האמנם בתי הכנסת שלנו הם אנטי תזה לשטיבל שבו התפללו אבותינו ? מבחינה חיצונית בודאי שאי אפשר להשוות את בתי הכנסת שלנו לשטיבל האפרורי של פעם. גם אם הזיקנה ניכרת בקירותיו של בית הכנסת שבשכונה הישנה של אלון שבות, הרי שאין הוא נופל בהרבה מבתי הכנסת החדשים הנבנים בשכונה החדשה, כמו גם מבית הכנסת של נווה דניאל (אינני מכיר את בתי הכנסת בישובים האחרים, הקוראים מתבקשים לעמת ולעדכן). כולם אומרים עזוז וגבורה, עוצמה ופאר (אם רק ימצא התורם).
שמעון דויטש מתרפק על ימי ילדותו וקובע שההבדל בין הניכור של בית הכנסת היום ובין החמימות של פעם, הוא ש"בית הכנסת בשכונות הירושלמיות... הוא הרבה יותר ממקום תפילה. זהו מקום התכנסות... הוא ... ביתו השני של המתפלל".
משום מה נדמה לי כי אבדן ה'בית' הזה, קשור דווקא ברצון למשפחתיות ולקהילתיות. בירושלים של פעם, הקהילה היתה הבלוק, הרחוב, או חצרו המתרוקנת של אדמו"ר נשכח. גם בישוב הקהילתי (התנחלות) המקורי היה בית הכנסת המרכז של הישוב. במרתפו נערכו אסיפות החברים, ורשימת השמירה נתלתה ליד מועדי התפילה והודעות המועצה הדתית. אלא שבעוד שהרחוב הירושלמי נותר כפי שהיה (אלא אם הרסו את בתיו ובנו תחתם גורדי שחקים גדושי משרדים ונטולי שחרית). מי שעקר ממנו לרחוב סמוך, עבר גם לקהילה אחרת שאספה אותו לחיקה בחיבוק חמים. כאן המצב דומה אך שונה. גם הישוב הקטן שעליו חלמו מייסדיו השתנה בשלשת העשורים שעברו מאז. האבות המיסדים הפכו לסבים, חלק ניכר מהילדים שלהם (או של ילדי ישוב אחר) נשאר בישוב, עליהם התווספו חדשים זה מקרוב באו, בוגרי הישיבה או סתם מילואימניק שהציץ ונפגע.
בגישה הירושלמית היו אמורים לצוץ ביישובינו שטיבלים קטנים למכביר. זה לא קרה דווקא בגלל הרצון להמשיך את תחושת ה'בית', ה'בית' החמולתי המורחב מאד. פעם יכולת להכיר את כל 150 המשפחות. כיש 400 זה יותר קשה. אז איך נשמור את חווית ה'ביחד' ? פשוט מאד - נשמור על המוקד. בבית הכנסת כולם (?) נפגשים. בית הכנסת, הצפוף עד למרפסת הכניסה, ישמש את הישוב הגדל כמוקד המשפחתי.
אך עד כמה ניתן לצופף בכח את המשפחה לחלל כה צר ? הרחבת בית הכנסת ל 1500 מתפללים ומתפללות טרם הוצע באזורינו. אז בונים עוד בית כנסת. אבל בניסיון נואש להאחז בקהילתיות (שהקונספציה מייחסת אותה דווקא לבית הכנסת - מורשת השטיבל הירושלמי) - בונים עוד בית כנסת גדול ומפואר בתקווה ששני מוקדים עדין אינם מרמזים על נתק (מספרים שזקני אלון שבות מזילים דמעה בחולפם על פני אתר בתי הכנסת בשכונה החדשה).
שמעון דויטש מציע לחזור לשיטת בתי הכנסת הקטנים המפוזרים ברחבי הישוב. אולי מנינים פרטיזניים למחצה במקלטים של בנינים קיימים, אולי בקרוואנים. הוא מונה את יתרונותיהם של השטיבלים הללו ויש לציין כי יש צדק בדבריו. אם כי קשה לשער איזה סוג של קהילה תוקם סביב שטיבלים שפעילותם מקוטעת. בשכונת קטמון קיים בית כנסת הנקרא 'השטיבלך'. רוב מתפלליו אינם קבועים. הם באים לחטוף תפילה כשפספסו את המנין בקהילתם, או מפני שהתארחו בסמוך, או שמא ביקשו שעת תפילה בלתי שגרתית. חרף המאמצים - לא נוצרה קהילה של ממש סביב בית כנסת זה.
לדעתי השאלה היא מהי הקהילה שאנחנו רוצים לקיים. ברגע שיוקמו שטיבלים מוצלחים ובני קיימא נוסח דויטש, יאבד הישוב את תחושת ה'ביחד' שלו, לטובת 'יחד' מקומי. האם עלינו לוותר ככה על פן מיוחד מאד של הישוב ?
אולי המודל של קהילה סביב בית כנסת איננו המודל היחיד לגיבוש קהילתי. אולי דווקא הפעילות החוץ בית-כנסתית יכולה לשמש נקודת משען ישובית. כוונתי לקיום טקסים ישוביים (כמו טקס יום העצמאות של אלון שבות), הפינג ישובי (כמו הרחוב הירושלמי שאורגן ביום ירושלים האחרון באלון שבות) ועוד כיד הדמיון של ועדת התרבות הישובית. אין בכוונתי לגרוע ממקומו של בית הכנסת, התפילות והשיעורים, אולם אם רוצים לשמר אוירת 'יחד' ישובית, צריך למצוא עוד נקודות משען.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה