בין חרדים ובין השקפה חרדית

 הבלבול בין מגזר ובין אידיאולוגיה נפוץ מאד במקומותנו. זהו ענין מצער מפני שמצד אחד הוא מרבה שנאה ומצד שני משתיק דיון אידיאולוגי. אמנם לרוב יש זיהוי בין בני המגזר ובין האידאולוגיה המצויינת באותו שם, אולם ראוי לכל מי שכותב בענין להבדיל הבדלה ברורה.

הרבאפרתי קובל על 'שנאת חרדים'. ברי לי שיש מקרים כאלו בקרב בני הציונות הדתית (אם כי דומה שהרבה פחות מאשר בכיוון ההפוך, אם כי שם קשה להחליט מה יותר – השנאה או הזלזול) אולם נראה כי גם הוא מבלבל בין מגזר ובין אידיאולוגיה. הבלבול גובר שבעתיים כאשר מתברר שבדבריו על חילונים הוא מדבר על פרטים ובדבריו על חרדים הוא בעצם מדבר על אידיאולוגיה (מה שמנטרל את יכולת ההשוואה). בשורות הבאות ברצוני להתייחס אך ורק לאידיאולוגיה, לא לחרדים כפרטים ולא לחרדים כמגזר בחברה הישראלית, אלא אך ורק לאוחזים בהשקפת העולם החרדית ובעצם – לאותה השקפה בעצם.

אכן, לציונות הדתית (כהשקפת עולם !) מלחמה מפנים ומאחור, הן מול השקפת העולם החילונית והן מול השקפת העול החרדית. שתי השקפות עולם אלו גזרו לעצמן את המרכיבים הנוחים להן מתוך השקפת העולם הכוללת של הציונות הדתית. הציונות החילונית בחרה את הלאומיות, אהבת העם והארץ ואילו ההשקפה החרדית בחרה את רובן של המצוות תוך התעלמות ממה שהשתנה באומה ובארץ. מוסכם על הכל (כלומר על כל הוגי הציונות הדתית) ששתי הבחירות הללו – שגויות.

במאמר מוסגר נאמר שאין הכוונה שאי אפשר למצוא טוב בכל אחת מן ההשקפות הללו (וכמובן שאי אפשר לומר שאין למצוא נקודות טובות באוחזים בהשקפות אלו) אלא שנראה לי פשוט שאין אותן נקודות טובות נובעות מעצם האחיזה באותה השקפת עולם והיא תמצא גם בהשקפת העולם הכוללת – זו של הציונות הדתית.

צריך להבהיר נקודה זו כי גם כאן הבלבול בין מגזר ואידאה מביא למסקנות משונות חסרות קשר עם המציאות. פעמים רבות אני שומע מי שמשבח את החרדים על דבקותם באורח חיים של תורה ומצוות (ושוב לא נכנס לסוגית המצוות שהשקפת העולם החרדית דוחה). אלא שדבקות בתו"מ איננה ייחודית להשקפת העולם החרדית וכמובן שגם השקפת העולם הציונית דתית דוגלת בכך (וביתר שאת). אלא שאותם שבחנים אינם מתכוונים לאידאה אלא למגזר. לדעתם המגזר החרדי דסק יותר בשמירת מצוות מאשר המגזר הציוני דתי. אמנם דעה זו כנראה שגויה (ומקורה בתעמולה שאיננה מתיישבת עם עובדות, המגזר הציוני דתי עוסק בפומבי בסוגית הדתל"שים והמגזר החרדי מדחיק ומתעלם) אבל למעשה אפילו אם זה נכון, אין זה קשור לעצם האידאה שהיא נושא דיוננו כאן !

נחזור לדיון עצמו. ההתנגדות המוצדקת לדרישות החרדיות בתחום של דת ומדינה, איננה נובעת משנאה, אלא מאותה מחלוקת אידאולוגית. שורשה של המחלוקת הוא בתפיסה של הנושא בכללותו. ההשקפה החרדית כופרת במהותה של המדינה כמדינה יהודית ולכן דווקא בנקודת החיבור בין דת ומדינה, משונה לראות את בעלי התפיסה הזאת. משל לקרניבור שרוצה להיבחר ליו"ר ארגון אנונימוס. שורת ההיגיון אומרת שבארגון שכל כולו נובע מההבנה שמדינת ישראל איננה אוסף קהילות בגלות אלא ישות בעלת משמעות ריבונית, לא ימצא מי שהשקפת עולמו דוחה את ההבנה הזו. הסיבה שבכל זאת החרדים נאבקים על משרד הדתות ועל הדיינים נובעת בעיקרה מההיבט הכלכלי – משרות וכח. לא איתמם לומר שהציונות הדתית מתעלמת מהיבטים אלו, אולם ברור שצדדים אלו משניים בתכלית. ארגון חיוני כמו 'צהר' שרבניו פועלים בהתנדבות, מעיד על אידאת השליחות המובילה את הציונות הדתית.

על מנת לעמעם נקודה כלכלית זו, לובש הוויכוח אצטלה הלכתית. אל תטעו – יש אכן ויכוח הלכתי בתחומים רבים (מכשרות, דוגמת סוגית השביעית, ועד גיור, אחד הנושאים היותר נפיצים). אלא שבמקום שהפסיקה תתבסס על שקלא וטריא בדברי הצדדים, נכנסים לדיון, ולא מהיום, שיקולים פוליטיים של עולם ההלכה. כשרבנים נפסלים עוד טרם נבחנה דעתם, כשספרי הלכה מוחרמים בכמה בתי מדרש (במפורש או במשתמע), הדיון הופך להיות פוליטי ולא הלכתי והדוגמאות רבות.

אינני בר הכי לקבוע עמדה הלכתית בנושאים השנויים במחלוקת, אולם כאזרח המדינה אני יכול לתהות על המניעים של הצדדים ולקבוע, על פי ניסיון העבר, עמדה.

בשורה התחתונה. על הציונות הדתית, כאידאה, להתנגד נחרצות לשילובם של בעלי השקפות לא ציוניות או לא הלכתיות במערך שרותי הדת במדינת ישראל. לא השקפה חרדית ולא השקפה רפורמית. ראוי לכל אדם ציוני מסורתי להצטרף להתנגדות זו. רק עולם התורה הציוני, לגווניו, יכול לתת מענה, הן ברמת האידאה והן ברמת כח האדם, לסוגיות של שרותי הדת במדינת ישראל והממסד הדתי שבה.

 (פורסם באתר כיפה)