ארגוני
שמירת סביבה דתיים בחרו את שבת נח להיות 'שבת קיימות'. דווקא פרשת נח כי בא נזכר
המין האנושי כמי שמחריב את העולם במפעלותיו הרעים ורק נח, הירוק, משמר בצו ה' את
מגוון המינים (ואולי לא את כולם? אולי חלק אבדו במבול ?).
אמנם
אפשר היה לבחור גם את שבת בראשית שבה נצטווה האדם 'לעבדה ולשמרה'. הצו ניתן על גן
העדן, המקום האידילי ולכן אפשר היה ללמוד בקל וחומר את החיוב האנושי לשמור על עולמנו
המאד לא 'גן-עדני'. ואכן כך מרחיבים חז"ל במדרש המפורסם (מקהלת רבה):
"בשעה
שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה
מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב
את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".
בעיני
רבים הגישה הירוקה הפכה למען 'דת' והם מפקפקים אחר פרט זה או אחר, או אחר הרעיון
כולו. לצורך הבהרת הרעיון הבסיסי של הקיימות נמשול משל.
משל
לאדם שזכה בסכום עתק בלוטו, נניח 100 מילון ₪. אין ספק שאדם זה, גם אם עבד בעבודה
מכובדת ומכניסה, יתחיל להוציא סכומים על בית חדש ומשודרג, מכונית חדשה או שתים,
יפנק את עצמו במיני מאכלים משובחים ובחדר כושר בבית על מנת להוריד את הקלורות
שלהם. אולם 'עושר שמור לבעליו לרעתו' והוצאה בלתי שקולה תגרום לכסף להעלם כלעומת
שבא. ידידנו יחזור לעבודתו המכניסה, אולם מה רב יהיה עבורו ההבדל. גופו ונפשו
התרגלו למותרות ומה שהיה בעבר בגדר חיים סבירים, יהפכו עבורו למשאת נפש בלתי
ממומשת.
לו
השכיל לשמור על עבודתו ואורח חייו ונצל צורה מבוקרת את האוצר שנפל לידיו, היה אולי
חי בפחות פאר, אבל למשך זמן רב יותר, אפילו היה מצליח להוריש משהו לצאצאיו.
גם
אנחנו קיבלנו אוצר – את כדור הארץ ומשאביו. הם אמנם עצומים, אבל לא בלתי נדלים.
מידת הצריכה שלנו את משאבי כדור הארץ מדברים בסיסים כמו מים ואויר ועד מחצבים
ודלקים, הולכת וגדלה (לנפש ! זאת מעבר לגידול באוכלוסייה).
אמנם
הקב"ה גזר על עולמו את החוק השני של התרמודינמיקה שמתאר את המציאות שבה הכל
הולך לכיוון של אנטרופיה, כלומר אי סדר, אולם בכל זאת בקנה המידה הקטן של חיינו
אפשר לומר שכדור הארץ יודע להתחדש.
אולם
אם צריכת המשאבים של האנושות גדולה מההתחדשות העצמית של כדור הארץ, המשמעות היא
שאנחנו מבזבזים את האוצר ויבוא יום שבו לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור לחיינו
הקודמים. אף אחד מאיתנו לא רוצה לחזור לאורח החיים של סבותיו, קל וחומר שלא למאה
ה15 ואולי למטה מזה.
אמנם
אי אפשר למדוד זאת במדויק, אולם ההערכות הן שלפני 40 – 50 שנה בערך התחלנו לצרוך
יותר משאבים מיכולת ההתחדשות של כדור הארץ. המשמעות היא שאנחנו נכנסים לחוב משאבים
כלפי העתיד. אם נמשיך את הגידול בצריכת משאבים, החוב יחריף וילך.
מה
ניתן לעשות ? המודל הפשוט ביותר לצמצום צריכת המשאבים מורכב משלשה שלבים:
הפחתה –
הפחתת הצריכה, פחות נסיעות, לא רק שלנו אלא גם של ספקי המוצרים שאנחנו צורכים
(המשמעות היא העדפת תוצרת מקומית), פחות מוצרים שאנחנו לא באמת צריכים וכדו'.
שימוש
חוזר – גם לאחר שמוצר מסוים סיים את תפקידו המקורי, צריך לנסות ולמצוא לו שימוש
נוסף. למשל קופסאות שימורים יכולות להפוך לעציצים קטנים.
מחזור –
לאחר שכלו כל הקיצין ונותרנו עם מוצר שאין מה לעשות איתו אפשר לנסות ולמחזר את
חומרי הגלם שבו.
אם
נחזור לנח, הרי שהוא פעל בתחום מאד מצומצם של השמירה על חיות הבר. כיום נעלמים מדי
יום מאות מינים מכדור הארץ. בין אם בשל זיהום שנוצר במהלך יצור המוצרים שאנו עושים
בהם שימוש ובין אם כתוצאה מכך שצריכת המשאבים שלנו גורמת לשטחי גידול של אותם
מינים להצטמצם ואף להעלם.
אבל
אנחנו איננו נח ולכן נראה שאין בכוחנו לעשות משהו אמיתי למען צמצום חובנו לדורות
הבאים. אולם זה לא נכון. אם כל אחד ישים לב לצריכת המשאבים שלו, ויפעיל לחץ על
נבחרי הציבור שלו, הפעילות המצטברת תעשה שינוי. עוד פרטים כאן.
כאן תוכלו להעריך את מידת
הצריכה שלכם את משאבי כדור הארץ, מה שנקרא גם 'טביעת רגל אקולוגית' (גילוי נאות:
טביעת הרגל שלי היא 2.7! כשיעד הוא לכל היותר 1).
באופן
קצת אירוני מתרחשת כיום בעולם תופעה דומה בתחום הלשוני. כמחצית מ 7000 (!) השלונות
המדוברות כיום על פני כדור הארץ נמצאות בסכנת הכחדה, מספר הדוברים בהן מצטמצם
והולך. האם בלילת לשונות האדם שהחלה במגדל בבל עומדת בסכנה? האם עלינו גם להלחפ
בתופעה זו? לא נענה על שאלה זו רק נציין שתחית השפה העברית (שלא היתה באמת בסכנת
הכחדה) משמשת מודל ומופת לעמים אחרים המוענינים לשקם את שפתם ההיסטורית. פרטים
אפשר למצוא כאן.
שבת
שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה