גליון דעות 21 נחת על שולחננו זה מכבר. כמו שכתבה העורכת החדשה של הביטאון הותיק מבית מדרשה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', בפתח הגיליון הקודם: " הרגע בו 'דעות' נמצא בתיבת הדואר, היה רגע של ... סקרנות. עזבתי את עיסוקיי, באשר הם, והתפנתי לקריאה...". אכן הביטאון לא מאכזב. הוא מרגיז ולעיתים נושך, אבל תמיד דורש חשיבה והתייחסות.
גיליון 21 הוא הגיליון השני בעריכתה של רבקה רוזנר ואחרי הסערה שעורר הגיליון הקודם (במאמר שדן ביחסי אישות טרם הנישואין[1]), זוהי הזדמנות נוחה לבחון ביתר רגיעה את הביטאון ומגמותיו. הביטאון החדש דק יותר, אולם המערכת מבטיחה שיצא לעיתים תכופות יותר.
מה שונה ב'דעות' מהדורת שלהי תשס"ה ?
חידוש ב'דעות' הוא המדור 'חילוקי דעות' המביא שתי השקפות על נקודה מסוימת. בגיליון זה הביאה העורכת שני אחים ששכלו את אביהם במלחמת יו"כ, שכתבו על יום הזיכרון משתי עמדות מנוגדות. אריאל פיקאר טוען שכבר מילדות חש מנוכר לטקסי יום הזיכרון ואילו אבי פיקאר שואב כוח ונחמה מיום זה. חבל שהעורכת לא צרפה מספר פרטים ביוגראפיים ורעיוניים על הכותבים, פרטים שהיו יכולים לתת לקוראים נקודת מבט רחבה יותר על השקפתם ועל קשרים (סמויים יותר או פחות) בין באנשים והשקפתם.
במאמר מעניין הנכנס אל קרבי ארגון 'צהר' תוהה עמית פרסיקו על הארגון. הכותב חושף את הלבטים של הרבנים בארגון כלפי דרכם. מעניינת מאד הטענה הנשמעת במאמר ולפיה הארגון נמנע מלחוות דעה בנושאים חברתיים בוערים , אולם כפי שמצוטט אחד מרבני הארגון במאמר, הצפייה ש'צהר' יהווה אוונגרד בתוך הממסד הרבני היתה צפית שווא. נקודה מעניינת נוספת היא השאלה האם ראוי שרב יקבל שכר (ולו סמלי) עבור החופות אותן הוא עורך. העמדה הרשמית של 'צהר' שוללת שכר, אולם יש רבנים שכשהם מוזמנים לאירוע שלא דרך הארגון, הם נוטלים שכר טרחה (הוצאה זניחה יחסית לשאר הוצאות חתונה). אולי כדאי היה להקדיש לנושא מאמר נפרד.
תחת הכותרת 'נעים להכיר' מראיינת עינת ברזילי את נטע אריאל, מנהלת בית הספר לקולנוע וטלוויזיה 'מעלה'. בית הספר, שעתה מסתיימת ההרשמה אליו לשנה"ל הבאה, מתחבט בין ההלכה ודרישות החופש האומנותי וניכר כי נטע אריאל איננה מתחמקת מהתחבטות זו. חבל שהציבור הדתי רואה בעשייה הקולנועית מעין 'שעשוע' כדבריה. מפתיע שלמרות כל מה שעברנו כציבור, טרם למדנו את עוצמתם של התמונה והסרט.
קשה לתאר בימינו ביטאון ציוני דתי אקטואלי שלא תבוא בו התייחסות לבעיית הטהרה. גם בגיליון דנן אינו 'נקי' מהתייחסות שכזו, אלא שמאמרה של מעין כהן מפתיע באופן טיפולו בנושא. אם עד כה התרגלנו לקיטונות של לעג ובוז ולמאמרים של ביקורת מגמתית, מפציעה הכותבת בהצהרה "שיהיה ברור, אני רוצה לטבול". יתר על כן, החוויה הלא נעימה שחוותה מבלנית חקרנית יתר על המידה, מביאה אותה לחשיבה מתקנת הכוללת רעיון להפוך בעצמה לבלנית. במקום ה'התבכיינות' המקובלת על הלכות שעבר עליהן הכלח כביכול, מתמודדת מעין כהן עם הבעיה בדרך החז"לית המעשית של 'במקום שאין אנשים'. מאמרה זה מקרין אמינות והביקורת שלה מתקבלת ביתר אמון ואהדה[2].
המאמר האחרון אליו אתייחס וקצת בהרחבה, והוא לדעתי המאמר המרכזי בגיליון (גם מיקומו מעיד על כך), הוא מאמרו של מיכה גודמן על מצוינות דתית. התזה של הכותב היא שבעוד שבציבור הדתי של ימינו הדתי המצטיין הוא מי שמחמיר בקיום ההלכה ודווקא החלקים הפולחניים שבה, הרי שבמחשבה התיאולוגית היהודית, המצוינות הדתית היא א-הלכתית. לשם כך הוא מגייס את הרמב"ם וחכמים אחרים. וכך כותב מיכה גודמן:
"המצוינות הדתית היא א-הלכתית, ואצל הרמב"ם היא תבוא לידי ביטוי בלימוד הפילוסופיה... אולם, על אף שבאופן מסורתי המצוינות הדתית מצויה מחוץ להלכה (! ה"א) בתהליך שקרה במהלך 150 השנים האחרונות ההלכה קיבלה מונופול על המצוינות הדתית."
למרבה הצער יש כמה פערים לוגיים בטיעוניו. ראשית, הוא אינו מוכיח שאכן המצוינות הדתית כיום מיוחסת למחמירים בקיום הלכה. דומני כי איש לא ייתן תואר מצטיין למי שמחמיר אולי בהלכות שבת אבל מזלזל בדיבורו, מקלל ופוגע באחרים. למעשה מדובר בהשערה סוציולוגית הניתנת לבדיקה[3].
שנית, הכותב לא מצליח לבסס טענה שלפיה המצוינות הדתית המקורית והאוטופית היא מנותקת מההלכה. הוא עושה שימוש לא מוצלח במקורות שהוא מביא. כך למשל כשהוא מביא את משל הארמון של הרמב"ם ומתייחס לשתי הדרגות העליונות. הנה קטע מהמשל[4]:
"אבל אותם אשר התעסקו בעיון ביסודות הדת, כבר נכנסו אל הפרוזדורים. ובני אדם שם שונים במעלתם בלי ספק...
אבל מי שהושגה לו ההוכחה על כל מה שהוכח, ונתברר לו מן העניינים האלוהיים כל מה שאפשר לברר אותו, וקרב אל הנכון במה שאי אפשר בו אלא קירוב אל הנכון, כבר נמצא עם המלך בתוך החדר".
בעוד שכל קורא מבין שהדרגה העליונה (אשר בהמשך מייחסה הרמב"ם לנביאים) מבוססת על קודמותיה (כלומר, הנביא הוא גם איש הלכה שומר מצוות) לוקח הכותב את המשל למחוזות זרים ומנסה להסיק איזה נתק בין הפילוסוף המוסרי ובין שומר המצוות. אמנם המחבר מקפיד להדגיש כי "הרמב"ם, רבנו בחיי והמגיד ממזריטש לא ביקשו לבטל את ההלכה", אולם אם אין ההלכה הדרך היחידה להגעה לאותה מצוינות דתית (למצער בתור אחד משלבי הסולם) קל לטעות בדבריו ולהסיק שלכאורה אין באמת צורך במצוות על מנת להיות 'דתי מצוין'. אם זוכרים שיש בדורנו מגמות השואפות להתנתק מההלכה, הרי שיש מי שעלול ל'ספח' מאמר זה ולצרפו למגמה מדאיגה של מתן 'הכשר' להשקפות עולם לא הלכתיות.
אולם, אם נחזור לנימת הפתיחה, הביטאון 'דעות', מחייב את הקורא להתעמת עם עצמו בדרך לעימות עם דעות אחרות.
[1] ואכן בגיליון הנוכחי ישנן מספר התייחסויות למאמר דנן. ראויה לציון, לדעתי, התיחסותו של הרב דניאל טרופר הכותב בין השאר: "עולם המושגים של המאמר הוא חילוני ולא יהודי-רוחני... כל אדם מועד לפעמים, אבל יש בכוחו להכיר בחטא, ובמאמץ בידו גם הכוח לכפר עליו ולחזור למסלול הרצוי".
[2] יש לציין שהרב שרלו התייחס לבעיה בשו"ת המקוון שלו ושם הוא ציטט את הרב אריאל. שניהם בעצם מקבלים את עמדת הכותבת וחבל שעמדה זו לא צורפה למאמר בכדי לתת לכותבת את הגיבוי ההלכתי הראוי לה. עיין http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=14868
[3] המחבר אכן דן בקטע ממאמרו במושג של 'שבירת זהות'. כלומר איזה מעשה יגרור אחריו הדרה של העושה ממחוזות הדת. זהו מושג סוציולוגי מובהק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה