אני זוכר שפעם בעברי משום מה ברחבת הכותל, נקלעתי אל מאחורי קבוצת תיירים.
המדריך, מצויד ברמקול נייד ובאנגלית רצוצה הסביר לתיירים הנפעמים שכאן מולם
(קרי הכותל המערבי) הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים ושם למעלה (קרי הר
הבית) המקום הקדוש ביותר למוסלמים.
אינני יודע מה היה קורה אם היתה לי אז החוצפה והתעוזה שיש לי היום (כך אני מקווה). אולי הייתי ניגש ומסביר לתיירים שמה שנמצא מולם איננו אלא בית כנסת רב-מנייני ולא מקורה שקדושתו איננה גדולה מקדושת כל בית כנסת אחר ושהמקום הקדוש ליהודים נמצא שם למעלה ואילו מה שקדוש למוסלמים נמצא הרחק הרחק מכאן. מכל מקום באותו יום הנחתי לבלוף לעבור לסדר היום והמשכתי הלאה.
תשעה באב שוב קרב. שוב נצום ונתאבל. רבים מתבלבלים לחשוב שאנו מתאבלים על שני בתי המקדש שחרבו ולא היא. אנו הרי מתאבלים על כך שלא זכינו שבית המקדש השלישי יבנה בימינו. לכאורה אנחנו בכיוון הנכון, הרי לפני 100 שנה איש לא העיז לחלום על עצמאות וריבונות (איש, למעט הרצל) והנה אנו כאן. הציונות מלמדת שהסבלנות משתלמת.
אך אין להתעלם מהצדדים האחרים של הסיפור, דווקא כשאנחנו כה קרובים - אנחנו גם כה רחוקים. כמו משה רבנו שהגיע עד ערבות מואב אך לא נכנס לארץ כנען, כך אנו שהגענו ושחררנו ואין בכוחנו לבנות את בית הבחירה מסיבות שונות ומשונות.
ואם לא די בכך, באים פוליטיקאים, מראיינים וכותבי טורים ומדברים על הזדמנות היסטורית ומנסים לקוות שיוכלו להשאיר בידנו את הכותל תמורת מסירת הר הבית. מוסרים את הכהנת תמורת הפונדקית ועוד מרגישים מרוצים מכך !
אז אם תשאלו אותי, אם מישהו מתקשה להבין על מה אנו בוכים - על דא קא בכינא.
(פורסם ב'כיפה')
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה