נסעתי לקראת עשר בלילה.
המצב, כצפוי, היה כאוטי. מנהלת הגירוש (המכונה בשם המכובס 'מנהלת סל"ע') הקצתה למלון שאמור לקבל למעלה מ 60 משפחות, עובדת אחת וחיילת (בדיוק מה שתושבי גוש קטיף רוצים לראות – חיילת במדים...). לנציגים שלנו היה קצת קשה ובסוף הם הורשו לפעול מתוך המלון. הניגוד המשווע בין היעילות הנוראה של כוחות הגירוש ובין החידלון המחלט של הגופים האזרחיים – מעצבן שבעתים.
בכניסה למלון, שלטים – 'אוהבים אתכם אחים גיבורים' ו 'אנחנו עם גוש קטיף' ועוד, מעשי ידי הנוער (כן, הנוער שאך אמש הסתכן בהפרת צו האלוף). שולחן עם מיני מתיקה עומד בפתח ולידו שלשה סטודנטים חביבים (בהמשך הערב יתברר שחלקם הם תושבי חו"ל שמזועזעים ממה שהם רואים), גם משלחת ממעלה אדומים 'פתחה שולחן'
במלון עצמו מסתובבים במעורבב האורחים הרגילים, המתנדבים, עובדי המלון ופה ושם גם תושב גוש קטיף. לפעים קשה לדעת מי הוא מי. ש' יוזמת הדבקת מדבקות עם שם למתנדבים, לפחות לעיקריים.
בדלפק המתנדבים – בוקה ומבולקה. עשרות עוגות עומדות במפוזר (משפחה מאפרת הביאה חמישים (!!!) עוגות ולכל אחת הוסיפה מכתב אישי מלחלח עין), בקבוקי שתיה מפוזרים מסביב, ציוד משחקים ושאר שונות משוועים לסדר. עבדכם נרתם למשימה והאזור מחולק לפי נושאים ומזונות. נותר מקום קטן צרכים משרדיים.
כל רגע מגיע עוד אדם להציע את שרותיו. שכן שמע שיש בעיה עם הכביסה, אחר מנסה לסגור על אירוח בשבת. זוג נכנס עם שני ילדים (טריקו כתום) 'עברנו בירושלים ובאנו לשאול אם צריך לעזור' . תוך דקות הם עזרו לנו להעביר ציודים מהבא להתם. מחר הם יבואו שוב. לא כולם דתים, אבל היחס המקובל מהפגנות המחאה – נשמר, מקרה ?
המשפחות מגוש קטיף מגיעות בטפטוף. לא תמיד כל המשפחה באה יחד. מתנדבים ניגשים, מציעים כוס שתיה, עזרה בהבאת הציוד, מחלקים דברי מתיקה ומקשיבים למה שיש למשפחות לומר. בוכים יחד.
גבר מכופתר ניגש לדלפק המתנדבים. 'מי אתה' אני שואל. 'מנכל משרד ראש הממשלה' הוא עונה, 'באתי לומר לכם תודה'. ר' מחייך במבוכה. אני מסובב את הגב והולך למרום אחר, תחושת הקבס שלי איננה מאפשרת לי לשהות במחיצת האנס המודה לקרובי הנאנסת. אחרים משוחחים עימו למרות שגם בהם בוער הכעס.
נכנסת משפחת ב'. האם, עיניה אדומות, מספרת בשקט על אירועי היום. אנחנו מתקשים שלא לבכות. האם מקרינה אמונה ונחישות 'אנחנו נחכה עד שיגיע הרגע לחזור'. הילדים מחייכים בעייפות. האם אתם צריכים משהו אנחנו שואלים, 'אנחנו כאן 24 שעות ביממה בשביל לתת לכם על סיוע שתבקשו'. האב מבקש רק שנחסוך ממנו את הפגישה עם אנשי המנהלת. אנחנו מלווים אותם לחדריהם. החדר נמצא במסדרון ליד הבריכה, מישהו יצטרך לבדוק מחר מה לעשות בשביל לחסוך מהם מראות לא צנועים.
אב נכנס לבדו, אשתו וילדיו באוטובוס שמי יודע מתי יגיע. הוא אמנם כבר הרבה שנים בארץ, אבל בהתרגשות של הזמן הוא חוזר לשפת אמו. למרבה המזל יש ביננו דובר של השפה. שוב התהליך של עזרה בהבאת הציוד.
אמא שכבר הגיעה מבקשת חלב לילד שמתקשה להרדם. המטבח של המלון סגור כמובן. למזלנו יש לנו חלב בשביל הקפה. עוד משפחה מגיעה. לא כל המשפחה. ההורים כאן, הילדים שם. אין קץ לסיפורים.
כבר הרבה אחרי חצות, לאנשי המנהלת אין זכר. מופיע רב הישוב, אשתו והילדים כבר כאן, אבל הוא עסוק היה במניעת אלימות. בקול שקט ורגוע להדהים הוא מספר על זוועות היום, על ההפקרות. איש מרשים וצדיק. הוא איננו כועס, רק מחפש את המגיע לבני קהילתו. הוא חושב למרחוק. ולמרות זאת הוא שמח להצעת אחד המתנדבים להסיעו בבוקר למנין אצל הרב אליהו. משם הוא יחזור לגוש לעזור לשאר עדתו. הרב פורש לשנת לילה קצרה ואני פונה לחזור לביתי.
בדרך הביתה, בשלש לפנות בוקר, הרדיו מקשקש בהבלים הרגילים ואתה תוהה לנפשך על אטימותם של חלקים בעם הזה. אבל לא זה הרגע לחשבונות פוליטיים. הללו עוד יבואו. כרגע, אנחנו עם אחינו הגיבורים מגוש קטיף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה