מדוע הדתיים נמצאים בימין המדיני ?

אגב ביקורתו את ספרו של אלישיב רייכנר 'באמונתו – סיפורו של הרב עמיטל' ('התינוק עודנו בוכה', הצופה א' בתמוז תשס"ח), שואל גלעד סרי לוי "מהו הרקע החברתי המביא לכך שמקומם של רבנים דתיים-לאמויים נתפס כמובן מאליו 'בימין'". הכוונה כמובן לימין המדיני (שכן במישור החברתי דומה שהמצב הפוך). ברי לי שגלעד מודע לעובדה שרוב מנין ורוב בנין של הציבור המכונה 'דתי לאומי' מזדהה עם הגישות שמן המרכז וימינה (שוב – ככל שמדובר בצד המדיני) ועל כן אך הגיוני שמנהיגיו התורניים הבאים מקרבו יהיו אף הם 'תבנית נוף מולדתם'.

סביר להניח שגלעד מדלג על שאלת הכמותית ומתעניין בשאלה האיכותית – מדוע רוב הציונות הדתית נמצאת מן המרכז וימינה בכל הקשור להשקפה המדינית. מהן הסיבות לכך ? יותר ממתבקש לערוך מחקר סוציולוגי מקיף בשאלה זו, לחלק שאלונים ולנתח את התוצאות. אך עד שמישהו ירים את הכפפה, אני מציע מספר רעיונות אפשריים כבסיס לתזת המחקר (וכידוע, בעולם האקדמי, תחילתו של כל מחקר היא בתזה שהחוקר מנסה להוכיח).

לשאלה זו מספר היבטים, החל מהנכונות (או יותר נכון – אי הנכונות) לוותר על שטחי א"י במסגרת תהליך שלום וכלה בשאלה אלו פעולות יש לנקוט כנגד הטרור הערבי. בשלב זה, איננו מחלקים בין השאלות.

הזיקה הנפשית

אדם קרוב אצל עצמו ואצל מקומו, מהו מקומנו הלאומי ? מי שכל שנה חוזר ושומע על יעקב אבינו בבית אל, על דוד המלך בחברון ועל המלך אחאב בשומרון, מרגיש בן בית באותם מקומות. הם לא נתפסים במקומות מעבר להרי החושך שהיותם תחת ריבונות זרה אינה מעלה ואינה מורידה, משל היו מכה, מוסקבה או טהרן. השמות 'חברון' ושכם' מעוררות אצל היהודי המאמין את אותו רטט שמעלים השמות 'דגניה', 'חניתה' או 'יד מרדכי' אצל הציוני הממוצע (המשכיל). אמנם עד היום כולנו קוראים לשכם 'שכם' ולא בשם הערבי 'נבלוס' (מהשם היווני 'ניאפוליס'), אבל מסתבר שלא די בשם התנ"כי בשביל ליצור זיקה. אפשר גם להזכיר שכיום, כשכמעט לכל ציוני דתי יש קרוב או מכר הגר ביש"ע (כ 10% מהחברה הדתית-לאומית חייה ביש"ע), הרי שהביקורים בשטח גם הם תורמים לקשר הנפשי (יותר מדי אנשים חושבים שהתנחלות ממוצעת היא סוג של מעברה עם שלשה קראונים ושתי משפחות..)

זכור ימות עולם

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל היא יותר מסיסמה או אמונה – זוהי מסקנה היסטורית. נראה שהיהודי המאמין הוא בעל תודעה היסטורית מפותחת יותר. החגים היהודיים, אם מרימים את הראש מעל לצלחת, נועדו בין השאר להזכיר לנו אירועים היסטוריים – מיציאת מצרים ועד גזירות המן. המודעות ההיסטורית של היהודי המאמין מתחילה אצל יהושע ולא בעליה השנייה. אמנם מדינת ישראל עושה מאמצים להתחבר אל הממלכות היהודיות שהיו כאן (למשל במטבעות), אבל בתודעה היומיומית, הישראלי הממוצע החוגג, למשל, את חנוכה, לא ממש מודע לכך שכל קרבות יהודה המקבי נערכו במקומות הנמצאים כיום ביש"ע.

היהודי הציוני המאמין, למרות תמיכתו האיתנה בעקרון שלילת הגלות, לא שוכח את הלקחים ההיסטוריים של מאות שנות גולה – לסמוך אפשר רק על עצמנו ולהתפלל לעזרת אבינו שבשמים. הסכמים המבוססים על תקוות תלויות באוויר – אין להם סיכוי רב לזכות בתמיכתו (בייחוד כשהלקח מההיסטוריה הקרובה גם הוא מעיד על חוסר תכליתיותם של אותם הסכמים, אלא שבשביל זה לא צריך זיכרון היסטורי של יהודי מאמין).

הפיל והבעיה היהודית

למרות החזון המשיחי המיוחס לציבור הנדון, היהודי המאמין נטוע היטב בעולם הזה. ההלכה מתמרנת תדיר בין המסורת ובין המציאות. לחזון המשיחי כמעט ואין השפעה על עולם המעשה. לכן היהודי המאמין אינו נוטה לשגות באשליות, אלא לבחון את המציאות כמות שהיא. יש הבדל בין לשיר 'אני מאמין' ובין המתנה בפועל בכניסה לירושלים. תקוות לחוד ומעשים לחוד (לפעמים הפרגמאטיות הזאת בעוכרנו – תשאלו את הרצל). אפשר לקוות ולייחל לשלום אזורי, אולם כל עוד אין סימנים בשטח – לא סביר שיהודי מאמין יתמוך במה שנראה לו כמעשים הזויים (וכבר היה מי שאמר שחסידי המהלכים המדיניים מתנהגים בעצמם כ'משיחיסטים').

אופציה בירידה

תערובת של עמדה ציונית והלכתית מונעת את היהודי המאמין מלשקול ברצינות אופציה של חיים במקום אחר. מטבע הדברים מי שחש שיש לו אופציה אחרת (טובה יותר או פחות) ילחם בפחות תקיפות על עמדותיו העכשוויות. הסקרים מוכחים שהציבור הציוני דתי הוא הפטריוטי ביותר והיורד פחות. 

לפני סיום

יש בודאי עוד רעיונות וכאמור אין זה מאמר מסכם אלא אתגר לפני מחקר. הקורא בודאי שם לב להעדר הטיעון הדתי. אין זה מקרי. אם נעשה פראפרזה על דברי ר"י עראמה הרי שבנידון דידן – "המבטיח הבטחות – ידאג לקיומן". ההבטחה ה-לקית מחזקת את התודעה ההיסטורית, אך כשלעצמה תתקשה מאד להניע פעולה אקטיבית, בודאי לא פעולה מדינית (בניגוד לפעולה אישית). אין להכחיש שהמאמין בבורא ובהבטחתו יוצא מחוזק בדעותיו (הנובעות כאמור ממקורות אחרים) הלאומיות, זאת מכיוון שעמדתו הפוליטית ואמונתו הדתית אינן סותרות אחת את השניה (אצל קומץ אנשי השמאל ישנה בעיה של סתירה ואולי זהו מקור הבעתם המיוסרת תדיר). תיאורטית, אם יגיע רגע שבו יעמוד היהודי המאמין מול אפשרות אמיתית של שלום ששוברו הטריטוריאלי בצידו, אולי נראה התלבטות אמיתית, אולם מכיוון שלדעת הכותב קיומו של השובר מכחיש מניה וביה את רצינותו של התהליך, הרי שאותה התלבטות לא תגיע.

"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום..."

 (פורסם ב'הצופה')