חקירות נגד שרים, ועדת וינוגרד, התפטרות שרים.. מה הלאה ? אולי יתפטר ראש הממשלה, אולי לא, אולי יבוא מישהו אחר ממפלגתו, אולי לא. ואולי, אולי תהינה בחירות. ריח הבחירות ומי לא מוכן כלל ? הציונות הדתית. זו אולי קצת קלישאה - אבל (שוב) מדובר בהזדמנות היסטורית לצאת מהנישה לכיוון ההנהגה.
האמנם אין לנו מה להציע לציבור שבורח מקדימה, אך נרתע (בצדק) מברק ונתניהו ? הציונות הדתית הפוליטית - בקנטים. 9 ח"כים (אם נואיל לכלול את מולדת בציונות הדתית, דבר הרחוק להיות מובן מאליו) מפוזרים בן 4 רסיסי מפלגות. ועל כל הרעש ? צריך להיות הגון ולומר שכמעט כל הפילוגים במחנה של הציונות הדתית, הם על בסיס אישי גרידא. אמנם בדיעבד מוצאים איזה סעיפונצ'יק שעליו אפשר להסתמך 'אידאולוגית' ולהצדיק את הפיצול, אולם כל מי שבוחן את המצעים ואת ההצהרות, ואפילו את הביצוע בשטח - יגלה שאין הבדל גדול בין הפלגים. אז נכון שיש מי ש'עובר מסך' יותר טוב ויש מי שמצטיין בחקיקה חברתית, יש מי שמגיע לשטח יותר ויש מי שמסייע לכל דורש. בשורה התחתונה, אפשר היה בקלות להעביר ח"כ זה או אחר (שלא לדבר על אנשי שטח) ממפלגה למפלגה ולא זו בלבד שמכריהם ומודעיהם לא ממש ישימו לב, גם הם עצמם לא ישימו לב.
אמנם קיימים הבדלים בין חלקים שונים של הציונות הדתית, אולם הבדלים בתחום הפוליטי, החברתי-כלכלי וגם הדתי, אינם כה תהומיים ובודאי שאינם מצדיקים את הפיצול המגוחך. למרבה הצער דווקא ההיבט האישי הזה פוגע בסיכויים לאיחוד אמיתי (ואלקטוראלי) של השורות.
אז כיצד נשתקם ?
על שלשה דברים השיקום עומד:
הדרך, החבר והנבחר.
לתנועה אידיאולוגית דרושה תוכנית פעולה. אין די במצע הנותן את הכיוון הכללי, חייבים להפוך את המצע האמורפי לתוכניות קונקרטיות. תוכניות שניתן לפרסם, לקדם ולמדוד הצלחה בקידומן. תוכניות שיקלטו בציבור המצביעים הפוטנציאלי באהדה ויחשבו כריאליות. יש להכין בהקדם תוכניות כאלו בתחומים הבאים:
• תוכנית מדינית. רעיונות כבר פורסמו ואפשר להתבסס עליהם ('המתווה האזורי' של ח"כ אלון, 'הדרך לשלום' של מינץ ואליצור והרעיונות של אמנון שפירא).
• תוכנית חברתית-כלכלית. יש למצוא דרך ביניים שתשלב בין הצורך בעידוד יזמות ובין שמירה על זכויות העובדים. הציונות הדתית הייתה עד כה ראש החנית של החקיקה החברתית ויש לשמר זאת. יש לגבש מטרות מוגדרות לשנים הקרובות ותוכנית מעשית לצמצום העוני והפערים. כמו כן הצעות מעשיות לקידום מעמד האישה, פתרן סוגיות עובדי קבלו ועובדים זרים.
• תוכנית חינוכית. עלינו לצאת מהנישה של החינוך ממ"ד ולתת מענה גם לבעיות של כלל המדינה מבעיות של חינוך לערכים ועד מניעת אלימות, מהישגים של תלמידים ועד מעמד המורים (ואין זה אומר שעלינו להפסיק לטפל בבעיות הייחודיות למגזר היוני דתי).
• תוכנית בנושא הממשל, הן המרכזי והן המקומי, להפרדת הון משלטון וצמצום השחיתות. גם הרשות השופטת (הדתית והחילונית) דורשת ניעור.
• תוכנית תורנית להקמת מועצה להשכלה תורנית גבוהה, לתקצוב מוסדות תורה (כולל לנשים), לרפורמה בבתי הדין (לטובת מסורבות הגט מחד ולטובת הצורך במשפט התורה מאידך). את התוכניות יכינו צוותים מכל גווני הציונות הדתית. אולם אין די בקבוצה קטנה המציגה לציבור הפלבאים תוכניות סוחפות. צריך שלמפלגה יהיה קהל חברים, קהל פעיל ואכפתי. לשם כך דרוש מפקד כללי. לא מפקד לאנ"ש (כמו באיחוד הלאומי) ולא מפקד ארגזים (כמו המפקד של המפד"ל) - מפקד אמיתי שבו יהיו המתפקדים מוכנים לשלם דמי חבר סמליים לפרק זמן ארוך בהוראת קבע. מפקד כזה אולי לא יניב מאות אלפי מתפקדים אלא רק מספר אלפים, אבל יש להניח שמספר זה ייצג את מי שבאמת מעוניין להשתתף בתהליך הפוליטי.
במפקד יש לשתף את כל הגורמים הפוליטיים והחברתיים של הציונות הדתית. כולם צריכים להרגיש שיש להם בית ויש להם דרך להשפיע. מהלך זה אולי יצריך הקמת ארגון גג חדש, אבל חובה להתעלות ולהתקדם. אולם מדוע לאזרח מן השורה להתפקד ולשלם ? בחירה של חברי מרכז איננה מותירה ביד המתפקד די כוח להשפיע. יש להניח שכשיסתבר שלמתפקדים אכן ניתן כח רב יותר להשפיע - יגדל מספרם בעתיד. לשם כך יש לאפשר התפקדות במשך כל השנה וגבית דמי חבר רציפה. זכות בחירה פסיבית ואקטיבית תותנה בותק מסוים. חבר מוסדות המפלגה שלא ישלם מיסים - יוצא מאותם מוסדות.
מהו אותו כח שעשוי למשוך עוד מתפקדים ? כח זה הוא בעיקר השפעה על הרשימה לכנסת. אחד הרעיונות הוא לעבור לשיטת הבחירות המקדימות ('פרימריס'). אלא שלשיטה זו יש חסרונות רבים והראשון בהם הוא החמרת הקשר בין הון ושלטון (שכן רק בעלי הון יוכלו לפרסם עצמם בקרב ציבור גדול כל כך). מאידך, בחירות במרכז מעלות בעיות קשות של שחיתות, ותלות מוגזמת של חברי הכנסת בחברי המרכז.לכן מוצעת בזה שיטה משולבת:
• חלק מהמקומות (ובהם מקומו של היו"ר) יבחרו על ידי כלל מתפקדי התנועה. יהיה שריון לנשים וצעירים. • שאר המקומות יבחרו על ידי מרכז התנועה. מי שמכהן כח"כ לא יוכל להתמודד במרכז. כך תובטח תחלופה ויתאפשר שריון לנשים, צעירים, עולים ומגזרים נוספים.
• אפשר שמספר זניח (ובודאי לא המקומות הראשונים) של מועמדים יקבעו על ידי ועדה מסדרת לתיקון עיוותים ושדרוג הרשימה בהיבט הפופוליסטי. כך יהיה ניתן לדאוג שהרשימה לא תהיה מונוליתית מדי, כזו שאיננה רובה ככולה על טהרת הגברים, האשכנזים, המתנחלים או הירושלמים בני החמישים פלוס. חברי הכנסת (המפורסמים ממילא ושיש להם תורמים) יוכלו להתמודד בפריימריס.
למועמדים חדשים יהיה יותר קל להתמודד במרכז, אולם מאידך הם לא יוכלו ל'קנות' חברי מרכז שכן אין בידם כוח עדין. לאחר שיבחרו - לא יוכלו להתמודד במרכז שוב. תוכנית זו איננה בגדר 'כזה ראה וקדש', מטרתה לתת כיוון כללי. אולם אין תחליף לבחירה מושכלת של ההנהגה.
אסור לזלזל במי שנקראים לעיתים בזלזול - 'עסקנים'. הללו שיש מאחוריהם שנים של עבודה אפורה לכאורה, מכירים את המערכת ויש להם את הניסיון, הקשרים והערכה מפוכחת של המציאות. אלא שאי אפשר בלעדי המנהיגים הכריזמטיים הסוחפים את הציבור אחריהם ובלעדי המנהיגים האידיאולוגיים המתווים את הדרך.
לציונות הדתית יש תפקיד חשוב ביותר בתולדות המדינה. למעשה, עתידה של המדינה תלוי בציונות הדתית. לציונות הכללית אין את האנרגיה הדרושה להנעת הקטר הציוני כלפי העתיד. לציבור הדתי הלא ציוני אין את הרצון לפעל למען המדינה. שיקומה של התנועה הציונית דתית אינו רק עניין אינטרסנטי צר - מדובר בעתידה של המדינה.
(פורסם ב'יהודילי')
האמנם אין לנו מה להציע לציבור שבורח מקדימה, אך נרתע (בצדק) מברק ונתניהו ? הציונות הדתית הפוליטית - בקנטים. 9 ח"כים (אם נואיל לכלול את מולדת בציונות הדתית, דבר הרחוק להיות מובן מאליו) מפוזרים בן 4 רסיסי מפלגות. ועל כל הרעש ? צריך להיות הגון ולומר שכמעט כל הפילוגים במחנה של הציונות הדתית, הם על בסיס אישי גרידא. אמנם בדיעבד מוצאים איזה סעיפונצ'יק שעליו אפשר להסתמך 'אידאולוגית' ולהצדיק את הפיצול, אולם כל מי שבוחן את המצעים ואת ההצהרות, ואפילו את הביצוע בשטח - יגלה שאין הבדל גדול בין הפלגים. אז נכון שיש מי ש'עובר מסך' יותר טוב ויש מי שמצטיין בחקיקה חברתית, יש מי שמגיע לשטח יותר ויש מי שמסייע לכל דורש. בשורה התחתונה, אפשר היה בקלות להעביר ח"כ זה או אחר (שלא לדבר על אנשי שטח) ממפלגה למפלגה ולא זו בלבד שמכריהם ומודעיהם לא ממש ישימו לב, גם הם עצמם לא ישימו לב.
אמנם קיימים הבדלים בין חלקים שונים של הציונות הדתית, אולם הבדלים בתחום הפוליטי, החברתי-כלכלי וגם הדתי, אינם כה תהומיים ובודאי שאינם מצדיקים את הפיצול המגוחך. למרבה הצער דווקא ההיבט האישי הזה פוגע בסיכויים לאיחוד אמיתי (ואלקטוראלי) של השורות.
אז כיצד נשתקם ?
על שלשה דברים השיקום עומד:
הדרך, החבר והנבחר.
לתנועה אידיאולוגית דרושה תוכנית פעולה. אין די במצע הנותן את הכיוון הכללי, חייבים להפוך את המצע האמורפי לתוכניות קונקרטיות. תוכניות שניתן לפרסם, לקדם ולמדוד הצלחה בקידומן. תוכניות שיקלטו בציבור המצביעים הפוטנציאלי באהדה ויחשבו כריאליות. יש להכין בהקדם תוכניות כאלו בתחומים הבאים:
• תוכנית מדינית. רעיונות כבר פורסמו ואפשר להתבסס עליהם ('המתווה האזורי' של ח"כ אלון, 'הדרך לשלום' של מינץ ואליצור והרעיונות של אמנון שפירא).
• תוכנית חברתית-כלכלית. יש למצוא דרך ביניים שתשלב בין הצורך בעידוד יזמות ובין שמירה על זכויות העובדים. הציונות הדתית הייתה עד כה ראש החנית של החקיקה החברתית ויש לשמר זאת. יש לגבש מטרות מוגדרות לשנים הקרובות ותוכנית מעשית לצמצום העוני והפערים. כמו כן הצעות מעשיות לקידום מעמד האישה, פתרן סוגיות עובדי קבלו ועובדים זרים.
• תוכנית חינוכית. עלינו לצאת מהנישה של החינוך ממ"ד ולתת מענה גם לבעיות של כלל המדינה מבעיות של חינוך לערכים ועד מניעת אלימות, מהישגים של תלמידים ועד מעמד המורים (ואין זה אומר שעלינו להפסיק לטפל בבעיות הייחודיות למגזר היוני דתי).
• תוכנית בנושא הממשל, הן המרכזי והן המקומי, להפרדת הון משלטון וצמצום השחיתות. גם הרשות השופטת (הדתית והחילונית) דורשת ניעור.
• תוכנית תורנית להקמת מועצה להשכלה תורנית גבוהה, לתקצוב מוסדות תורה (כולל לנשים), לרפורמה בבתי הדין (לטובת מסורבות הגט מחד ולטובת הצורך במשפט התורה מאידך). את התוכניות יכינו צוותים מכל גווני הציונות הדתית. אולם אין די בקבוצה קטנה המציגה לציבור הפלבאים תוכניות סוחפות. צריך שלמפלגה יהיה קהל חברים, קהל פעיל ואכפתי. לשם כך דרוש מפקד כללי. לא מפקד לאנ"ש (כמו באיחוד הלאומי) ולא מפקד ארגזים (כמו המפקד של המפד"ל) - מפקד אמיתי שבו יהיו המתפקדים מוכנים לשלם דמי חבר סמליים לפרק זמן ארוך בהוראת קבע. מפקד כזה אולי לא יניב מאות אלפי מתפקדים אלא רק מספר אלפים, אבל יש להניח שמספר זה ייצג את מי שבאמת מעוניין להשתתף בתהליך הפוליטי.
במפקד יש לשתף את כל הגורמים הפוליטיים והחברתיים של הציונות הדתית. כולם צריכים להרגיש שיש להם בית ויש להם דרך להשפיע. מהלך זה אולי יצריך הקמת ארגון גג חדש, אבל חובה להתעלות ולהתקדם. אולם מדוע לאזרח מן השורה להתפקד ולשלם ? בחירה של חברי מרכז איננה מותירה ביד המתפקד די כוח להשפיע. יש להניח שכשיסתבר שלמתפקדים אכן ניתן כח רב יותר להשפיע - יגדל מספרם בעתיד. לשם כך יש לאפשר התפקדות במשך כל השנה וגבית דמי חבר רציפה. זכות בחירה פסיבית ואקטיבית תותנה בותק מסוים. חבר מוסדות המפלגה שלא ישלם מיסים - יוצא מאותם מוסדות.
מהו אותו כח שעשוי למשוך עוד מתפקדים ? כח זה הוא בעיקר השפעה על הרשימה לכנסת. אחד הרעיונות הוא לעבור לשיטת הבחירות המקדימות ('פרימריס'). אלא שלשיטה זו יש חסרונות רבים והראשון בהם הוא החמרת הקשר בין הון ושלטון (שכן רק בעלי הון יוכלו לפרסם עצמם בקרב ציבור גדול כל כך). מאידך, בחירות במרכז מעלות בעיות קשות של שחיתות, ותלות מוגזמת של חברי הכנסת בחברי המרכז.לכן מוצעת בזה שיטה משולבת:
• חלק מהמקומות (ובהם מקומו של היו"ר) יבחרו על ידי כלל מתפקדי התנועה. יהיה שריון לנשים וצעירים. • שאר המקומות יבחרו על ידי מרכז התנועה. מי שמכהן כח"כ לא יוכל להתמודד במרכז. כך תובטח תחלופה ויתאפשר שריון לנשים, צעירים, עולים ומגזרים נוספים.
• אפשר שמספר זניח (ובודאי לא המקומות הראשונים) של מועמדים יקבעו על ידי ועדה מסדרת לתיקון עיוותים ושדרוג הרשימה בהיבט הפופוליסטי. כך יהיה ניתן לדאוג שהרשימה לא תהיה מונוליתית מדי, כזו שאיננה רובה ככולה על טהרת הגברים, האשכנזים, המתנחלים או הירושלמים בני החמישים פלוס. חברי הכנסת (המפורסמים ממילא ושיש להם תורמים) יוכלו להתמודד בפריימריס.
למועמדים חדשים יהיה יותר קל להתמודד במרכז, אולם מאידך הם לא יוכלו ל'קנות' חברי מרכז שכן אין בידם כוח עדין. לאחר שיבחרו - לא יוכלו להתמודד במרכז שוב. תוכנית זו איננה בגדר 'כזה ראה וקדש', מטרתה לתת כיוון כללי. אולם אין תחליף לבחירה מושכלת של ההנהגה.
אסור לזלזל במי שנקראים לעיתים בזלזול - 'עסקנים'. הללו שיש מאחוריהם שנים של עבודה אפורה לכאורה, מכירים את המערכת ויש להם את הניסיון, הקשרים והערכה מפוכחת של המציאות. אלא שאי אפשר בלעדי המנהיגים הכריזמטיים הסוחפים את הציבור אחריהם ובלעדי המנהיגים האידיאולוגיים המתווים את הדרך.
לציונות הדתית יש תפקיד חשוב ביותר בתולדות המדינה. למעשה, עתידה של המדינה תלוי בציונות הדתית. לציונות הכללית אין את האנרגיה הדרושה להנעת הקטר הציוני כלפי העתיד. לציבור הדתי הלא ציוני אין את הרצון לפעל למען המדינה. שיקומה של התנועה הציונית דתית אינו רק עניין אינטרסנטי צר - מדובר בעתידה של המדינה.
(פורסם ב'יהודילי')
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה