אהוי ! אופק מדיני מימין

מעבר למים בוהקים

נפרשים כוכבים לבלי חוק

לוגמים ערפילים רכים

סביב האופק הרחוק

(מתוך Auf dem See  של גיתה, התרגום שלי)

המושג 'אופק מדיני' מתאים ככפפה ליד למצב הפוליטי במזרח התיכון. כמו שכל ספן יודע, האופק ההוא מושג בלתי מושג. לעולם אי אפשר להגיע לאופק (אלא אם אתה רבה בר בר חנה או, להבדיל, סינבד הספן). במזרח התיכון השלום נמצא, נכון לעכשיו, באופק (המדיני) כשכל אחד (אולי למעט ג'ון קרי) מבין ששלום אמיתי ובר קיימא במזרח התיכון הוא חלום באספמיא אפילו במקרה הפשוט יחסית של המאבק הישראלי-ערבי, על שלום בין סונים ושיעים בכלל אין על מה לדבר.

ראוי לתהות על השאלה איך הגענו למציאות שמדינת ישראל מוצאת עצמה מתדיינת אל מול עם סמי-פיקטיבי, עם שהומצא כחלק מהמערכה המדינית-צבאית נגד ישראל וקם על יוצרו (ועלינו). אולם בשלב זה נוותר על המחקר ההיסטורי המענין הזה ולמרות שברי שיש לו השלכות מעשיות גם על התנהלותנו כיום ננסה לדון להלן במציאות כפי שהיא מונחת מול פנינו בבחינת 'אין לו לדיין' וגו'.

ראשית, נפריד בין שתי שאלות שאמנם קשורות זו בזו, אך לכל אחת קיום נפרד. השאלה הראשונה היא בטחונית – כיצד צריכה מדינת ישראל לפעול אל מול האיומים הקיומיים שמציבים לפתחה הארגונים והמדינות במזה"ת. מדאעש הרחוק (עדין) והחמאס והחזבאללה הקרובים, מאיראן, האוטוטו גרעינית, ועד הרשות הפלשתינית האוטוטו באו"ם. כל אלו (ורבים אחרים) שוחרים את רעתה של מדינת ישראל, רעתו של העם היהודי וכמסתבר – את רעתו של העולם הדמקורטי כולו.

השאלה השניה היא ערכית-חברתית. מה צריכה להיות המדיניות של מדינת ישראל כלפי המיעוט (הלא כל כך מועט) של ערבים שחי תחת שלטון המדינה. הכוונה לא רק למיליון ומשהו הערבים המתגוררים ביו"ש אלא גם לשני מיליון פלוס ערבים אזרחי המדינה (ויש שמכניסים לקלחת גם את מיליון וחצי ערביי רצועת עזה).

השאלות הללו נפרדות מפני שגם לו לא היה ולו ערבי אחד לרפואה תחת שלטון המדינה, עדין היינו תחת איומים כאלו או אחרים ומפני שגם אלמלא היינו מאוימים, עדיין היינו צריכים לעסוק בשאלת היחס למיעוטים.

לפני שנמשיל כדאי להעיר שתי הערות חשובות:

א.      בניגוד למה שמנסים לספר לנו, הסוגיה הטריטוריאלית היא סניף של השאלה הראשונה. שטחים שאין בהם ערבים אינם קשורים לשאלת השליטה בעם זר. אולם הסוגיה הטריטוריאלית היא זו שבעצם גורמת לכל הבעיה שכן הנחת היסוד של המחנה הציוני במדינה היא שארץ ישראל, כולה, היא ביתו הלאומי של עם ישראל ולא של שום עם אחר זולתו. יש"ע איננה הפיליפינים או הודו והקולוניאליסטים כאן הם הערבים.

ב.       הערבים אזרחי המדינה הם חלק מהסיפור. זה אולי מאד לא 'פוליטקלי קורקט' אבל מעבר לכל השגיאות שעשתה מדינת ישראל בכל הנוגע לטיפול במיעוט הערבי, הן מבחינת הזכויות והחובות והן מהבחינה של ההזדהות האזרחית, במציאות של ימינו כל פתרון מדיני חייב לכלול פרק התיחסות לסוגיה כואבת זו שבה גם האזרחים הערבים יצטרכו להבין (או לבחור) את מקומם במארג האזרחי של מדינת ישראל.

ונחזור לשאלות שלנו. העולם חושב (בטעות) שפתרון הבעיה השניה יביא במילא לפתרון הבעיה הראשונה. על פי תפיסה זו שורש כל הרע ההוא ב'כיבוש' ואם רק תפסיק ישראל לשלוט ביש"ע – יבוא קץ לכל האיומים והצרות ושלום על ישראל. גם בארץ בקרב חלקים בשמאל שוררת תפיסה זו (ולעיתים היא הופכת למגוחכת ומקור לבדיחות אינספור). כתוצאה ממחשבה זו אנחנו מוצפים ברעיונות של 'אופק מדיני' שעיקרם הוא שויתורים ישראליים כאן ועכשיו יביאו לשלום המיוחל באופק.

זוהי מחשבה נואלת אשר הוכחה כשגויה לא פעם ולא פעמים בניסיונות שלממשלות שמאל, או ממשלות ימין שקידמו סדר יום שמאלי. אשר על כן צריך קודם כל לקבוע שלאמיתו של דבר אין לשמאל שום תוכנית מעשית היכולה לקרב אותנו לשלום המיוחל. כל ההצעות מתימרות למעשה לפתור את הבעיה השניה (תוך שרבוב הסוגיה הטריטוריאלית לפתרון) כשהן מתעלמות או מתכחשות לבעיה הראשונה שרק תוחרף שבעתיים כתוצאה מהפתרון המוצע. מדובר אפוא בפתרונות שלקוחים מעולם הפנטזיה וזה שרבים שבויים בקונספציה ורואים בהם רעיונות מעשיים רק מרחיק את האפשרות למצוא הצעות מציאותיות.

לכן השאלה על ההתנהלות המוצעת למדינת ישראל מונחת לפתחם כל הצדדים בחברה הישראלית ועצם הניסיון להעמיד פנים שרק הימין טרם הרים את הכפפה, היא חלק ממערכת תעמולתית שיש לתהות על מטרותיה.

אבל למרבה הצער הדינמיקה העולמית שאנחנו חלק ממנה לטוב ולרע, תובעת מאיתנו התיחסות גם לשאלה השניה. לכאורה גם המוסר היהודי תובע זאת מאיתנו אלא שמכיון שהקונספציה השלטת דוחפת לכיוון של פתרון הבעיה השניה על חשבון הראשונה תוך התעלמות מהזכויות הלאומיות של עם ישראל, הרי שנוצרת תחושה של 'אין מוצא'.

אורי אליצור ז"ל ואחרים, סברו שאפשר להתעלם או להתגבר על הבעיה השניה והתרכזו בבעיה הראשונה. לדעתם סיפוח יו"ש (את עזה – גם הם לא רצו) יקטין את הסיכון הביטחוני ויעשה צדק עם הדרישה הלאומית הישראלית. את הבעיה השניה הם רצו לפתור בצורה הוגנת – מתן אזרחות לכל ערביי יש"ע. לדעתם בכל מקרה יישמר רוב יהודי במדינת ישראל. אולם רבים וטובים במחנה הציוני דחו את ההצעה. מדינת ישראל מתקשה להתמודד עם מיעוט של 20% ואיך תתמודד עם מיעוט שלכל הפחות ימנה 35% ויתכן שגם 45% ?

נסכם את ההצעות הקיצוניות בטבלה הלקוחה מעולם תורת המשחקים

	ויתור על יש"ע וערבייה (ואולי גם ויתור על שטחי מדינה מאוכלסים בערבים)	סיפוח יש"ע וערבייה (ומתן אזרחות ישראלית לכולם)
מחיר ההצלחה	אובדן ריבונות בחלק משטחי א"י.	מיעוט ערבי ניכר במדינה.
מחיר הכשלון	טרור רקטי בכל המדינה, המשך תביעות ערביות על שטחי ישראל.	מדינה דו לאומית

כמו בבעיות רבות שבהן פתרונות הקצה נראים טוב אם התרחיש הטוב יתממש אך קטסטרופליים אם יתממש תרחיש ה worst case, נחלקים התומכים בהערכת הסיכויים של כל תרחיש. אולם מסתבר שעדיף לנסות ולמצוא פתרון ביניים אשר לא יהיה מושלם משום היבט אך למצער לא יהיה קטסטרופלי משום צד.

הצעות כאלו קיימות על השולחן. חסרונן הוא בעיקר חוסר מוכנות של אליטות משפיעות לתמוך בהן ובמציאות שנוצרה – אין הן זוכות לתמיכה גם בחוגים בין לאומיים שכאמור התקבעו על רעיון 'שתי המדינות' למרות מופרכתו.

הצעה ותיקה היא הצעתו של השר לשעבר הרב בני אלון – 'היזמה הישראלית'. עיקרו של מתווה זה הוא דגש על הפן ההומאני של הסכסוך. ליזמה שלשה עקרונות: שיקום הפליטים בארצותיהם, ריבונות ישראלית ביו"ש כשלערבים שם תוענק אזרחות ירדנית, שיתוף פעולה אזורי.

הצעה חדשה היא של השר נפתלי בנט – 'תוכנית ההרגעה'. התוכנית מבוססת על מהלך חד צדדי של סיפוח אזור C  בלבד ומתן אוטונומיה משמעותית לתושבי אזורי A  ו B בדגש על השקעות גדולות בתשתיות כלכליות.

האם תוכניות אלו מעשיות לטווח המיידי? למרבה הצער כנראה שלא, בייחוד כשהשמאל  הישראלי מתעקש להיות יותר קתולי מהערבים. כמו הצעות השמאל, גם תוכניות הימין מתנפצות אל מול משברי המציאות, אולם לפחות על הנייר הן יותר הגיוניות מהצעות השמאל כך שהתהיה 'היכן הרעיונות של הימין' אין לה שחר.

אז מה יהיה? איזו הצעה כדאי לקדם? האם יש סיכוי להתקדמות מדינית? למרבה הצער, בייחוד לאור התהפוכות המדיניות במזרח התיכון, קשה לדבר על בשורות טובות. השלום נותר באופק ואנחנו נותרנו עם שאלות קיומיות בהווה. ניהול הסכסוך הוא המטרה המרכזית, כך נראה, בהנהגת המדינה, הייתי רק מציע שבמקביל תופעל תוכנית ארוכת טווח לשינוי התפיסה העולמית כך שפתרונות טובים יותר, הן בהיבט הציוני, הן בהיבט ההומניטרי והן בהיבט הבטחוני, יוכלו להיות מועלים על השולחן בסיכויים טובים יותר.

 (תגובה למאמר של יאיר שלג. נשלח למקור ראשון אך לא פורסם)