הדרן למסכת ביצה (לכבוד בר המצווה)

(א' בסיוון)

מספרת הגמרא:

אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר "ברוך ה' יום יום". (ביצה טז.)

ובמכילתא דרשב"י (פרק כ') מסופר שלא היה זה רק בעניני מאכל

אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו לקח חפץ טוב אמר זה לשבת כלי חדש אומ' זה לשבת.

נמצא ששמאי הזקן היא אוכל מאכלי שבת גם באמצע השבוע ואילו הלל הזקן היה מחכה עד לרגע האחרון בשביל לדעת מה יאכל בשבת. מהו שורש המחלוקת בין שמאי והלל?

נראה לומר שזהו סניף של הויכוח והמתח שבין בטחון ובין השתדלות. שמאי הזקן היה משתדל ומתאמץ לכבוד שבת ואילו הלל הזקן היה בטוח בה' שיזמן לו סעודת שבת ראויה.

יתכן וזה קשור לרקע החברתי-הכלכלי מהם באו שני החכמים. ידוע על הלל שהיה עני מאד בבחרותו, כולם זוכרים עוד מהגן את האגדה על הלל שכמעט קפא בשלג כשלא היה לו כסף לשלם לשומר בית המדרש של שמעיה ואבטליון. מצד שני יש רמזים לכך ששמאי בא ממשפחה עשירה.

על כל פנים יש לשאול מהי ההנהגה הנכונה. נראה שהנטייה הכמו-דתית שלנו תהיה לתת את היתרון לדעתו של הלל וכך אכן אומר הרמב"ן בפרושו לעשרת הדיברות 'הלכה היא כדברי בית הלל'. אלא שהפוסקים לא סברו כך.

כך למשל כותב האור זרוע, רבי יצחק מוינה, מגדולי החכמים האשכנזיים בימי הביניים (ח"ב, הלכות ערב שבת יח):

הלכך הרוצה לעשות כב"ש עושה שב"ה מודים לב"ש דהכי עדיף טפי והא דמסיק  (בגמרא) אבל הלל שכל מעשיו לש"ש [לא] הי' נוהג כן [אפ"ה] אתמר דב"ש עדיפא כדא' פ' כל כתבי הקודש (שבת קיט.)

"ושבשאר ארצות במה הן זוכין [א"ל] בשביל שמכבדין את השבת דאמר רבי חייא [בר אבא] פ"א נתארחתי אצל בעה"ב אחד בלודקי' והביאו לפניו שלחן של זהב משאוי ט"ז בנ"א ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בתוכו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בתוכו ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים וכשהן מניחין אותו אומר לה' הארץ ומלואה וכשהן מסלקין אותו אומר השמים שמים לה' [כו'] אמרתי לו בני במה זכיתה לכך אמר לי קצב הייתי וכל בהמה ובהמה שנאה אמרתי זו לשבת אמרתי לו ברוך המקום שזכך לכך."

הרי אתה רואה שנהג כב"ש צא וראה מה עלתה בו. ומיהו העושה כב"ה לא הפסיד.

הב"ח (או"ח ר"נ) מצטט מתוך האו"ז ונראה שלפניו היתה גרסה מלאה יותר מאשר לפנינו:

כתב באור זרוע מצוה להכין מיום ראשון [ו]מיום שני בשבת וכן בכל יום ויום יכין לשבת כמו שעשה שמאי הזקן דבזו הלכה כבית שמאי

אבל במשנה בתענית (פ"ב מ"ט) כתוב

אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי שלא להפקיע השערים

ומסבירים הפרשנים שהכוונה שהסוחרים יראו שקונים ביום חמישי הרבה אוכל, גם לסוף התענית וגם לשבת, יחשבו שרעב בא לעולם ויפקיעו את המחירים. הווא אומר שקניות לשבת עושים ביום חמישי. ולא כאו"ז כבר ביום ראשון.

הטור והשו"ע פסקו אפילו ביותר צמצום (שו"ע או"ח רנ ס"א):

   ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת

[אי אפשר שלא לביא את המשך הסעיף:

ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו,

הווא אומר שיש ענין בהכנות לשבת, מהכנת אוכל ועד ניקיון. השו"ע מביא דוגמאות מגדולי ישראל שטרחו לכבוד שבת, שכבוד השבת הוא הוא כבודו של האדם]

עכ"פ רואים איך שמאי והאו"ז מתחילים להכין שבת כבר ביום ראשון, לפי המשנה ביום חמישי והשו"ע רק ביום שישי. מסביר המשנה ברורה

והוא יותר טוב משיקנה ביום ה' שהוא מינכר יותר שהוא לכבוד שבת אם לא בדבר שצריך הכנה רבה כמו בשר למלוח וכדומה יש לקנות ביום ה'

ומסתברא דבימים הקצרים כל מה שיכול להקדים ההכנה ביום ה' עדיף.

וטוב שיאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה.

ואף על פי שהכין בהשכמה מצוה היא לכתחלה שיוסיף גם בין השמשות ורמז לדבר שנאמר "והיה משנה" ...

והסכימו הרבה פוסקים שגם הלל מודה שכדברי ב"ש עדיפא טפי אלא שהיה בוטח בה' ... אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כ"כ גם הוא מודה דכשמאי עדיפא טפי

ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות כשיזדמן לו ..אזי יניח אותו לשבת.

גם יחסי הורים וילדיהם הם סוג של טרחה והכנה. נראה לי שבניגוד לשבת, בעניני חינוך יסכימו הכל שצריך השתדלות והמון השתדלות. אם עד גיל מצוות אפשר היה לומר שזו בעיקר השתדלות של ההורים, אולי. הרי שמעתה, בלי להפחית מתפקידנו, המשימה מוטלת גם על כתפיך, אביעד.

אבי הכ"מ, ואמי תבלט"א השתדלו מאד מאד בענין חינוך הילדים. גם סבא וסבתא, ההורים של אמא שלך,  שמו את החינוך בראש מעיניהם. אמנם אני לא זוכר את אבא שלי יושב ולומד איתי כל כך, אולם הדחיפה שלו ללמוד ולהשכיל, לשמור ולעשות, היא זו שפועלת בקרבי והיא זו שמביאה אותי ללמוד עם הילדים שלי, בבחינת 'דברי אבות – סימן לבנים'. אין לי את הכשרון היצירתי שיש, ב"ה, לאחרים וגם שמרנותי מביאה אותי לפעול בדרכים הישנות שהוכחו, לפחות לגבי דידי, כטובות.

 אמא שלך שדיברה כאן קודם כבר ברכה אותך ולי לא נותר אלא להצטרף ולברך אותך, עם כל המשפחה וכל מי שבא לשמוח איתך, שתמשיך בעצמך את החינוך שאתה מקבל, הן על עצמך והן בהמשך הדרך.