מגדל פורח באויר

מספר פעמים בשבוע מוצא אני את עצמי תקוע בפקק הבוקר שבין קניון מלחה והכניסה הדרומית לכביש בגין בירושלים. בהמתנה בטור המכוניות הנע לאיטו, אי אפשר שלא לשים לב לשורת בניני 'הולילנד' הניצבים על הגבעה הנשקפת אל הצומת ולבנין גדול הממדים המתמר אפילו מעליהם. ההתבוננות בהם גורמת עגמת נפש לכל מי שהקו העירוני של ירושלים יקר לליבו. שאלת השוחד שאיפשר מהלך זה, חשובה ככל שתהיה, היא באותו רגע משנית לנזק הסביבתי שקומפלקס המגורים כפה על הסביבה כשהמגדל מהווה רק הקש ששובר את גב הגמל הירושלמי.

לא זכיתי לבנות בית ולא ליזום קניון. אולם בעיניו של אזרח מן השורה כמוני תפקידן של הרשויות הוא למנוע תופעות שכאלו. נטען לא פעם שהבירוקרטיה בישראל מכבידה על היזמים, עכשיו נטען שעל שום כך אנו מגיעים לתופעות של שוחד ושחיתות. אולם האזרח הקטן אינו יכול שלא לתהות מה היה ההבדל לו הוקם המגדל בלי בירוקרטיה ובלי שוחד. אולי היינו מדינה פחות מושחתת, אולי הסכומים ששולמו לא היו מגולגלים לפתחם של רוכשי הדירות שהיו נהנים מחיר נמוך יותר, אולם האם קו הנוף העירוני היה מוגן מהשינוי הפרוע ?

יש רגלים למחשבה שאלמלא הרגולציה היינו היום במצב גרוע יותר. בעולם שבו רק הרווח האישי והמיידי של האדם הוא שמניע את גלגלי הכלכלה, סביר שערכים ציבוריים כמו ריאות ירוקות, איכות סביבה, שימור אתרים ונופים ועוד כדוגמתם, כל אלו היו נופלים שדודים על מזבח שלמת הבטון והמלט. נכון שיש ארגונים אזרחיים (מופרטים) שמנסים להגן על אותם ערכים, אולם הללו נמצאים כמעט תמיד במגננה מעטות משאבים אל מול מערכות עתירות ממון.

מי שלא מסוגל להתאפק מלאשר תוכנית בניה תמורת שוחד, נקל יהיה לו להעלים עין מהחרבת בנין הראוי לשימור (תמורת סוכם נאה כמובן) ואחר כך לקונן בדמעות תנין באיזה מאמר מפונפן בעיתון נחשב. כבר היום מנהלים ארגונים ירוקים ו'סתם' אזרחים שסביבת חייהם חשובה להם יותר ממקסום רווחיו של טיקון מזדמן, קרבות מאסף נגד אישור תוכניות שונות המאיימות להכחיד עד שכית חמדה, עוד פיסת נוף, עוד רצועת חוף.

אז אני לא המומחה שיקבע את הנוהל המומלץ לטיפול בסוגיות נדל"ן ובאישורי בניה. אבל אני כן אותו 'אזרח קטן' התובע מרשויות המדינה, מהפקידים שמונו על ידי הפוליטיקאים שאני בחרתי ומהפוליטיקאים עצמם - לעמוד איתן ולהגן על צרכי הציבור בהווה ובעתיד כנגד יוזמות משולחות רסן, לשמר למען ילדי את הנוף הפתוח כמו גם את הנוף האורבאני, את הזיכרון ההיסטורי ואת האיזון האקולוגי, גם אם המחיר הוא עוד קצת טרטור של מי שרוצה להגדיל את אחוזי הבניה שלו עוד קצת.

אמנם האזרח מן השורה אף הוא סובל כשהוא בסף הכל רוצה לסגור מרפסת או להוסיף חדר. אולם איכשהו בכל הרפורמות שחווינו, מי שבסופו של דבר קטוף את ההצלחה (ואת הממון) אינם דגי הרקק אלא הלוויתנים הגדולים. לכן אני לפחות נזהר, שלא לומר חושש, מדחיפה חסרת פשרות לרפורמות של הפרטה, קיצור 'תהליכים', פישוט 'סרבולים' וכדו'. מתחת למילים היפות מתגלה שוב ושוב פרצופה המכוער של ההפרטה המעבירה את נכסי הציבור (וממונו) לידים מצומצמות.