הנחת היסוד שבה נפתח היא שעתידה של המדינה תלוי בציונות הדתית. האידיאה של הציונות הדתית חייבת להנהיג את המדינה, וכל עוד זה לא יתקיים, המדינה תמשיך לקרטע אם לא גרוע מכך. מדינת ישראל, שהיא למעשה גלגול של מלכות יהודה, אוטונומית עזרא ומדינת החשמונאים, הגיעה להשגים רבים ועצומים בשישים שנות קיומה.
שנים רבות השתרך קטר הציונות הדתית במאסף כשהוא מתבונן בעינים כלות בטיל המבריק והזוהר של הציוניות החילונית (את החרדים שנותרו בתחנת המוצא נשאיר לעת עתה מחוץ לדיון). אולם האנרגיה של הטיל שהשיל מעליו את מנוע המסורת, אנרגיה זו הולכת וכלה. אם איננו רוצים שהמדינה תתפורר, בין אם בפיצוץ עז, קצר ומרהיב ובין אם בחיכוך איטי באטמוספרית ההיסטוריה, דומה שמוטל עלינו להמשיך למשוך בעול, כמעט לבדנו.
אם אמנם היה עם ישראל קץ בדרך הציונית, כי אז היינו עמלים לשווא. אולם הנחת יסוד נוספת היא שבניגוד לרוח הנכאים המשודרת תדיר מההנהגה הנוכחית ומהתקשורת, רוח העם משתוקקת עדין לעתיד טוב, עתיד שישחזר באופן משופר את הישגי העבר. ציבור זה נמצא במעין עמדת המתנה ומחפש את אותו כלי רכב שיעלה אותו הלאה במעלה ההיסטוריה.
הציונות הדתית צריכה להיענות לאתגר.
אולם צריך להבהיר שאין קיצורי דרך. יש רק דרך אחת שבה יכולה הציונות הדתית להגיע להנהגת המדינה. דרך זו דורשת שכנוע של אזרחים רבים ככל האפשר לתמוך בסדר היום של הציונות הדתית ובהנהגתה. לצורך העניין אין זה משנה כלל אם רצים בראש אחד או במספר מפלגות וגם לא משנה כיצד נבחרת הרשימה לכנסת. את ההנהגה לא נכבוש אלא אם ציבור גדול מספיק מאזרחי המדינה יגיע לקלפי וישים במעטפה פתק של מפלגה בעלת סדר יום ציוני דתי.
בחירתם של מועמדים בעלי כיפה סרוגה (בלשון השאלה – כי יכולות אלו להיות נשים מהמגזר) אינו מקדם את הציונות הדתית להנהגה, אלא לכל היותר את אותו מועמד באותה מפלגה. אין זה משנה אם מדובר בעותניאל שנלר או מנחם בן ששון בקדימה, משה פיגלין או יחיאל לייטנר בליכוד או מלכיאור בעבודה. כולם חובשי כיפות סרוגות ומנהלים אורח חיים שהוא גם דתי וגם ציוני. אולם ברגע שהם פועלים בתוך מסגרת פוליטית שאיננה ציונית דתית – ממילא אין בפעילותם בכדי לקדם את סדר היום הציוני-דתי, כרעיון, לעמדת הנהגה. אפילו אם מחר ייבחר מועמד דתי להנהגת מפלגת שלטון חילונית, או אפילו מסורתית, הוא יהיה שבוי בסדר היום של מפלגתו, שכמובן איננו סדר יום ציוני-דתי.
נעיר כאן שמי שעושה כן, בעצם עושה הפרדה מוחלטת בין השקפתו הדתית ובין השקפתו הציונית. אידאה זו היא המשך האידיאה של 'הציונות אין לה דבר עם הדת' ונושאיה אינם ציונים-דתיים כי אם לכל היותר ציונים ודתיים, בלשון ארכאית נקרא להם 'ציונים בני דת משה'. זוהי למעשה עמדה חרדית. אולם בעוד שהעמדה החרדית הקלאסית מקבלת את היהדות ופוסלת (מסיבות שונות) את הציונות, הציונים בני דת משה מקבלים את שתי האידיאות (במנותק זו מזו כמובן). הצד השווה שבינם הוא הנתק המתאפשר בין התורה והציונות (כלומר, מה שנתפס בעיני שתי הקבוצות האלו כציונות). לא כן העמדה של הציונות הדתית הרואה בתפיסה הציונות מרכיב של התפיסה הדתית, לדידנו, הצירוף 'דתי-לא-ציוני' הוא אוקסימורון, תרתי דסתרי, כשם שאי אפשר באמת להיות דתי-לא-שומר-כשרות.
אלא שלאמיתו של דבר – זו השקפה אפשרית ומציאותית. יכול אדם חובש כיפה שלא להזדהות מלכתחילה עם סדר היום הציוני דתי ולהעדיף משיקולים שונים סדר יום אחר. המקרה כזה הגיוני שימצא עצמו במסגרת פוליטית כמו הליכוד, העבודה, מרצ או כל מפלגה אחרת. הדבר היחיד שיש לדרוש במקרה כזה הוא להיות גלוי וכן ולא לנסות לגיס תמיכה על בסיס מדומה של ציונות דתית. כמובן לגיטימי שאותו אדם ותומכיו ינסו לשכנע מצביעים פוטנציאליים לעזוב את סדר היום הציוני-דתי ולעבור לסדר יום של מפלגה אחרת.
אולם דומה שיש מי שחושבים שאת סדר היום האמוני של הציונות הדתית אפשר להעלות להנהגה על ידי' קיצור דרך' דרך מפלגה קיימת. מתפקדים למפלגה גדולה, משנים את סדר היום שלה תוך כדי שימור מאגר מצביעיה (שלדעתם לא ישים לב להבדל) ו... הופ אנחנו על הסוס. דרך זו היא אונאה כפולה, אם היא תצליח – הונאת את הבוחר, אם היא תכשל – הונאת את עצמך (ואת תומכיך). יש מי שטועה לחשוב שזו כוונתה של 'מנהיגות יהודית' – זו כנראה טעות. דומני שסדר היום של 'מנהיגות יהודית' איננו בדיוק ציוני – דתי.
בהקשר זה נעיר שהתלונות על 'מנהיגות יהודית' לפיה היא מנסה לעשות השתלטות עוינת על הליכוד הן מגוחכות. אמנם סדר היום של חטיבת 'מנהיגות יהודית' אינו דומה אפילו לסדר היום של הליכוד, אולם זכותם של חברי ליכוד לפעול לשינוי סדר יומה של המפלגה. מי שמזדהה עם סדר היום של 'מנהיגות יהודית', צריך להחליט אם הוא מוכן לתמוך בליכוד גם בשעה שהוא נותר עם סדר היום המקורי שלו. מי שמחפש סדר יום ציוני דתי, אין לו מה לחפש לא בליכוד הנוכחי וכנראה גם לא בליכוד במקרה ש'מנהיגות יהודית' אכן תצליח לשנות את סדר יומו (אם זה יקרה, יצטרך כל בוחר ליכוד בעבר להחליט אם סדר היום החדש של הליכוד מתאים לו).
אולם יש להתייחס לטענת האומרים שתם זמנה של הציונות הדתית ושל ההסתגרות האידיאית. זהו סוג של אי הבנה בסיסית לגבי מהות הציונות הדתית. הרי מהי אידיאה המצדיקה מסגרת פוליטית נפרדת ? האומנם אין המחלוקת על מדיניות מצדיקה הבדל בין מפלגות ימין ושמאל ? האם אין המחלוקת בשאלה של מדיניות כלכלית מצדיקה הפרדה בין מפלגות קפיטליסטיות ובין מפלגות סוציאליסטיות ? האומנם אמונה דתית נחותה מתפיסה כלכלית או מדינית ? לא תהא כוהנת כפונדקית ? אם ההשקפה הדתית משנית או שלישונית היא יחסית להשקפות עולם אחרות – סביר לראות בה סרח עודף המפריד לשווא בין אנשים היכולים להתקבץ יחדיו תחת מטריה פוליטית אחת על בסיס רעיון פוליטי מסוים (לא ציוני דתי כאמור).
בשורה התחתונה, שהייתה בעצם הראשונה במאמרנו זה, יש לזכור כי הדרך להנהגה – אין לה קיצורי דרך. על הציונות הדתית לגרום לציבור רחב ככל האפשר לבחור בסדר היום של הציונות הדתית. לשם כך דרושה אחדות מסוימת, דרושה תעמולה תקיפה להבהרת הדרך, דרושים מנהיגים בעלי שיעור קומה פוליטי ובעלי כריזמה ומעל לכל – דרושה הסכמה על הליבה של סדר היום הציוני דתי והתגבשות אחרי כוח פוליטי שליבה זו היא סדר היום שלו.
(פורסם ב'הצופה')
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה