אחת האגדות שאוהבים להפיץ תועמלנים חרדים וחילונים היא שגדולי התורה היו מאז ומעולם נגד הציונות. הסיבות של שני הצדדים הפוכות. החרדים רוצים להוכיח שהציונות היא נגד התורה ולכן אין ללכת בדרכה והחילונים רוצים להוכיח שבצדק יש לעזוב את דרך התורה הנוגדת את הציונות.
למותר לציין שמדובר בתעמולה שקרית ומגמתית. במאמר הקצר שלהלן נעמוד על כמה נקודות שלא מדברים עליהן בגלל חוסר ידיעה או בגלל רצון להשכחה. לא מדובר במאמר מדעי ואף כי נשתדל להפנות את הקורא למקורות, כל הכתוב כאן לוקה בשטחיות הנובעת הן מקוצר היריעה והן מחוסר יכולת של הכותב להקיף את החומר הרב בעניין.
נתחיל בכמה שלבים.
התנגדות לציון עצמה כמולדתו של העם היהודי הייתה קיים בשני מוקדים: חוגי הרפורמים (ואין מה לומר לגבי המתבוללים) וחוגי הבונד ודומיו (שפנו אל עבר הסוציאליזם העל-לאומי). מטבע הדברים לא יכול אדם המתפלל שלש פעמים ביום 'ושא נס לקבץ גליותינו' להתכחש למקומה של ארץ ישראל בעולם היהודי.
אולם בכך אין די. השלב הבא הוא דרישת ציון. גם כאן אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעליות ההמוניות לא"י לא החלו לפני 120 שנה אלא שמעולם לא נפסקו. תושבי הגלות תמכו רבות בישוב היהודי בארץ. אולם גם עליה לארץ מסיבות משיחיות או אחרות והצטרפות ליישוב הישן (ושיטת החלוקה שלצידו), אינו דומה לציונות כפי שאנו חושבים עליה היום.
מה לגבי חידוש החיים הטבעיים של עם על אדמתו ? גם זה לא התחיל עם הרצל. חובבי ציון הקדימו בהרבה את התנועה הציונית. עם חובבי ציון נמנו רבנים רבים. למעשה יוסדה התנועה על ידי רבנים (מוהליבר ואלקלעי) והמושבות שנוסדו טרם התנועה הציונית קמו על ידי אנשים שומרי תורה. בבעיות שלהם דנו גדולי התורה. די לראות מי דן בסוגיית השמיטה הראשונה בשביל לראות את מעורבות גדולי התורה בנעשה בא"י, בצד היותר מודרני שלה (ראש וראשון להם הרב יצחק אלחנן ספקטור שהיה מקובל כגדול הדור באירופה המזרחית שדן להקל בעניין היתר המכירה). אין להתכחש לעובדה שהיו רבנים שהתנגדו ליוזמה הזו (ובראשם שלש חסידויות מפורסמות: סאטמאר, מונקטש וחב"ד)[1].
אולם ייסוד התנועה הציונית בידי ב"ז הרצל (הציונות המדינית) טרף במקצת את הקלפים. מכיון שבין ראשי התנועה היו אנשים שריח יהדות מהם והלאה, שיטותיהם הפוליטיות זרות ואיזכורים שונים על ידי מנהיגים בתנועה הציונית שקראו לרפורמה תרבותית (=השכלה כללית תוך ויתור על התורה) הרחיקו רבים וטובים. גם מנהיגי תנועת חיבת ציון (כמו למשל הנצי"ב מוולאז'ין) התרחקו מהתנועה הציונית.
בנקודה זו נחלק עולם התורה (דוק - עולם התורה[2], כי ברי שרוב שוקלי השקל הציוני, שהקנה חברות וזכות הצבעה, היו אנשים שומרי תורה ומצוות). בצד אחד ניצבו מתנגדי התנועה ציונית (שלעיתים נמנו על חובבי ציון והתנגדותם נבעה מהצדדים שלעיל) ומצד שני תומכי התנועה הציונית. לאחר מספר שנים התאגדו הציונים שומרי המצוות במפלגה בתוך הקונגרס הציוני - ה'מזרחי' שהוקם בתרס"ב[3]. בקונגרס השישי מנה המזרחי כשליש מהצירים (!) ובהם גם רבנים רבים (זה היה קונגרס אוגנדה הידוע לשימצה ותמיכת המזרחי בהרצל הזיקה מאד לתנועה)[4].
לבסוף נשאלת רק שאלת הכמות. האמנם רוב הרבנים התנגדו לתנועה הציונית ? בספר הציונות הדתית מובאים רשימות של אלפי רבנים מארצות שונות שהזדהו עם המזרחי או עם התנועה הציונית בכללה בשלב זה או אחר. הקורא מוזמן לחפש בינהם את קרובי משפחתו או מנהיגי קהילתו וקהילת אבותיו. לא נוכל למנות כאן את כולם, אבל פטור בלא כלום אי אפשר ונציין את מקים המזרחי הרב ריינס, ראשי המזרחי הרב בר-אילן (בנו של הנצי"ב) והרב מימון. הרבנים הראשיים לא"י - הרב עוזיאל, הרב מאיר, הרב הרצוג, הרב אונטרמן ועוד ועוד.
בשורה התחתונה, בעוד שהיחס לא"י וישובה היו כמעט ללא מחלוקת, הציונות המדינית הייתה שנויה במחלוקת, בעיקר בגלל הרצון להתערב בהיבטים התרבותיים של העם היהודי.
[1] פרטים מענינים וציטוטים מאלפים ניתן למצוא בספר המצוין 'הקץ המגולה ומדינת היהודים' של פרופ' רביצקי. הספר עוסק בקיצונים החרדים מחד ובעמדות המנוגדות של חוגי 'מרכז הרב'. יש גם פרק על החרדים הא-ציוניים. מצער שהכותב מתעלם מרוב מנין ובנין של הציונות הדתית.
[2] חלוקה זו חצתה לעיתים משפחות. דוד של הגרדי"ש, הרב זאב סולוביצ'יק היה מנגד חריף של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל.
[3] עיין במסתו של הגריד"ס 'קול דודי דופק' שם הוא מכריז שהקב"ה פסק כיוסף של תרס"ב.
[4] לקריאה נוספת בספרו של אהוד לוז 'מקבילים נפגשים'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה