(על 'איסתרק' של מיה קינן. הוצאת דני ספרים 2008)
מדינה יהודית, כזו שהתורה מנחה אותה, היא משאת נפש של שומרי תורה ומצוות וסיוט נורא למי שאינם כאלו. אלו האחרונים כבר העלו לחלל התרבות הכתובה יצירות הדנות במציאות שכזו. מציאות מאד לא נעימה יש להודות, אפילו מפחידה ומאיימת, גם בעיני הקורא הדתי. אולם כיצד תראה מדינה שכזו בעיני סופר שומר תורה ומצוות ?
מ' (מיה, את השם הזה למדתי מהאינטרנט. בספר אין לו זכר ונתייחס לענין בהמשך) קינן הרימה את הכפפה וכתבה רומן (ראשון מטרילוגיה מובטחת) המתרחש במדינה יהודית, מדינה שבה גם המלך לומד דף יומי ויש חיילים שתפקידם לומר תהילים בזמן הקרבות. לא, לא מדובר במדינת ישראל העתידית. מטעמים כמוסים עימה, מיקמה הסופרת את המתרחש ברומנה - בממלכת כוזר של ימי הבינים, אם כי היא מודה שכל קשר בין העובדות ההיסטוריות (המועטות) אודות כוזר ובין הממלכה שבספר – סמליות בלבד. כוזר של איסתרק – רק משל הייתה וכמשל עליה להקרא.
על הספר
גיבור הסיפור הוא איסתרק (לא שם עברי, הסופרת משתעשעת בגיוון בין שמות עבריים, דמויי-עבריים ושמות לעזיים) בן ה 17, יורש העצר של כוזר. אמנם הוא חי במדינה דתית שבה (כמעט) כולם יראי שמים וקובעים עיתים לתורה, אבל איש לא חופשי מתאוות, ותאוות הכח מושלת בכיפה (תרתי משמע) גם במדינת התורה של כוזר. איסתרק מוצא עצמו נגרר אחרי המאורעות כשמהלומות כואבות ניחתות עליו ללא הרף. במעין תהליך התבגרות הוא עובר תהליך מחשבתי אל מול פיתויי העולם הזה ובדומה לסימבה מתעמתים בנפשו הנאות העולם הזה מחד והמחויבות האישית והמשפחתית מאידך. כמו סימבה – האחראיות מנצחת, אלא שבמקרה של איסתרק, צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים ואידך זיל קרא.
אולם הספר המתחיל בקול ענות גבורה, עם עלילה סבירה ביותר ושבה יהדותם ודתיותם של הגיבורים נקראת כמובנת מאליה, מתדרדר במהלך 600+ עמודיו אל מהלכים נפתלים מדי, פתרונות של 'דאוס אקס מכינה' ומתקתקות יתר של התנהגות דתית. חבל. פה ושם ישנם כשלים אנכרוניסטיים כשהכותבת שמה בפיהם של הדוברים, בני ימי הביניים, ז'רגון מודרני לחלוטין (כמו סיומת החיבה 'וש' או המילה 'כיף'), אבל זה שולי יחסית לכשל שדלעיל.
ראיתי שיש המונים את הספר בסוגת הפנטסיה ולא היא. אין בספר לא מגיה ולא חיות דמוניות, לא ערבוב תקופות ולא אלים מתערבים. קשה אמנם להגדיר את הספר כ'רומן היסטורי', אך גם 'רומן של היסטוריה אלטרנטיבית' לא ממש מתאים. ושמא לפנינו ספר הקובע סוגה לעצמו.
אז איך נראית המדינה ההלכתית ?
זה הרגע לומר שהסופרת היא חרדית. שמה מרמז על מוצא לא כל כך חרדי ואולי זה היה המניע להיעדרות השם מכריכת הספר. אז איך נראית אותה מדינה יהודית בחזון החרדי של מיה קינן ? באופן די מפתיע היא לא דומה כלל לחברה החרדית הישראלית. ואולי זה לא צריך להפתיע שכן החברה החרדית בנוסחה הישראלי איננה מסוגלת לקיים מדינה (כשל מרכזי בהשקפה החרדית, אבל לא נכנס לזה עכשיו). אנשי ממלכת כוזר עוסקים בכל תחומי החיים: רופאים, חקלאים, אדריכלים, אפילו משרתים בצבא (קבע ומילואים) ויש אפילו צייר אחד.
אמנם ישנה נוכחות בלתי קבועה של 'גדולי הדור', אולם לעיתים נראה כי נוכחות זו 'הודבקה' בשלבי עריכה מאוחרים יחסית שכן העלילה מתקיימת גם בהעדרם. כך בישיבת מטה צבאית של המורדים מתחבט מנהיג המורדים בין שתי אפשרויות צבאיות ובאנחה הוא מפטיר 'זאת היא שאלה לגדולי הדור' (שאלה צבאית כאמור).
אולם עיקרה של ההשקפה החרדית בספר שזורה לאורכו כשהמחברת מתארת את הפער התרבותי בין התרבות הכוזרית ובין התרבות של הקאוורים, השבט המתחרה. הגיבור מתלבט באשר למשיכתו למוסיקה הנכרית:
"אני אוהב מוסיקה... אני חושב שיש בה משהו קסום..." המשפט הזה היה של אבא ש..הסביר מדוע המוסיקה המגיעה מעברו השני של הגבול מזיקה ופוגעת...
הוא הושיט את [הנבל] לעברו של איסתרק וזה הושיט כמכושף את ידו, חוצה... קו גבול שלא שורטט מעולם..
מכיוון אחר, הנבל בסיפור, מנסה, שומו שמיים, לתת לבחורי הישיבה חליפה במתנה. הסופרת מתארת בגינוי עצום את המהלך והשפעתו השלילית על בחורי הישיבה (הכותבת לא מגנה את הרבנים בענין).
ספרות משווה
מתבקש ממש להשוות ספר זה לשני ספרים אחרים העוסקים בכוזר היהודית. שניהם נכתבו לפני כמאה שנה. הראשון הוא ספרו של הרב זליג שכנוביץ'. אלי הגיע הספר רק במהדורה המשוכתבת והמעובדת של א' חכמוביץ' (שוב אישה המסתפקת באות אחת של שמה, הספר יצא בהוצאת פלדהיים תשמ"ה). הספר 'זכה' לאישור 'הועדה הרוחנית לבקורת ספרי קריאה' ומכיוון שראיתי מה עשו לספרי הרב להמן, ששכנוביץ היה מעורכי עיתונו 'דר איזראעליט', אין לי אלא לקוות ששלד הסיפור נותר על כנו. הספר הוא למעשה עיבוד ספרותי למידע ההיסטורי הידוע על תקופת ממלכת כוזר, התגיירות שליטה עלייתה ונפילתה (כתבי אל קירקיסאני, ספר הקבלה לראב"ד, אגרת חסדאי אבן שפרוט ועוד). הספר לא עוסק כלל בקורות כוזר לאחר הגיור, אך מענין לציין שאחד הגיבורים בחלקו הראשון מקים גדוד יהודים כעזר לכוזרים במלחמתם (שוב – מעשה שלא תואם את ההשקפה החרדית שאמנם התירה את הפצת הספר..
הספר השני הוא אחד מכרכי 'זכרונות בית דוד'. סדרה זו ראויה לסקירה וחקירה בפני עצמה שכן היא אוסף מלוקט ומעובד של סיפורים שונים ממקורות שונים (אפשר למצוא מידע מעניין אצל ניצה בן אור 'רומן עם העבר : הרומן ההיסטורי היהודי-הגרמני מן המאה ה- 19 ויצירתה של ספרות לאומית', הוצאת דביר, 1997). בכרך התשיעי, הסיפור השלישי נקרא 'במלכות הכוזרים' והוא מתרחש לקראת סופה של הממלכה ובמידה מסוימת הוא מקביל לחלק השני של הספר הקודם, אולם ניכר בו כי כותבו היה אמון על הגישה היותר מודרנית ויותר לאומית וזה ניכר גם בנאומים של הדוברים וגם בהתנהגותם (לא תמצאו נשיקות ב'איסתרק').
סיכום
למרות הביקורת, הספר נחמד למראה וטוב למאכל.. גם בהיבט האידאי טוב לראות שגם ההשקפה החרדית 'נכנעת' למציאות ומתנהגת כמעט כמו האורתודוכסיה המודרנית כשצריך. אולם גם בהיבט העלילתי והסיפורי, בודאי שהספר עדיף על הרבה ספרים מתורגמים שבהם אנחנו מוכנים לדלג בקלילות על אלמנטים מיסיונריים.
ואני רק נשאר בתהייה אם הכוזרים של מיה קינן מתפללים בנוסח אשכנז או ספרד....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה