שכר הלימוד במוסדות החינוך העל תיכוניים במגזר הדתי

תזכיר לוועדה הציבורית

הקדמה

מן המפורסמות היא עלותו הגבוהה של מרכיב החינוך בסל ההוצאות של המשפחה הדתית-לאומית. למשפחה הממוצעת יש מספר ילדים הגבוה מהממוצע הארצי ושכר הלימוד בישיבות התיכוניות ובאולפנות, גבוה מאד. אם התשלום המותר והמקסימאלי בחינוך הכללי הוא כ 2000 ₪ לשנה, הרי שבחינוך הדתי התשלום נע בין פי 4 ועד פי 10 ואף יותר מזה.

הצעות

א.      קביעת קריטריונים ברורים לגבי הוצאות השכר המנהלתיות במוסדות וברשתות. צריך שתהיה למנכ"לים, למנהלים האדמיניסטרטיביים וכדו' טבלת שכר כמו של מורים או מקצועות אחרים. מה שפורסם במקור ראשון לפני שמן מה, נראה רע אבל הטיפול הראוי אינו יכול להיעשות באופן התנדבותי על ידי מנהלי המוסדות. ייקל עליהם לפעול על בסיס הנחיות מסודרות.

קריטריונים אלו יכללו נושאים כמו גודל המוסד/הרשת, מספר שעות העבודה בפועל שמקדיש אותו אדם למוסד ועוד.

ב.      איגום משאבים או במילים אחרות – איחוד מוסדות. לכל מוסד יש תקורה בסיסית וככל שמספר התלמידים גדול יותר, התקורה מתחלקת על פני יותר תלמידים. מוסד גדול גם יכול לפתוח מגמות בצורה שאיננה גירעונית. למשל: כשיש 50 תלמידים בשכבה, פתיחת מגמת פיסיקה ל5 - 10 מהם לא תתוקצב במלואה על ידי משרד החינוך – ההורים נאלצים לשלם את התוספת. אם בשכבה יש 200 תלמידים ובמגמה יש 30 תלמידים, המימון ממשרד החינוך גבוה יותר וממילא התשלום של ההורים קטן יותר.

יש בציבור נטייה להקמת מוסדות קטנים בטיעונים שונים של ייחודיות ושל יחס אישי. אפשר לקיים ייחודיות על ידי הקמת מגמות ומסלולים בתוך אותו מוסד ואת היחס האישי אפשר להמשיך ולקיים על ידי צוות גדול יותר (אם כי קטן יותר מהצירוף של כלל המוסדות המתאגדים).

יש לקבוע אפוא גודל מינימאלי של תלמידים בכל שכבה במוסד. במקרים מיוחדים אפשר לקבוע חריגים (למשל במקום מרוחק באמת כמו אילת, או במוסד לילדים עם קשיי קשב וכדו').

ג.        שקיפות. נגזר מכל הנ"ל הוא הצורך בשקיפות. כל מוסד יכין תוכנית תקציבית שתוגש מראש לאישור ועד ההורים וכמו כן ישלח לכלל ההורים דוח עם פירוט ההוצאות ברמה שיש לדון בה (משהו שבין ספר התקציב ובין השורה התחתונה).

ד.      ביטול הפנימיות או למצער צמצומן למינימום. מאות המוסדות הפרושים בכל הארץ מאפשרים מענה כמעט לכולם (למעט מקרים חריגים כמו מוסד לתלמידים עם קשיי קשב וריכוז או מוסד עם תוכנית לימודים שהיא ייחודית באמת ולא ניתנת לביצוע במוסד אחר). הקיבעון על הרעיון הפנימייתי (שבחינוך הכללי כמעט אין לו זכר) גורם לעליה גדולה מאד בתשלום בשל הצורך לבנות מבנה לפנימייה, לתחזק אותה, להעסיק מדריכים לשעות הלילה, לספק מזון נוסף וכדו'. לכן יש לבטל את הפנימיות בכל הארץ ולהקים ועדה שתבחן מתן היתרים מצומצמים למוסדות שיוכיחו את הצורך בכך.  לביטול הפנימייה יש יתרון גם בהעצמת המשפחה וחיזוקה.

ה.      בכל המוסדות יש לצמצם עד למינימום את שבתות הישיבה והחגים שבהם נותרים התלמידים במוסד. יש לבטל לחלוטין את הסמינרים הכוללים שבתות (שהן יקרות במיוחד). רק בהיבט של הסעדה אפשר לחסוך כ 10% (בחישוב גס).

ו.        יש לצמצם את ההוצאה על פעילות חברתית שהיא יקרה מאד. יש לדון אם להפוך חלק ממנה לאופציונאלית או לבטלה כליל אות אותו חלק. צריך לקבוע תקרה להוצאות החברתיות ולעודד שימוש מושכל וצנוע (מינימום הסעות ואירוח).

ז.       לאחר (ורק לאחר) כל זאת, יש מקום לתבוע מהממשלה להוסיף תקציב לשעות תורניות.  שעות אלו לא ייוחדו דווקא לחינוך הדתי אלא לכל מוסד שירצה לתגבר את לימודי היהדות בו (בכלל לא יזיק). בשביל לבצע את השלב הזה דרוש כח פוליטי שכרגע אינו מצוי בידי הציונות הדתית המפוזרת בין מפלגות שונות, רובן בכלל לא דתיות. כדאי להזכיר כאן ששידרוג לימודי היהדות בכל המסגרות הוא אינטרס לאומי ולא רק אינטרס של המגזר הציוני דתי.