זו תורה וזו שכרה !

אין לי ספק שמאמרה של פרופ' ורד נעם יגרור הרבה תגובות, חלקן חולקות, חלקן נזעמות (כמו שהיא אכן צופה). אמנם פרופ' נעם טוענת שמאמרה מתייחס לסוגיה רחבה של הדילמה שבין ההלכה ועולם ההשקפות המודרני, אבל בכל זאת הדוגמה המובילה היא מעמד האישה בעולם הדתי וזהו כידוע נושא טעון. אולם לגבי דידי שוב צפה ועלתה השאלה שהיא מתבקשת מסמיכות המאמר עם המאמר של יעל פרידסון.

מסתבר שבניגוד לתיאור המציאות של פרופ' נעם ולפיו 'מקפידים להחזיק [את הנשים] במצב של ידע יהודי סלקטיבי ובורות מכוונת', עומד התיאור של הנשים אצל פרידסון ולפיו 'שש שנים למדו נשים הלכות איסור והיתר, שבת ונידה ונבחנו עליהן' (סביר שהעורך שם בכוונת מכוון את שני המאמרים זה לצד זה).

אבל אי אפשר לשפוט את מאמרה המענין של נעם רק על פי איזו שגגה שאולי יצאה תחת קולמוסה. יש בדבריה שאלות נוקבות המופנות אל הציבור הדתי, שאלות הראויות להתייחסות, לפי שעה אשאיר לאחרים את המקום להגיב..

ברצוני להתמקד בפער. פרופ' נעם מציעה לנו לדמיין אישה עטופה טלית. היא מניחה (ודי בצדק) שרוב הקוראים (והקוראות) יירתעו מתמונה שכזו. אולם אם ההצעה היתה לדמיין אישה עורכת 'סיום' על מסכת, הרי שאפילו אותם קוראים שהיו מסתייגים מתמונה כזו, סביר שתגובתם היתה לכל הותר הרמת גבה או נפנוף יד מבטל  ולא זעם בנוסח 'רפורמים עליך ישראל'. במקביל, קוראים רבים היו מעלים פרצוף תמה – מה ענין דמיון לכאן, הרי אלו מעשים שבכל יום.

מדוע כל הצעות השינוי הנוגעות לבית הכנסת נתקלות בסירוב גורף (ואף בזעם ובגידופים כפי שמציינת הכותבת) ואילו לימוד תורה של נשים מתקבל במשהו שהוא בין קבלה בדיעבד ובין עידוד ממש? אין רבנים המציעים בפועל להעלות נשים לתורה ואילו רבנים המלמדים תורה לנשים, וברמה גבוהה יש כחול אשר על שפת הים ובהם ראשי ישיבות ורבנים מפורסמים אחרים. קשה לתלות זאת בפערי זמנים של תהליכים. במארג הזמן ההלכתי (שבו מצטטים מהגמרא ומהראשונים) פער אפשרי של כמה עשרות שנים אינו נחשב לפער.

לכאורה, לו דבקנו בשיח שימור הכח הפטריארכאלי בציבור ובקהילה, זה היה צריך להיות הפוך בתכלית. למתפלל מן השורה, לחזן, לעולה ואפילו לקורא בתורה אין מעמד של ממש בקהילה של ימינו, ברכת ה'חזק וברוך' או ה'שכוייח' נאמרים כלאחר יד. אין הדבר כן לגבי תלמיד החכם הזוכה להערכה. אותו שואלים, איתו מתיעצים ולדעתו יש משקל בקהילה, פעמים יותר ופעמים פחות. לכאורה הרצון לשמר את הכח במגדר הגברי היה צריך להוביל לויתורים בתחום הפולחן (בבחינת לעשות נחת לנשים) ולהתעקשות בתחום לימוד התורה. אבל אין זה כך. מדוע ?

אני מעלה בדעתי שני הסברים. הראשון הוא טכני. הבעיה איננה מוקדי כח כלל אלא התערובת. סוגית ההפרדה בין המינים דומה שיצאה אמנם מפרופורציה, אולם דומה שבשני הקצוות של החיים, מצד אחד הקדושה (בבית הכנסת) ומצד שני להבדיל, ההפקרות (חוף הים), יש יותר נטייה לתבוע הפרדה. כך נסביר את הקבלה (היחסית) של קריאת מגילה על ידי נשים וקבוצות תפילה נשיות.

הסבר אפשרי אחר כרוך בתפיסה של מקום הפולחן בעבודת ה' של האדם. האומנם יש לחזר אחר מצוות פולחניות? לא שחלילה באנו לזלזל בפולחן שקובעת ההלכה, אלא שפולחן זה, כדרכה של ההלכה, נקבע על ידי ההלכה עצמה וכל כולו בא להראות כיצד מכניע האדם את עצמו בפני צו ה-ל. לא מדובר על אדם המחליט לעצמו באיזו דרך תבוא דבקותו הדתית לידי ביטוי ועל כן מניפולציות בתחום מוכרחות להעלות את סוגית המוטיבציה ולעורר חשד שהנה הנה הוחלפה עבודת ה-ל בעבודת ה'אני'. אין הכוונה שאדם עובד את עצמו, אלא לכך שברגע שמרכז הכובד הוא החלטותיו של האדם, מעבר לעצם ההחלטה להיכנע לדרישות ה-ל, הוא האדם עצמו – ה-ל יוצא כביכול מן המשחק וכל הפולחן מקבל תפקיד תוך-אישי.

לעומת העיסוק בפולחן, לימוד התורה בא לחזק את עבודת ה' של הלומד בקיום המצוות המוטלות עליו (מעבר למצוות לימוד תורה שכשלעצמה יש בה שוני בדרגת החיוב בין גברים ונשים). וכך גם עיסוק במערכת בתי הדין בא לחזק את היבטי הצדק והמשפט שהם יסודות החברה היהודית שלנו ומטרתה כמו שמובע בתנ"ך פעמים רבות. העיסוק בפולחן, כאמור, עשוי להביא לידי ביטוי דווקא את החשיבות שאנחנו נותנים ל'עצמי' שלנו, לא כל כך עבודת ה' כמו עבודת עצמנו, כי הרי התחושה שלנו היא הקובעת לנו. דווקא החשיבות וההערכה שרוכש אדם מן הישוב ללימוד התורה הוא המאפשר לו לכבד ולהעריך את לומדת התורה מעבר לכל שאלה מגדרית.

אמנם גם בתחום לימוד התורה המצב רחוק מלהשביע רצון, אולם דווקא בו נמצא אופק ההתפתחות של שיפור מעמד האישה הדתית בתוך העולם הדתי.

בעיני פרופ' נעם זו רק דוגמה לקשיים של היהודי העכשוי הנמצא לדעתה בסתירה בין ערכים מסורתיים ובין ערכים שאימץ מן התרבות הסובבת. אלו קושיות עתיקות בלבוש חדש וכתמיד יש לתת עליהן את הדעת.לא באתי לתת פתרון כולל. הקושיות נותרו על כנן במלוא עצמתן. אולם יתכן שהמפתח לשלוות הנפש נמצא באמת בלימוד תורה, כי גם שינוי בפועל מקבל משנה תוקף כשהוא מגובה הן בידע והן במסת לומדים ולומדות.

(פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון)