כשהייתי[1] צעיר ותמהתי על מנהגים שונים של הורים היו אומרים לי 'חכה חכה גם תורך יבוא'. אולם יש דברים שאין זה ראוי ל'אחל' לאחרים. אחד מהם הוא אירוע שיבהיר את פשר הצורך בייעוץ פסיכולוגי לו ניזקקת לעיתים נערה המוטרדת מינית בכלל, ועל ידי מי שנחשב על ידיה לרב עד לא מזמן בפרט.
הרמז העבה בדבריה של שרית ילוב שלפיו כל מי שמתלוננת על רב שהטריד אותה מינית היא מן הסתם מעורערת בנפשה (כאילו שכל מי שמתייעץ עם פסיכולוג הוא כזה) הוא חלק מאותו מנגנון הכחשה-הדחקה שבעטיו נאלצים ארגונים שונים להתערב לטובת אותן נערות, להתעמת עם מי שמעונין לטייח ולכסות ולספוג שוב ושוב מטר חרפות וגידופים מפי שרית ילוב ודומיה.
שלש טענות חמורות עד כדי גיחוך יש במאמרה של שרית ילוב:
1. מכיון שפרופסורים, קצינים (ופולטיקאים) מטרידים נשים ובדרך כלל לא מתרגשים מזה (?), למה צריך להזדעזע כשרבנים מואשמים בהטרדה ?
2. אם את/ה מגן/ה על נערות מפני מטרידים, את/ה בטח שמאלן/ית.
3. טובה הפרשת חלה של חנה בית-הלחמי מ'בערת הרע מקרבך'.
לפני שנמשיך כדאי להעיר שאינני מתכוון בדברי לאף אחת מהפרשות שנתפרסמו לאחרונה. אין לי את המידע מעבר למה שנתפרסם בעיתונות, וזו כידוע איננה בית משפט. אבל מכיוון שתורף דברי איננו על עצם התופעה שהיא למרות ההכחשות ולמרבה לצערנו תופעה קיימת, אלא על מה שנראה כניסיונות טיוח, הרי שאמיתותם של אירועים ספציפיים אלו או אחרים אינו רלוונטי כרגע.
האמנם אין להזדעק במקרה של רב ששיחתו גולשת לפסים אינטימיים יותר מאשר במקרה של פרופסור ששולח ידים ? נראה לי שהתשובה ברורה. לא נדבר על רב או מורה שמבצע מעשה מגונה (בכפיה או ב'הסכמה' של מי שנתונה למרותו הרוחנית או הסמכותית) אלא אפילו כשמדובר רק בדיבורים, שאולי מקובלים בחלקים מסוימים של החברה, הרי שכזה קורה לרב הדבר חמור שבעתיים כפי שכותב הרמב"ם (בהל' יסודי התורה פ"ה הלי"א) :
"ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון ..., או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין,
יוצא אפוא שרב המרשה לעצמו לשוחח בנושאי מין כאחד הקלים, כבר עבר עבירה חמורה מבלי שנגע או הציע או רמז (שוב אינני טוען שמאן דהו נהג כך, אני מדבר על העיקרון). מה שייחשב אצל הציבור הכללי למשהו שבין סחבקיות לבין דוגריות חצופה, לגבי רב יחשב לחילול ה'.
והדבר פשוט. שנים רבות למדתי באוניברסיטה ממרצים ידועים יותר או פחות. למדתי מהם גם דעת וגם רעיונות, אולם מעולם לא חשבתי שהם מורי הדרך שלי בעולם. רבנים מייצגים דרך, רבנים הם מנהיגים דתיים ומובילים חברתיים. מי שלא יכול להתמודד עם העובדה הזו שנחתה על כתפיו, מוטב שלא יעסוק ברבנות כמו שאמר רבן גמליאל (הוריות י.): "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".
אחרי שביררנו שאכן יש לקיים 'נחפשה דרכינו ונחקורה', מיותר לכאורה להידרש לשאלה הבאה: האמנם יש לפמיניזם הדתי סדר יום (אג'נדה) שמאלני ? אלא שיש כאן מוקש עצמי ויש לפרק אותו בהקדם. מעבר לעובדה שרבות (ורבים) הם הפמיניסטים בימין ('אפילו' מתנחלים ומתנחלות, יש אפילו מתנחלות משובסות ב'קולך') הרי שיש לדעת שטענה זו מוצאה בחוגי השמאל הפוליטי המנסים לנכס לעצמם את ההגנה על מעמד האישה (ושאר מאבקים חברתיים) ולדמות את המאבק על זכויות נשים למאבק שלהם על 'זכויות הערבים'. מבלי דעת, שוב נותנת שרית ילוב הצדקה לאותם אנשי שמאל. במאמר מוסגר נעיר שזו באמת טענה מטופשת. לשמאל אמנם נוח להציג את שני המאבקים כמאבק אחד לזכויות אדם. אלא שישנה רק בעיה 'קטנה' בדרך. מישהו שכח את זכויות האדם של היהודים בא"י. השוואה פשוטה מראה בדיוק ההפך ממה שהשמאל רוצה להראות. כפי שבמערכת הזוגית רוב מקרי האלימות הם של גברים כנגד נשים ועל כן, למרות שצריך להיאבק כנגד אלימות כלשהי, יש להתאמץ לטובת הנשים, כך גם במאבק שביננו לבין הערבים שגם בו יש צד אלים אחד - הערבים. כל פמיניסט מתרגז על הרעיון להרחיק את האישה המוכה מביתה ותובע לזרוק את האלים החוצה. בדיוק כך היה ראוי לעשות גם ביש"ע וראשית לכל לסלק מכאן את גורמי האלימות, ורובם כידוע בצד הערבי (ולמען הסר ספק יש לומר שאותם מקרי אלימות מועטים של יהודים ראויים גם לגינוי וגם לטיפול). ההגיון אומר אפוא פמיניזם = השקפה ימנית (לא בגלל האידאה - אלא בגלל המציאות).
אפשר אולי לטעון שארגונים כמו 'קולך' נופלים בפח כשהם משתמש בסיוע של גורמי שמאל, אלא שלא זו בלבד שעדיף שכספי הקרן החדשה לישראל ינוצלו על ידי ארגון דתי כ'קולך' מאשר על ידי ארגון אחר (כ'תעיוש' למשל) אלא שעצם הצורך של 'קולך' להזדקק לכספים אלו הוא בושה לציונות הדתית שלא מצליחה להקים או לתמוך בארגון שיטפל בנושאים כמו הגנה על בנות מפני מטרידים כאלו ואחרים (ומי שמוטרד מ'קולך' מוזמן להקים ארגון נוסף, העיקר המטרה).
דרך אגב, שיתוף פעולה איננו מילה מגונה בהכרח. כשחברי הכנסת הדתיים נאבקו נגד ערוצי הפורנוגרפיה, הם לא היססו לשתף פעולה גם עם גופים פמיניסטיים חילוניים (שדולת הנשים למשל). כנ"ל לא בחלו הללו מלתאם עמדות עם תמר גוז'נסקי כשהיה מדובר בחקיקה חברתית. כשאין מחסור בציפורי שיר בימין לשיר את שיר העשוקים והעשוקות, מדוע לא להיעזר בעורבי השמאל בשביל לקדם את טובתם של אזרחי המדינה ? למרבה המזל אחד הגורמים הנחלץ לטובת הנשים הם גם 'גברים למודי תורה'.
ובכלל, מהו מוצאה של המחשבה שכשנלחמים על ארץ ישראל אי אפשר להרים דגלים נוספים ? לשמאל (גם הדתי כמו הארגון הנקרא 'ציונות דתית ריאלית') נוח לגלגל עיניים ולומר שבגלל ההתרכזות במאבק על ההתיישבות, מזניחה הציונות-הדתית את התחומים החברתיים או שהתקציבים המגיעים לישובים ביש"ע באים על חשבון עיירות הפיתוח. טענות אלו הינן שקריות כמובן (ויוכיח למשל סל החקיקה של מפדל בכנסת האחרונה וכפי המסתמן - גם בנוכחית). המתקפה של שרית ילוב מצטרפת בעצם לטענות של השמאל. כי אליבא דשרית ילוב, לא נורא אם אתה מטריד נשים, העיקר שתתנגד להתנתקות.
לפני סיום הערה בעניין של סדרי עדיפויות. אם תפריש חנה בית-הלחמי חלה אי פעם זה יהיה באמת נחמד ובטח יזכה אותה בנתח גן-עדן וגם את מי שישפיע עליה (אולי היא תעבור ליד איזה דוכן ביום שישי אחד ?). כמות המאמצים שכדאי להשקיע בהשגת מטרה נעלה זו מוטלת בספק בייחוד בהתחשב בסיכויי ההצלחה. אולם אם ניתן בידי בנותינו כלים לזהות מטרידים, גם אם הם באצטלא של רב או מורה, אם נצליח למנוע ולו מקרה אחד של בת שתכנס לטראומה בגלל דיבור, נגיעה או יותר מזה של 'רב' כזה, נדמה לי שעשינו יותר, הרבה הרבה יותר. הורים לבנות באולפנות ובמדרשות - תקנו אותי אם אני טועה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה