אבירים ויהודים

(על 'איבנהו' של וולטר סקוט, תרגום: חנה לבנת, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, תשס"ד 2004)

אין ספק שהסוגה הפופולרית על הנוער של ימינו היא הפנטסיה. לא אחת אנחנו נתקלים בספרים אלו במציאות מעורבת של קסם וכישוף של ממש עם טכנולוגיה פרימיטיבית. קוסמים עם חרב, אבירים, רכובים על דרקונים וחמושים בכידונים, נסיכות יפהפיות שגם הן לרוב חמושות בכלי נשק כלשהו.

למען האמת, אם נוותר על הקסם והדרקונים, הרי שאבירים ונסיכות, חרבות וסוסים חיו בעולמנו לפני כמה מאות שנים. וגם אם קרבות מעל גב הסוס לא היו נחלת חלקו היומיומית של איש ימי הביניים, הרי שלפחות בספרות הם חיים עד היום.

יש הרוצים לראות בוולטר סקוט, שחי לפני כ 200 שנה בסקוטלנד, את מבשרה של סוגת הרומן ההיסטורי, אותו סיפור עלילה גדול המנסה לשלב דמויות בדיוניות במציאות היסטורית ממשית. הסיפור שלפנינו (כרך אחד, פעם לא כתבו טרילוגיות באופן אוטומטי) מתרחש באנגליה של המאה ה-12. כמאה שנה לאחר שנכבשה על ידי הנורמנים בפיקודו של ויליאם הכובש (משום מה כאן זו לא מילת גנאי.. במקור האנגלי הוא נקרא 'המנצח'), הדוכס של נורמנדיה. בתקופה זו המשיכו העימותים בין התושבים הסכסוניים של אנגליה, על אציליהם המובסים , שגם הם היו בעצם ילידי פלישות קדומות יות, ובין האצולה הנורמנית החדשה. באותה תקופה נעדר מאנגליה המלך, הנורמני אך הפופולרי, ריצ'ארד לב הארי (הוא היה בדרך לארץ הקודש במסע הצלב השלישי).

הסיפור מתחיל כשוילפריד אייבנהו, אחד מאביריו הסכסוניים של ריצ'רד, חוזר לאנגליה. שם הוא דחוי הן על ידי הנורמנים הסנובים, שלא זוכרים לו לטובה את נאמנותו למלך ריצ'ארד, והן על ידי קרוביו הסכסוניים, הרואים בו בוגד, למעט בת דודו האוהבת. לאורך הספר מתמודד  אייבנהו עם האביר הנורמני דה-בואה גילבר (Brian de Bois-Guilbert, תודו שבצרפתית זה נראה מרשים יותר...) שוב ושוב ושוב. המפתיע הוא שהעימות האחרון נערך על חרותה של נערה יהודיה – רבקה. אביה של רבקה, יצחק, הוא מלווה בריבית (באנגליה של ימי הבינים, עסקו היהודים, עד גירושם, בהלוואות – לא הותירו להם עיסוק אחר).

אם נשאר לרגע בנקודה היהודית, שבספר היא הרבה יותר מנקודה גרידא, הרי שמעניין הוא שלסקוט לא הייתה בעיה להותיר את רבקה נאמנה לדתה. ואכן רבקה, בניגוד מחלט לג'סיקה (בתו של שילוק השיקספירי) נותרת נאמנה לדתה לאורך כל הספר, למרות כל האיומים והפיתויים. הנאומים שבפיה, אלמלא ידענו שסופר נוצרי כתבן, היינו בטוחים שנלקחו מתחת עטו של סופר יהודי דתי קנאי. וגם אם אמנם נראה שסקוט לא התכוון להפוך את רבקה לגיבורת ספרו,  הרי שלקורא היהודי של הספר – קשה שלא לראות בה דמות מרכזית, בעצם מבין הדמויות הנשיות בספר, רבקה בולטת גם בלי ההטיה היהודית של הקורא. הנה למשל הדברים שסקוט שם בפיה בעת שהאביר גילבר כולא אותה ומנסה (לשווא) לאלצה להמיר את דתה:

“Submit to my fate!” …"embrace thy religion! and what religion can it be that harbours such a villain? — THOU the best lance of the Templars! — Craven knight! — forsworn priest! I spit at thee, and I defy thee. — The God of Abraham’s promise hath opened an escape to his daughter — even from this abyss of infamy!”(chap. 24)

"להשלים עם צו גורלי ! ... לאמץ את אמונתכם ! ואיזו אמונה יכולה להיות האמונה הנותנת מחסה לנבל כמוך – אתה ... נזיר המפר את שבועתו ! אני יורקת עליך, ואני בזה לך – ההבטחה שנתן אלוקי אברהם פתחה פתח של הצלה לבתו אפילו בתוך התופת הזאת!" (עמ' 263 במהדורה  העברית)

אך מה לקורא בן זמננו ולספר בן המאתיים כמעט ? גם אם אמנם מדובר בתרגום חדש (המו"ל מציין בתחילת הספר שהתרגום הראשון נעשה לפני כ 100 שנה בוורשה), עדין יש לתהות מה לקורא הישראלי הצעיר (והמבוגר) ולרומן היסטורי מתקופה זרה לחלוטין ?

"החצוצרות השמיעו התרועה המוכרת ומיד זינקו הלוחמים מעמדותיהם, דהרו במהירות הבזק ונפגשו במרכז הזירה בעוצמה של מהלומת ברק. הרמחים נופצו לרסיסים, ולפי שעה נרה כאילו נפלו שני האבירים גם יחד..." (עמ' 101).

חובבי האקשן והמכות (בנים ?) יתלהבו אולי למקרא המפורט של כלי הנשק, קרבות האבירים (על תוצאותיהם מזרות האימה) וצחצוח החרבות (מזכיר את ספרי הפנטסיה שפתחנו בהם, הלא כן, רק הדרקונים הומרו בסוסים). למעשה הספר כה טעון במושגים ימי בינימים עד שהמו"ל מצא לנכון להוסיף בסוף הספר נספח ובו למעלה מ 30  עמודים של מונחון קצר המפרט ומבהיר מושגים ואישים בספר (חבל אולי שאין בספר עצמו איזו מילת הפניה לנספח במקום בו היא נצרכת, זה אמנם היה נראה קצת 'אקדמי' אבל היה מסייע יותר בידי הקורא הסקרן).

הרומנטיקנים (ושמא הרומנטיקניות) יתעכבו על מאבקם של זוג האוהבים - איבנהו ורוונה הנאוה. מאבק דו צדדי גם כנגד הנורמנים החפצים במותו של הראשון ובידה של השניה וגם נגד האצולה הסכסונית שכאמור אין דעתה נוחה מאיבנהו שהלך בעקבות המלך הנורמני לשחרר את ירושלים והזניח את המאבק לקידום האינטרסים הסכסוניים באנגליה גופא.

יש מי שיתבשם מניחוחה של אבירות בין צדדים יריבים, אבירות שהומרה ב'טוהר הנשק' החד צדדי ומאבירות שבין גבר ואישה, אבירות שדומה שנשפכה בחפזה ובטעות עם מימיה העכורים של אמבטיית השוביניזם על ידי המהפכה הפמיניסטית.

חובבי ההיסטוריה ימצאו בספר שפע פרטים שאולי אינם נחוצים להיסטוריון מן השורה, אולם פיקנטיותם יכולה להשלים תמונה של תקופה עלומה. אולם אותי, חובב תולדות עם ישראל, מעניין מאד התיאור של הסופר את מצבם של היהודים בימי הביניים, עת היו נתונים למשיסה בידי כל תופס חרב ולביזוי גם בידי האחרים. יש לקוות שהקורא שילמד קצת על ייסורי עמנו בחשכת הגלות ידע להעריך יותר את החזון הציוני ואת מדינת ישראל.

סר וולטר סקוט (1771 – 1832), אשר כשמו הן היה – סקוטי, כתב עשרות ספרים מסוגת הרומן ההיסטורי, חלקם בעילום שם. חלק מספריו נכתב על רקע ההיסטוריה של סקוטלנד (למשל הספר 'רוב רוי' שנכתב על דמותו של גיבור עממי סקוטי – רוב רוי מקגרגור (בהגיה הסקוטית זה נשמע הרבה יותר טוב...).אולם בספרו זה הוא מתאר דווקא את אנגליה הקדומה. ספרו זה התפרסם ב 1820 (לא הרבה לפני שהתאפשר ליהודי אנגליה לקבל אזרחות לאחר שחוק מ 1826 ביטל את חובת השבועה הנוצרית כתנאי לקבלת האזרחות). הספר יצא במספר תרגומים לעברית והאחרון שבהם בתשס"ד (הוצאת זמורה ביתן).

גם את הספר הזה ניתן למצוא בגרסה מלאה באנגלית באתר פרויקט גוטנבורג. כאן אפשר למצוא גרסה נוחה יותר לקריאה.

(פורסם במקומון 'גוש ארבע')