(תגובה למאמר המערכת של 'עולם קטן')
אחד מענפי הספורט האהובים על הישראלי בכלל ועל הישראלי הציוני דתי בפרט, הוא מה שנקרא 'קיטור' (אולי לקיים את מה שנאמר "עוד העם מקטרים...."). מדי פעם מתרחש איזה אירוע שמהווה טריגר לסאגה של דיונים ומאמרים פובליסצטיים. הפעם זו סוגית השלטים .
מאמר המערכת של 'עולם קטן' ניסה להחזיר את הויכוח לאיזה שהוא תלם, אולם לענ"ד הוא כשל חלקית. גם אם נקבל את התזה המרכזית, הרי שמספר טעויות במאמר משבשות את תהליך הסקת המסקנות.
הטעות הראשונה היא הגדרת המפעל הציוני כ'חילוני'. משל למה הדבר דומה ? לבנית בית כנסת בכספו של תורם חילוני ועל ידי פועלים שאינם שומרי תורה ומצוות (הלוואי ונגיע לזה, כיום סביר שהפועלים לא יהיו בני ברית כלל). האמנם הפך בית הכנסת למפעל 'חילוני' ? כמובן שלא. חידושה של הציונות הדתית (אם ניתן לקרוא לזה 'חידוש' בכלל) היא הקביעה שמדינת ישראל היא מפעל דתי בהגדרתו. ה'תקלה' המצערת שנוצרה בעקבות החילון המואץ של עם ישראל בעת החדשה היתה שאת עיקר הדחיפה להקמת המדינה הביאו הציונים החילונים (במאמר מוסגר נאמר שהתקלה לא כל כך מצערת אם נזכור שהציונות המודרנית שימשה קרש הצלה וסכר מפני ההתבוללות בנותנה אפיק לאומי שנתפס כלאו דווקא דתי ואכמ"ל). אולם אין בכך משום הפחתה בערכה הדתי של הלאומיות היהודית המתחדשת.
טעות שניה היא המחשבה שהדורות הקודמים איפסנו בבוידם את השאיפה להעמדת המדינה היהודית על אדני התורה. כל מי שקורא את כתביהם של גדולי הציונות הדתית בדור הקודם (אלו שזכו לקיתונות לעג מפיהם של מי שכלל לא טרחו לקרוא את דבריהם) יודע שהם לא היססו להציג את עמדתם. מי לדעתכם כתב את הדברים הבאים:
"אין בכוחם של היהודים החילונים החושבים להשליט במדינתנו את המשפט החילוני והנכרי, לעקור את תקוותי מלבי ולגרש את חלומותי מרוחי. .. המשפט העברי הוא הנשמה הכללית של האומה הישראלית והוא שספג לקרבו את כל ניצוצות האור, את כל קרני המחשבה והרגש והצדק של נביאנו וחכמינו וגאונינו מימות עולם עד היום הזה".
את הדברים האלו כתב כבר בתש"ט הרב יהודה לייב מימון, מראשי 'המזרחי' אשר היה בין חותמי מגילת העצמאות ואחר כך ח"כ ושר בממשלות ישראל . וכמובן שאפשר להביא דוגמאות רבות נוספות.
טעות שלישית היא המחשבה שהחרדים עוברים שינוי. כלומר, הם בודאי עוברים שינוי, אבל לא שינוי תודעתי בהקשר הלאומי. אין שום סיבה שהחרדים לא ינצלו את המערכת בה הם חיים והם אכן עושים זאת בהצלחה יתרה, אם גם במחיר גדול מאד (הן כלפי פנים והן כלפי חוץ), לא פחות ממה שהם עושים במדינות ניכר, ההבדל הוא כמותי ולא איכותי (ש"ס יוצאת דופן מפני שנטייתה המדינית (הלא ממש מובהקת) נובעת מלחץ של השטח שאינו חרדי בהכרח). נראה שעיקר השינוי בחסרה החרדית נובע מבעיות כלכליות.
עוד יותר מוזר לשמוע שהחילונים השתנו בכל הקשור לתורה. אמנם מפלגת שינוי קרסה בין לילה, אולם לא היה זה מחמת חזרה בתשובה המונית אלא מכיון שמפלגות אחרות הציעו את הסחורה (בעטיפה יותר טעימה). כל העוקב אחרי הפרהסיה של המדינה, התקשורת, החקיקה, אופני בילוי הפנאי רואה שהחילוני היום, חילוני יותר מבעבר, הוא אולי בור יותר ופחות יודע במה הוא כופר, אבל זה לא משנה את התמונה הכלית ושם סיפור נחמד על בעל תשובה בגב של עלון שבת לא יכול לשנות את התמונה. השוני הדמוגרפי לא נובע מחשרה בתשובה אלא מילודה מוגברת (וכבר אמר מי שאמר שיותר משחילונים יולדים חילונים, דתיים וחרדים יולדים חילונים...).
דומני שכותבי מאמר המערכת של 'עולם קטן' חיים בבועה שבה 'אנחנו', שאומרים את דברינו האידיאולוגי 'בחברות ובשמחה', לא שמים לב שבאמת 'אנחנו' לא איתנו. עצוב, אך נכון.
הסיבה לירידה בייצוג בכנסת איננה מחמת חוסר במנהיגות שתגיד בצורה ישירה עמדת הציונות הדתית בכל הקשור להנהגת המדינה (מבטחון וכלכלה ועד בריאות ואיכות סביבה). לו היה זה נכון הייתה קמה מפלגה כזו וגורפת מנדטים רבים. זה לא קרה כי המנדטים של הציונות הדתית לא הצביעו ברגלים. הם הצביעו ועוד איך – לליכוד, לקדימה, לש"ס ואפילו לעבודה.
אז מה קורה כאן בעצם ?
דומה שהכיוון של הציונות הדתית שונה לגמרי ממה שרוצים בעלי המאמר (וגם אני). במקום להיצמד לאידאולוגיה הציונית דתית, לתפוס אחראיות על המדינה ומה שקורה לה, מעדיף הציוני הדתי הממוצע להיצמד להגדרתו המגזרית. כאן דרוש הסבר קצר.
למושג 'ציונות דתית' יש שני היבטים:
א. ההיבט המגזרי. אוסף אנשים שומרי תורה ומצוות המשלבים בחייהם תורה ומדע, תורה ודרך ארץ, תורה ועבודה (ו' החיבור). לציבור זה צרכים מסוימים, סקטוריאליים. למשל בתחום החינוך, בתחום של נוחות שמירת מצוות (כשרות בצבא, עירוב, מקוואות, בתי כנסת וכדו').
ב. ההיבט האידיאולוגי.כאן מדובר בהשקפת עולם ייחודית, אשר כמו שכתבו בעלי המאמר שואפת ליצוק תוכן רוחני-תורני במדינה. השקפת עולם זו רואה בבנין המדינה פעולה דתית, כלומר פעולה שראוי שתעשה לאורה של הלכה ולאור מה שאפשר לקרוא לו 'רוח היהדות'.
לכאורה שני ההיבטים יכולים ללכת יחד. בפועל מתקיימת בהם תנועת מטוטלת. בהתחלה כשההגמוניה הפוליטית הייתה של מפלגות הפועלים, הייתה הציונות הדתית (המזרחי, הפועל המזרחי ולימים - המפד"ל) שותפה לשלטון יותר בחסד מאשר בזכות, כי בלא מעט מקרים אפשר היה לקיים ממשלה גם בלעדיה.
אולם בהמשך, בשנים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, החלה להתעורר תסיסה של חוגי הצעירים בציונות הדתית שרצו לא רק את החלפתה של ההנהגה (כמו בכל מפלגה), אלא גם שינוי גישה. כל עוד ההגמוניה השלטונית הייתה בידי השמאל – היה החזון חסר משמעות. בסנכרון יוצא דופן הבשילו שני תהליכים יחד ובבחירות של תשל"ז (77), שבהן ניצח לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין, הצליחו חוגי הצעירים לזכות במאחז חזק בהנהגת המפד"ל. למרות ששוב לא הייתה למעשה אפשרות אחרת להקמת ממשלה (לליכוד היו 43 מנדטים ולעבודה רק 32) חל שינוי מהותי בתפקיד שמלאה הציונות הדתית בשלטון – כשהמפד"ל מקבלת לראשונה את משרד החינוך עתיר ההשפעה הלאומית (המפד"ל עתידה לשלוט במשרד 12 שנה ! בהפסקות, עם שאיפה מוצהרת לחזור אליו) בהמשך תקבל המפד"ל תיקים כמו התחבורה, האנרגיה והתשתית ואחרים המייצגים את התפיסה החדשה של השפעה אידיאולוגית ציונית-דתית על מרחבים הולכים וגדלים של ההוויה הישראלית. מנהיגי הציונות הדתית טיפחו, בעיקר בינם לבין עצמם, חזון של בנית מהלך של הגעה להנהגה ממש בהתאם להיבט האידיאולוגי שהזכרנו לעיל.
אולם במקביל לתהליך זה, החל המגזר הציוני הדתי (בהיבט המגזרי) להשיל מעליו את האידיאולוגיה הצה"ד. ההשתלבות של צעירי הציונות הדתית באקדמיה, בתעשיה, במסחר, בצבא, בתרבות הביאה לרצון ולמחשבה שכך יש לעשות גם בהנהגה הפוליטית. מפלגה ציונית דתית נתפסה כאנאכרוניזם או כפעילות סקטוריאלית.
אולם התבוננות קצת יותר עמוקה מגלה שהמצב האמיתי הוא בדיוק להפך. בעוד שהציונות הדתית האידיאולוגית מנסה לבצר את עצמה כאלטרנטיבה אידיאולוגית לאידיאולוגיות השולטות (בין אם מדובר ברעיון הסוציאל דמוקרטי נוסח 'העבודה' או הרעיון הליברלי נוסח 'הליכוד'), ביטל רוב הולך וגדל בציבור הציוני דתי עצמו את התפיסה הזו מכל וכל. בעיני רבים מהסרוגים, היותם ציונים-דתיים (שוב - בהיבט המגזרי) אינו אלא מרכיב משני בתפיסת עולמם הפוליטית המזוהה עם אידיאולוגיות אחרות.
במילים אחרות, הציבור הציוני-דתי הביא את עצמו במקרה הטוב, במודע או שלא, למציאות של סקטור בתוך מפלגה גדולה. במקרה הפחות טוב, אפילו זה לא (כמו החלק הציוני-דתי במפלגת הנישה הימנית 'האיחוד הלאומי' לגילגוליה). התוצאה שכולם רואים היא פגיעה קשה באינטרסים המגזריים של הציונות הדתית מחד והחלשות מסוכנת של האידיאולוגיה הציונית דתית על התנהלות המדינה.
היש מה לעשות ? יש. וכאן צודקים הכותבים. אנחנו (=המחזיקים באידאולוגיה ציונית דתית) -תקועים. אנחנו חייבים להחליף דיסקט. חייבים לחזור אל הפן האידאולוגי. דווקא בעידן של 'מות האידיאות', בעידן של אופורטוניזם פוליטי (שבגרסתו הברקית נחת הן על ישיבות ההסדר והן על ההתישבות ביש"ע), אנחנו חייבים להניף את הדגל האידיאולוגי שלנו. זה אומר שמחד צריך ללמוד להכיל עמדות שונות בציונות הדתית ומאידך לחדד הבדלים אל מול השקפות שאינן דתיות או אינן ציוניות או שניהם.
בנידון דידן, אפילו בסוגית גבול הסירוב (טפשי לדבר על 'סרבנות' כן או לא, כי ברור שלכל אדם בעל מצפון יש גבול וכל השאלה היא היכן), אפשר וצריך ללמוד להכיל עמדות שונות כל עוד הן עצמן אינן מחוץ לגבול של הציונות הדתית עצמה.
אולם צריך לזכור שאין די בכתיבת 'בס"ד' בראש המצע, או בשרבוב שמו של השי"ת בכל פסקה בכדי להוציאנו מן הבוץ. אם הציונות הדתית חפצת חיים כגוף אידיאולוגי (וכן – גם כמפלגה פוליטית), אנחנו חייבים לייצר משנה סדורה (אשר בהחלט צריכה לפעמים לכלול גבולות אדומים) שתאפשר מתן התייחסות ומענה לבעיות השעה, לאו דווקא הביטחוניות והמדיניות אלא גם הסביבתיות (לאהוב את א"י משמעו גם לשמור אותה נקיה, לא ?), החברתיות, הכלכליות ועוד.
ומה אז ? אשליה תהיה לסבור שאם רק נצא בקול צלול וברור, המצב ישתפר פלאים. ממש לא. במדינה דמוקרטית כמו מדינת ישראל ומשטרהּ (הרצוי לנו מאד מאד) יש רק דרך אחת לבצע שינוי – לנצח בקלפי. לא בקלפי של מתפקדי מפלגה 'גדולה' אלא בקלפי האמיתי של יום הבחירות שבו יביעו יותר ויותר אנשים את אמונם ברעיון הציוני דתי. לא זו בלבד שזה לא יקרה בן לילה או בבחירות הבאות, אלא שגם כשנזכה לרוב וננהיג את המדינה, לא נוכל לרמוס את דעות המיעוט ברגל גאווה. לעולם (לפחות עד שכל העם יעשה תשובה ויהפוך לציוני-דתי) נצטרך ללמוד להכיל במדינה ובהנהגתה עמדות שונות משלנו.
אבל בתור התחלה – בואו באמת ננסה להכיל את עמיתנו לדעה בתוך הציונות הדתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה