סדר בבחירות לרבנות

הבחירות לרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית עומדת בפתח לאחר שנדחו קמעה בשל הבחירות. שוב מנסה הציונות הדתית 'לכבוש' מחדש את הרה"ר. בניגוד ליריביה מהעולם החרדי, הציונות הדתית רואה ברה"ר שליחות של ממש ולא רק מוקד השפעה של ג'ובים וכסף. אולם כמו בכל דבר, העסק לא פשוט וזרמים שונים בציונות הדתית בוחשים בקלחת תוך סיכון אפשרי של ההצלחה. להלן נסקור את המצב.

על הפרק עומדים ארבעה חוקים (יתכן כמובן שחלקם ישולב לחוק אחד):

א.      הרחבת הגוף הבוחר. כיום מונה הגוף הבוחר 150 איש, מהם 80 רבנים ו 70 נציגי ציבור. רוב החברים מגיעים לועדה מתוקף תפקיד אחר שלהם – רב עיר או ראש עיר וכדו'. חלקם נבחרים או ממונים על ידי אחרים (נציגי שר הדתות, הכנסת ועוד). הצעת החוק שעל הפרק מרחיבה את הגוף הבוחר בעוד רבנים, נציגי סקטורים שלא יוצגו עד כה ובנציגי ציבור – בדגש על נשים. ההערכה היא שהרחבת הגוף הבוחר מקדמת את המועמדים הציוניים לשתי המשרות ולמועצת הרבנות הראשית.

ב.      דרישות סף. הצעת חוק זו דורשת מהמועמדים לרבנות הראשית להיות בעלי כושר לרב עיר וכושר לדיינות. ההיגיון בהצעה הוא שלא יתכן שהרב הראשי יהיה במעמד תורני פחות מרב עיר וכן שיוכל לשמש כאב"ד בבית דין הגדול. מבין המועמדים הנוכחיים רק הרבנים איגרא וסתו עונים לכל הקריטריונים כך שגם חוק זה נחשב כטוב לציונות הדתית, אולם טעות היא לסבור שאין מועמדים חרדיים העונים לדרישות אלו.

ג.        העלאת רף הגיל. אם לפני כ 30 שנה נקבעה תקרת גיל של מועמד לרב ראשי ל 70 שנה, הרי שעכשיו יש מי שרוצה להחזיר עטרה ליושנה. מצד העניין בודאי שמגבלה זו נראית מוזרה לאור העובדה שאין מגבלת גיל על רב עיר שלא לדבר על תפקידים חשובים בשלטון כמו מבקר המדינה או אפילו נשיא המדינה. מאידך ברור שהמטרה הלא מוצהרת היא לאפשר לרב אריאל להתמודד על התפקיד, אולם יש לזכור שישנם רבנים נוספים שעברו את גיל 70 וכוחם במותניהם להתמודד על התפקיד.

ד.      אישור לכהונה נוספת. גם חוק זה בא לבטל הגבלה שנחקקה לפני מספר עשורים וגם חוק זה יכול להחשב כהגיוני אולם גלוי וידוע שמטרתו היא לאפשר לרב עמאר להתמודד על כהונה נוספת.

עיננו הרואות שכל החוקים, למרות שיש בהם הגיון פנימי, נגועים רובם ככולם במידה זו או אחרת של אינטרסים, מגזריים או אישיים וצריך להבין את הגורמים השונים ועמדתם בכל נקודה. לשם כך עלינו לזהות את הקבוצות הפועלות בשטח. נראה שיש ארבע או חמש כאלו:

1. החרדים המעונינים להמשיך ולשלוט ברבנות הראשית, גם כדי לביא לידי ביטוי את השקפת עולמם וגם בכדי להמשיך ולחלק משרות לאנשיהם. לו יכלו היו שתי תת הקבוצות (ש"ס ויהדות התורה) מחלקות את השלל בינהן תוך דחיקת הציונות הדתית. המוכנות של מי מהן לבוא לידי פשרה או 'דיל' עם הציונות הדתית נובע רק מהבנה שאין בכוחן המשותף להכריע. יתרה מזו. הרחבת הגוף הבוחר עשויה לדחוק אותן החוצה לגמרי מה שמביא כנראה את שס למוכנות יתרה לאותה פשרה.
2. החילונים האדישים. רוב נציגי הציבור בגוף הבוחר אינם חרדים או דתיים כי אם מסורתיים וחילונים. עבורם אחת היא מי יבחר והנוכחות שלהם בגוף רק מאפשרת להם לרקוח הסכמות למישור הארצי או המוניציפאלי בבחינת 'שמור לי רב ראשי ואשמור לך ראש עיר'.
3. החילונים המעורבים. זוהי תופעה חדשה יחסית בגוף הבוחר, חילונים שיש להם דעה עצמאית בדבר זהות הרב הראשי. כך מוצאים אנו את מפלגות 'יש עתיד', 'ישראל ביתנו' ו'התנועה' מצהירות על תמיכתן במועמדתו של הרב סתיו, לא במסגרת דיל כלשהו אלא משום שלדעתן הוא אכן המתאים ביותר לתפקיד.
4. הציונות הדתית. לכאורה הציונות הדתית היתה צריכה לשאוף למקסם את השיגיה הפוליטיים, את המוכנות של קבוצת החילונים המעורבים לתמוך במועמד ציוני דתי בלי שום דיל. אולם יש מחלוקת פנימית בציונות הדתית האם אכן לתמוך ברב סתיו יחד עם החילונים המעורבים ואולי אפילו לזכות בתפקיד הראשון לציון, או שמא יש להתנגד למועמדותו של הרב סתיו ושלם כך לחבור לש"ס ולקבל את תמיכתה תמורת הבטחת כס 'הראשון לציון' למי מרבניה. מעורבים כאן לא רק שיקולים של תתי מגזרים הציונות הדתית אלא גם נסיון להערכה מציאותית של האפשרויות השונות.

אז מה יכול לקרות? כפי שנראה המרוכבות רבה ויש יותר מדי תת אפשרויות. ננסה לנתח את האפשרויות היותר סבירות תוך שאנו זוכרים שבישראל, גם האפשרויות הלא סבירות, יכולת להתממש.

האפשרות הראשונה היא שמבחינה חוקית לא משתנה שום דבר, בין אם מחמת אי הסכמות בקואליציה ובין אם מאימת בג"צ. מצב זה מוריד מעל הפרק את מועמדותם של הרב אריאל והרב עמאר. במקרה כזה כנראה שאין לציונות הדתית ברירה אלא להסכים לדיל כלשהו. אלא שכאן הדיל חייב להיות משולש ולכלול גם חלק מהחרדים (שס) וגם חלק מהחילונים המעורבים. זה אומר שכנראה לרב סתיו יש יתרון על פני המועמדים האחרים בציונות הדתית. ה'סכנה' נשקפת דווקא מאותו אגף בציונות הדתית שאינו מרוצה ממועמדתו של הרב סתיו. הליכה עצמאית של אותו אגף תגמר באבדן חוזר של הרבנות הראשית למועמדים חרדיים.

אפשרות סבירה יותר היא שהגוף הבוחר אכן יורחב אבל שאר החוקים יידחו (נכון לעכשיו זה החוק היחיד שעבר את ועדת השרים לחקיקה). מצב זה נוח מאד לציונות הדתית ומאפשר לה אולי להציב מועמדים ריאליים לשני התפקידים. מציאות זו גם אולי תאפשר להגיע להסכמה פנימית בתוך הציונות הדתית כשלתפקיד הראשון לציון יוצב מועמד שמרני יותר שיאזן בעיני חלק מהציונות הדתית את עמדותיו של הרב סתיו, בהנחה שאותו מועמד לא יתפס כקיצוני מדי בעיני החילונים שבגוף הבוחר. צד שני זה המצב הכי גרוע לחרדים והם יעשו הכל בשביל למנוע אותו (לבג"צ יעתור צד ג' כדי למנוע מבוכה). אפשרות חרדית אחרת להערך למצב זה היא ללחוץ על סגירת דיל מוקדם עם הציונות הדתית (בדגש על אותם לקים בציונות הדתית שאינם רוצים את הרב סתיו). ההנחה בש"ס היא שמילה של הציונות הדתית זו מילה  (מה שקשה יותר לומר על הצד ההפוך) וגם תומכי הרב סתיו ירגישו מחויבים להסכם. הציונות הדתית תשגה קשות אם תסכם על דיל כזה מראש בלא להתייעץ עם החילונים המעורבים. אמנם ברור שאם הרב אריאל יהיה מועמד, שום רב בציונות הדתית לא יתמודד נגדו, אבל בכלל לא ברור שהחוק הרלוונטי (חוק הגיל) יצליח לחצות את המשוכה ובמצב כזה תמצא הציונות הדתית את עצמה מול שוקת שבורה (או למצער – סדוקה).

שלשת החוקים האחרים אינם עולים בקנה אחד זה עם זה או יותר נכון – מנטרלים זה את זה. חוק דרישות הסף ימנע את הדיל המתרקם ואילו חוק העלאת הגיל יבלום את המועמד המועדף על החילונים המעורבים. בלי הסכמת החילונים המעורבים חוק הגיל וחוק הכהונה הכפולה לא יעברו ובלי הסכמת כל הציונות הדתית, חוק דרישות הסף לא יעבור (ואם יעבור, יהיה זה בתהנגדות חלק מהציונות הדתית וכדי ביזון וקצף).

העולה מכל זה הוא שלציונות הדתית כדאי בשלב הראשון לתמוך בהרחבת הגוף הבוחר ולהמתין עם סגירת דילים. בשלב השני יש לבחון הן עם החילונים המעורבים והן עם מגוון הדעות בתוך הציונות הדתית, מהו המתווה המוצלח ביותר ומיהם המועמדים המוסכמים הן לתפקיד הרב הראשי והראשון לציון והן למועצת הרבנות הראשית. האפשרות להחזיר את כל המערכת לידיים ציוניות אסור לה שתישמט מחמת ויכוחים פנימיים מיותרים.