ערכו של אדם

פרשת בחקתי מסתיימת בנושא של ערכים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה':  וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:  וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:  וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:  וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:  וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:  וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:

ראשית יש לדון במונח 'ערכך'. המחשבה הראשונית היא שמדובר בהטיה – 'ערך שלך'. אלא שאפשרות זו נשללת כשקוראים שגם לגבי נקבה הביטוי הוא 'עֶרְכְּךָ' (היינו מצפים לשווא בכ' הסופית). וגם בהמשך הפרשה כשמדובר בבתים ושאר רכוש המילה אפילו מקבלת את ה' הידיעה.

רש"י שם לב לבעיה והבין שהכ' השניה איננה סיומת של הטיה אולם הוא מודה שאינו יודע טעם תוספת זו ' וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא'. לעומת זאת משער הרשב"ם שמדובר בהכפלת אותיות נפוצה ' כמו שתאמר מאדם אדמומית מן לבן לבנונית'. אלא שדוגמאותיו והדוגמאות שאפשר להביא עוד (ירקרק, כחלחל וכדו' – כולם ממשקל הצבעים).

האלשיך מביא רעיון מענין:

אך הנה כונתו יתברך להשיב על קושי גדול מאד. והוא, כי איככה נוכל וראינו סתירה בתורה בערך האיש מן הקצה אל הקצה. כי שם בכופר נפש עושה ערך האיש כופר נפשו מחצית שקל אחד ופה בערכין חמשים שקלים שלמים ?... הלא הוא כי תרומה לה'. והוא כי התרומה שיש לה שיעור בתורה הוא תרומת מעשר והיא אחד ממאה, כי ממאה סאין היה הישראל נותן עשר ללוי והלוי נותן מהעשר אחד, הרי אחד ממאה, כך מחצית השקל הוא אחד ממאה חצאי שקל שהם חמשים שקלים. וזהו מחצית השקל כו' תרומה לה', כי בתרומת הערך אני מתפייס ומוותר התשעים ותשע חלקים... אך איש כי יפליא בפיו נדר לא יוותר. ... ובגלל הדבר הזה מוסיף הכ"ף ואומר בערכך ולא נאמר בערך, לרמוז כי זה הוא בערכך אתה העצמי שאתה בא להעריכו, ולא במה שאני נתפייסתי בכופר נפש, כי שם לא היה ערכך כמדובר:

האלשיך משווה בין ערכו של האדם בתורמת המקדש – מחצית השקל ושם לב שמדובר במאית של ערכו כאן. לדעתו זה ההבדל בין ערכו של האדם בעיני ה' ובין ערכו בעיניו הוא. לכן נוספת ה'כ' הנוספת להדגיש שמדובר בערך אנושי.

ואכן יש להדגיש שה'ערכך' אינו שווי כספי של האדם. ערכו ה'אמיתי' של האדם, במובן של השווי שלו בשוק העבודה נקרא בהלכה 'דמים'. שווי זה משתנה מאדם לאדם לפי ערכו האמיתי. בזמנם הו מעריכים שווי זה על בסיס ערכו של האדם בשוק העבדים כמו שכותב הרמב"ם (הלכות ערכין וחרמין פרק א הלכה ט):

 הדמים אינן כערכין, כיצד האומר דמי עלי או דמי זה עלי או דמי פלוני עלי אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו או טומטום ואנדרוגינוס או עכו"ם נותן מה שהוא שוה דינר או אלף כאילו הוא עבד הנמכר בשוק.

כיום יש להניח ששווי זה יחושב על בסיס חישוב אקטוארי של ערך עבודתו העתידית של האדם.

עתה יש לגשת לעיקר הסוגיה המעלה שאלות קשות:

א.      מדוע יש הבדל בערך לפי מגדר ? האברבנל מציין את העובדה שהקנס על בעל שור שנגח עבד הוא זהה לעבד או לשפחה.

ב.      אם כבר יש הבדל בין גברים ונשים – מדוע איננו קבוע (ראו עמודת היחס בטבלה). גם שאלה זו נשאלת על ידי האברבנל.

ג.        מה פשר הסדר המוזר בפרשה. אין כאן לא סדר לפי גיל ולא לפי ערך (בטבלה סודרו הערכים לפי הגיל). זו שאלת אלשיך.

	זכר	נקבה	יחס
עד חודש	0	0
חודש עד חמש שנים	5	3	60%
5 – 20 שנה	20	10	50%
20 – 60 שנה	50	30	60%
מעל 60	15	10	66%

השאלה הראשונה טרדה את מנוחתי כבר לפני שנים רבות. לרוב הקושיות על התורה וההלכה מנסות לצייר מציאות של אפליה בין גברים ושנים אפשר לתת תשובות שונות. אמנם יש הרואים בהן תשובות אפולוגטיות המתחמקות מהנחת היסוד של התורה  (לדעת המקשים) ולפיה גברים נעלים על נשים. לא חייבים להתייחס כך אל התורה, אולם סוגית ה'ערכך' היתה אחד המקומות היותר מוקשים בעיני. בדיקת עמדות הפרשנים העלתה כי יש מספר גישות כיצד לפתור שאלות אלו.

יש פרשנים המוכנים להישאר באי הבנה ותולים את ההבדל בגזרת הכתוב כמו שכותב האבן עזרא: " כי זו גזרת מלך, כי מבן חדש עד חמש שנים יתן חמשה שקלים אילו עבר יום אחד נוסף על חדש יתן חמשה שקלים...". וכמותו ר' צדוק הכהן מלובלין : " וענין הנדר שנאמר בו "כי יפליא" שהוא מדברים המופלאים ונעלמים מכל בריה שאי אפשר להתגלות על פי חכמת התורה כלל".  אולם רבים אחרים מחפשים טעם כלשהו להבדלים אלו.

הגישה הראשונה מניחה אכן כי האישה נחותה מן האיש. וכך כותב החזקוני:

ואם נקבה היא וגו' ולנקבה עשרת שקלים קצב ערך דמי נקבה קרוב לחציו של זכר על ידי כי מאיש לוקחה ואין בה רק חצי יצירה.

.... מה שהכתוב פוחת מערכו של זקן מכמות שהיה כשהיה בחור יותר משל אשה היינו טעמא לפי שדרכו של איש להיות אומנתו לפי כחו מלאכה כבדה וכשהוא זקן כחו תש ואינו יכול לעמוד בה. אבל אשה דרכה באומנות קלה וכשהיא זקנה יכולה לעמוד בו במקצת.

האישה, אליבא דהחזקוני, היא רק 'חצי איש'. אולם מכיון שלא בכל גיל ערכה של האישה הוא חצי מוכרח החזקוני להכניס אל תוך פירושו את ההיבט הפיזי של היכולת של האדם לעבוד ולטעון שעם הגיל, קטן ההפרש בין האיש והאישה. הסבר זה אינו מתיישב עם ההבנה שלנו לעיל ש'ערכך' אינו קשור לערכו האמיתי של האדם ולכן חייבים לומר שהחזקוני מדבר על ההבדל העקרוני בין עבודת איש ועבודת אישה.

האברבנל רואה הבדל עקרוני בין איש ואישה, בין האיש המייצג את ה'צורה' ובין האישה המייצגת את ה'חומר' ולכן התורה הייתה חייבת להקצת את ההבדל בכדי להדגיש ענין מטאפיסי זה (האברבנאל לא עונה כאן לשאלת היחס המשתנה בין ערכך של גבר לערכך של אישה).

אולם לא כל הפרשנים סוברים שיש הבדל מעיקרא בין איש ואישה ועל כן הם פונים למחוזות אחרים. האלשיך בעצמו מביא אפשרות נוספת לשאלת ההבדל בערך הערכך לפי הגיל. לפי אפשרות זו ההבדל קשור להבדל שבחיוב המצוות וגם אם אינו אומר זאת במפורש, אפשר לגזור מכאן גם לגבי ההבדל בין גברים ונשים:

אמנם הנה עיקר זמן האדם הוא מבן עשרים עד בן ששים, כי כבר יש בו מקרא ומשנה ומצות וחופה והוא בר עונשים. והוא בעיקר כחו לעסוק בתורה ומצות, ... כי בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות, כי מעשרים שנה והלאה הוא עוסק בשלשתן, ... אך מה שלאחר ששים והלא הוא הולך וממעט בעבודת שמים וביגיעת המצות כי הם ימי הרעה ותשות הכח, על כן הורנו יתברך כי טוב להקדים ערך מה שמבן חמש שנים לעשרים שנה מלהקדים ערך מה שמבן ששים ומעלה

כלומר, המדד הוא פוטנציאל קיום המצוות של האדם והיכולת שלו לבצען.

מו"ח בעל 'אבני ברקת' מתייחס לענין במפורש ומבדיל בין הפוטנציאל שאותו מבטא ה'ערכך' והוא אחיד לכלל ישראל ובו יש הבדל מגדרי, ובין מה שקורה בפועל, שם הדיון הוא אינדבידואלי.

נראה שיש בישראל שתי דרגות. האחת ... יש לנו מצות שאנו יכולים לקיימן.. תכונה זו.. שונה באיש שנצטווה בעשה ולא תעשה מאשה..

אכן ישנו רובד נוסף שבו שונים כל אחד ואחד מישראל ושבו יתכן שאשה תהיה במעלה עליונה יותר מאיש. רובד זה הינו במעשה המצות בפועל.

אולם האלשיך (שלעיל הבאנו בשמו דעות אחרות) מנסה לפרט בצורה מתמטית את הסיבה לתעריפים השונים. מפאת אורך הדברים הנה תמצית דבריו. לדעתו בכל גיל ישנם פרמטרים הקובעים את ה'ערכך'. ישנם דברים המשותפים לשני המינים וישנם דברים יחודים (יש לציין שהעמודה של גיל 60+ איננה מובהרת בצורה מלאה אצל האלשיך)

	מבן חודש	מבן חמש	מבן עשרים	מבן 60
בשני המינים	א. בן קיימא שיכול לגדול ולהיות עובד ה' ב.  מזכה את הוריו בפרו ורבו ג.   מזכה את הוריו בצדקה	א.      קיום מצוות	א.      מקרא ב.      משנה ג.        תלמוד ד.      אגדות ה.      מצוות
בזכר בלבד	בזכר מבן חודש ד.      ברית מילה ה.      פדיון אם זכר ישראל הוא.	ב.      לימוד תורה (בן חמש למקרא)		פחת זקנה של 70%
בנקבה בלבד			א.      נדה ב.      חלה ג.        הדלקת הנר	פחת זקנה של 66%
'תעריף'	שקל לכל פרט	עשרה שקלים לכל פרט	עשרה שקלים לכל פרט

אצל האברבנל החישוב פשוט יותר – ערכה של אישה הוא מחצית ערך הגבר (וראיה לכך ימי דמי הטהרה ליולדת בן וליולדת בת). אלא שכלל זה מתקיים רק בשלב של גיל חמש עד עשרים ועל כך נדחק האברבנל לתרץ את החריגות בנימוקים שונים. אצל בני חודש עד חמש מסביר האברבנל שהתורה לא רצתה לעסוק בחצאים (ועל כן עיגלה התורה את ערכה של נקבה מ 2.5 ל – 3). בגיל הפוריות (20 – 50) קיבלה האישה בונוס פריון בשל היותה יולדת בנים. ואילו בימי הזקנה חוזר האברבנל לסבור כמו האלשיך שאיש מזדקן מהר יותר מאישה ועל כן ערכו צונח באופן חד יותר. אולם למרות ההסבר המקיף, נותרת השאלה האם באמת אישה שווה לחצי גבר ?

אין ספק שהעצב הפמיניסטי הקיים אצל רבים (וטוב שכך) נמתח קצת אל מול הלכות ה'ערכך'. דווקא משום הקביעה השרירותית שאיננה מתחשבת בשום היבט אינדבידואלי. אולם בסופו של דבר נראה כי לפחות לקח אחד חיובי אפשר להסיק מ'ערכך'. ישנו מקום וישנו מצב שבו שום דבר כמעט לא משנה, לא עושר ולא ייחוס, לא כח ולא השכלה, לא מעמד ולא תפקיד – אל מול הבורא 'ערכך' נקבע על ידי גורמים שאינם בשליטתך ואין לך אפילו יכולת להשפיע עליהם (שלא לדבר על שלנות אותם) הגיל ומהגדר. סוג של מסר שוויוני התובע מן האדם ענווה.