקון.
מדי פעם עולות לחלל שמועות או אף עובדות שבלשון המעטה ניתן לומר עליהן שהן מעטות עלינו בושה ומספקות תחמושת ליריבנו הפוליטיים, אדם תקיף יותר היה נוקט בלשון של בושה והתנהגות שאין מקומה בקרבנו. בודאי יהיה מי שיאמר שמדובר בחילול ה' וביזוי האומה והמדינה.
למרבה הצער אני נזכר בהלוויות רבות של תושבי יש"ע שנרצחו בפיגועים. הספדים קשים נשאו בהן, אולם מעולם לא שמענו על הלנת המת וחטיפת גופה תוך ביזויה. התירוצים שהושמעו רק הוסיפו לתחושת המבוכה. תאמרו 'מקרה', תגידו 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף' ? בכל זאת, זה קרה במקום מסוים מאד ולא במקומות אחרים. וזה רק אקורד הפתיחה.
חיילים רבים משרתים ביש"ע ועמם עוד רבים מכוחות הביטחון. חלקם מתוך אי הזדהות אידיאולוגית עם מפעל ההתיישבות. מיעוטם כועס על המשימות המוטלות עליהם (והעיתונות העוינת נותנת להם במה מופרזת). תושבי יש"ע עוטפים את כולם באהבה, בחיבה ובמקומות רבים הוקמו עבור חיילי צה"ל פינות מרגוע. בשום מקום לא שמענו שתושבים מגדפים ופוגעים בכוחות הבטחון. תאמרו 'עלילה'. מדוע מתרכזת ה'עלילה' הזו במקומות מאד מסוימים ? מדוע מעולם לא שמענו השמצה כזו על תושבי מקומות אחרים ? מדהים אולי, אבל גם חיילים תושבי יש"ע 'זכו' למנת גידופים, האם גם הם 'תקשורת עוינת' ?
מדי פעם עולות תלונות על אלימותם של שוטרים. ברור שיש שוטרים שאינם ראויים לתפקידם. אבל לעיתים נדמה שיש מי שחושב שמחלקת כ"א במשטרה בוררת בקפידה שוטרים בלתי ראויים ושולחת אותם (כעונש ??) למקום אחד בלבד. זה נשמע הגיוני ? למה 90% מהתלונות ממוקדות בישוב אחד ? אפילו מקרה של אישה שנשפטה על פגיעה בסוס משטרה העלה תרעומת על אטימות הממסד שלא מתחשב באמא לילדים (אף אחד לא שואל מה עושה אם לילדים במשפט לא לה בירושלים). אבל גם מקרה זה קשור למקום מסוים מאד.
כולם מוחים על הנהלים המיוחדים של הפרקליטות. אם זה נכון - זה בודאי חמור. אבל גם כך צריך לשאול מי זכה להנחיות אלו ומדוע ?
ומשום מה, בכל מיני מקומות שאני מספר עד כמה אני מוטרד, אומרים לי אנשים 'שמע סיפור נוסף'. מטעמים של צניעות ולשון הרע אינני מרחיב בענין.
אני בטוח שיהיו מי שיאמרו לי 'אל תדון את חברך' וגו'. אמנם כרגע אינני יכול לבדוק זאת הלכה למעשה ולו מהצד החברתי. אולם לו הייתי נוהג על פי התופעות לעיל - אני מקווה שהיה קם אחר ומעמיד אותי על מקומי. בכל מקרה ה'מקום' לא נכפה על איש. מי שחושב שאיננו יכול לעמוד במשימה - יתכבד וישוב לביתו. המדרש (ב"ר לב): "אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים". השבירה היא ההוכחה שהקנקן רעוע.
וזווית שונה לחלוטין. פתאום שמתי אל ליבי שבכמה ויכוחים בעלי אופי אידאולוגי שפרצו לאחרונה, ישנו מוקד תקיף ואגרסיבי. בין אם הדיון הוא על 'תנ"ך בגובה העיניים' או 'שיטת רבדים' או אפילו משנתו החינוכית של ראש ישיבת הסדר מסוים. בלי לדון בתוכן, הרי גם בצורה יש מספר גוונים. היכן נמצא את הגוון היותר תוקפני (זה שמחרים ספרים ומשחיר את פרצוף יריביו) ?
אינני מוכן להאמין כי מדובר בישוב שלם שירד מהפסים. אם מדובר בסופו של דבר, כפי שאני סבור, בקומץ מטורפים חסרי אחריות שאין בהם יראת -לקים וכבוד תורה, במקרה כזה אני מבקש במפגיע מההנהגה המקומית ומהנהגת יש"ע להוקיע אותם ולדאוג להרחקתם מהאזור.
אולי טעיתי בכמה עובדות, אולי האמנתי בתמימות לכמה סיפורים מפוברקים, אבל מסכת הקנאות כולה מטרידה ודורשת הסבר.
הכפפה הושלכה לפניכם ואני מחכה למי שירים אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה