מדוע הדתיים נמצאים בימין הפוליטי ?

תופעה ברורה ומעניינת היא שרוב הציונות הדתית נמצאת מן המרכז וימינה בכל הקשור להשקפה המדינית (מה שאין כן בהיבט הכלכלי- חברתי ולא בצד זה נעסוק במאמר זה). מהן הסיבות לכך ? הגיוני כמובן לעשות מחקר עם שאלונים ולנתח את התוצאות. אך עד שמישהו ירים את הכפפה, אני מציע מספר רעיונות כבסיס לתזת המחקר.

הזיקה הנפשית

אדם קרוב אצל עצמו ואצל מקומו, מהו מקומנו הלאומי ? מי שכל שנה חוזר ושומע על יעקב אבינו בבית אל, על דוד המלך בחברון ועל המלך אחאב בשומרון, מרגיש בן בית באותם מקומות. הם לא נתפסים במקומות מעבר להרי החושך שהיותם תחת ריבונות זרה אינה מעלה ואינה מורידה, משל היו מכה, מוסקבה או טהרן. השמות 'חברון' ושכם' מעוררות אצל היהודי המאמין את אותו רטט שמעלים השמות 'דגניה', 'חניתה' או 'יד מרדכי' אצל הציוני הממוצע (המשכיל). אמנם עד היום כולנו קוראים לשכם 'שכם' ולא בשם הערבי 'נבלוס' (מהשם הרומי 'ניאפוליס'), אבל מסתבר שלא די בשם התנ"כי בשביל ליצור זיקה. אפשר גם להזכיר שכיום, כשכמעט לכל ציוני דתי יש קרוב או מכר הגר ביש"ע (כ 10% מהחברה הדתית חייה ביש"ע), הרי שהביקורים בשטח גם הם תורמים לקשר הנפשי (יותר מדי אנשים חושבים שהתנחלות ממוצעת היא סוג של מעברה עם שלשה קראונים ושתי משפחות..)

זכור ימות עולם

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל היא יותר מסיסמה או אמונה – זוהי עובדה היסטורית. היהודי המאמין הוא בעל תודעה היסטורית מפותחת יותר. החגים היהודיים, אם מרימים את הראש מעל לצלחת, נועדו בין השאר להזכיר לנו אירועים היסטוריים – מיציאת מצרים ועד גזירות המן. המודעות ההיסטורית של היהודי המאמין מתחילה אצל יהושע ולא בעליה השניה. אמנם מדינת ישראל עושה מאמצים להתחבר אל הממלכות היהודיות שהיו כאן (למשל במטבעות), אבל בתודעה היומיומית, הישראלי הממוצע החוגג, למשל, את חנוכה, לא ממש מודע לכך שכל קרבות יהודה המקבי נערכו במקומות הנמצאים כיום ביש"ע.

היהודי הציוני המאמין, למרות תמיכתו האיתנה בעקרון שלילת הגלות, לא שוכח את הלקחים ההיסטוריים של מאות שנות גולה – לסמוך אפשר רק על עצמנו ולהתפלל לעזרת אבינו שבשמים. הסכמים המבוססים על תקוות תלויות באוויר – אין להם סיכוי רב לזכות בתמיכתו (בייחוד כשהלקח מההיסטוריה הקרובה גם הוא מעיד על חוסר תכליתיותם של אותם הסכמים).

הפיל והבעיה היהודית

למרות החזון המשיחי המיוחס לציבור הנדון, היהודי המאמין נטוע היטב בעולם הזה. ההלכה מתמרנת תדיר בין המסורת ובין המציאות. לחזון המשיחי כמעט ואין השפעה על עולם המעשה. לכן היהודי המאמין אינו נוטה לשגות באשליות, אלא לבחון את המציאות כמות שהיא. יש הבדל בין לשיר 'אני מאמין' ובין המתנה בפועל בכניסה לירושלים. תקוות לחוד ומעשים לחוד (לפעמים הפרגמאטיות הזאת בעוכרנו – תשאלו את הרצל). אפשר לקוות ולייחל לשלום אזורי, אולם כל עוד אין סימנים בשטח – לא סביר שיהודי מאמין יתמוך במה שנראה לו כמעשים הזויים (וכבר אמרו שחסידי המהלכים המדיניים מנהגים בעצמם כ'משיחיסטים').

אופציה בירידה

תערובת של עמדה ציונית והלכתית מונעת את היהודי המאמין מלשקול ברצינות אופציה של חיים במקום אחר. מטבע הדברים מי שחש שיש לו אופציה אחרת (טובה יותר או פחות) ילחם בפחות תקיפות על עמדותיו העכשוויות. הסקרים מוכחים שהציבור הציוני דתי הוא הפטריוטי ביותר והיורד פחות. 

לפני סיום

יש בודאי עוד רעיונות וכאמור אין זה מאמר מסכם אלא אתגר לפני מחקר. הקורא בודאי שם לב להעדר הטיעון הדתי. אין זה מקרי. אם נעשה פראפרזה על דברי ר"י עראמה הרי שבנידון דידן – "המבטיח הבטחות – ידאג לקיומן". ההבטחה ה-לקית מחזקת את התודעה ההיסטורית, אך איננה יכולה כשלעצמה להניע פעולה אקטיבית, בודאי לא פעולה מדינית. אין להכחיש שהמאמין בבורא ובהבטחתו יוצא מחוזק בדעותיו (הנובעות כאמור ממקורות אחרים) הלאומיות, זאת מכיוון שעמדתו הפוליטית ואמונתו הדתית אינן סותרות אחת את השניה (אצל קומץ אנשי השמאל ישנה בעיה של סתירה ואולי זהו מקור הבעתם המיוסרת תדיר). תיאורטית, אם יגיע רגע שבו יעמוד היהודי המאמין מול אפשרות אמיתית של שלום ששוברו הטריטוריאלי בצידו, אולי נראה התלבטות אמיתית, אולם מכיון שלדעת הכותב קיומו של השובר מכחיש מניה וביה את רצינותו של התהליך, הרי שאותה התלבטות לא תגיע.

"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום..."