בין בן גוריון ורבין

בלוח החופשות של משרד החינוך נזכרים מספר ימי זיכרון שאינם ימי חופש אולם המחנכים נדרשים להקדיש בהם חלק מהשיעורים לזכר הנפטרים (אין דרישה לטקסים). מעבר ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום הזיכרון לשואה, ישנם ימי זיכרון לרחבעם זאבי, יצחק רבין, דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, יוסף טרומפלדור ובנימין זאב הרצל.

לפני שלשה שבועות ציינו את יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח- יצחק רבין, בשבוע שעבר ציינו את יום הזיכרון לראש הממשלה הראשון – בן גוריון.

ציינו ? אני אינני זוכר שיום זה צוין ולו באחד מבתי הספר שבהם לימדתי. אולי היו מחנכים שעל דעת עצמם הקדישו שיעור או שנים לדבר על בן גוריון ופועלו, אבל לא היה זה עניין ממוסד, מסוג הדברים שהמנהל טורח לשוחח עליהם בישיבת המחנכים.

העדר זה צורם במיוחד לאור העיסוק השנתי ביום הזיכרון לראש הממשלה רבין, ועוד יותר לאור החיטוט הבלתי פוסק אחר בתי ספר שאינם מציינים יום זה (מספר זניח) או הדיון הציני בדבר יום פטירת רחל אמנו שזכה לעדנה בעשור וחצי האחרונים. וכי לא ראוי בן גוריון שתלמידי ישראל ידעו את פועלו ומורשתו?

דומה שכאן נעוץ ההבדל. כראש ממשלה וכפוליטקאי אין ליצחק רבין שום יתרון על פני עמיתיו שזכו למות באופן טבעי. לא זכה לוי אשכול ליום זיכרון ייחודי למרות שהנהיג את המדינה כשירושלים שוחררה מהשבי הירדני ולא זכה מנחם בגין ליום זיכרון למרות הסכם השלום שחתם עם מצרים. יש להניח שלו היה יצחק רבין זוכה להמשיך את חייו, אף הוא לא היה זוכה ליום מיוחד למרות הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן עליהם חתם. במבחן ההיסטורי פועלו ומורשתו אינם מתייחדים לעומת האחרים.

הסיבה בגללה מציינים את יום הזיכרון ליצחק רבין היא אך ורק האופן המזעזע בו מת מיריות של מתנקש יהודי בעקבות מחלוקת פוליטית. הרצח, ולא האיש שנרצח, הם העומדים במרכז יום הזיכרון. כל טקס שמעלה על נס את פועלו של רבין, מחטיא את המטרה. אין זה משנה כלל אם פועלו של רבין כחייל, רמטכ"ל, שגריר וראש ממשלה היו טובים או רעים, השבחים על החלטותיו כמו גם הביקורת על מעשיו, אינם ממין הענין כשבאים לציין את יום הרצח. המסר של יום הזיכרון צריך להיות ההתנגדות העקרונית שלנו לפתרון סכסוכים, בודאי סכסוכים פוליטיים, באמצעות אלימות.

אולם לדוד בן גוריון היתה מורשת ייחודית. לא זו בלבד שהוא היה מי שניצח על מלאכת הקמת המדינה ואף זכה בדין להכריז על הקמתה, אלא שהאיש היה גם הוגה דעות ואיש רוח, ככל שפוליטיקאי יכול להיות אחד כזה. גם אם בן גוריון נפטר בדרך הטבע, הרי שלמרות הביקורת על מי ממעשיו, הרי שאישיותו והישגיו הייחודיים מצדיקים את ציון יום פטירתו והעלאת פועלו על נס.

אלא שבפועל אין זה כך כלל וכלל. ביום הזיכרון לרבין מדברים על רבין האיש ודרכו הפוליטית. הרצח הנורא רק מנוצל כקרדום לחפור בו רווח פוליטי. לעומת זאת ביום הזיכרון לדוד בן גוריון... לא מדברים בכלל. הפער הזה בין הראוי למצוי מעורר תהיות בדבר המניעים האמיתיים של הממונים על הזיכרון הציבורי, בדגש על אמצעי התקשורת לגווניהם.

בשולי הדברים יש להעיר ולמחות על העליבות שבה מתייחסת המדינה להנצחת בן גוריון. אמנם נמל התעופה הראשי של המדינה נקרא על שמו וכן האוניברסיטה בנגב, אבל אם משווים את צריף בן גוריון שבשדה בוקר אל מרכז בגין, או מוזיאון הרצל שבירושלים, מתברר הזלזול של המדינה בזכרו של בן גוריון. ראוי בן גוריון שתלמידי ישראל יכירו אותו ואת זכותו הגדולה בהקמת המדינה, גם דרך יום הזיכרון בלוח השנה וגם דרך מרכז הנצחה מכובד וראוי.

(פורסם ב'מוסף שבת' של מקור ראשון)