יחיד וציבור בגוש קטיף (ליום הזכרון העשירי לחורבן ישובי גוש קטיף וצפון השומרון)

נניח שבמהלך סלילת כביש נאלצים הרשויות להפקיע את נחלתו של אזרח פלוני. דברים שבכל יום. הצפיה היא שהרשויות יפצו את אותו פלוני כדבעי, על אבדן נחלתו, פרנסתו, אפילו על נוף מולדתו. נדיר שזה קורה בלי מאבק משפטי. דברים שבכל יום. ובכל זאת, למרות שעוולות כאלו מעוררות כעס, למרות שהן יותר מראויות לטיפול, למרות שהן מערערות את האמון של האזרח (לא רק פלוני הנזכר) ברשויות, לא מצאנו שמעשים אלו מביאים למחאה עממית נרחבת. אולי בגלל שהם נפרדים, אולי כי הם רחוקים מלבם של רוב האזרחים. בכל זאת יש תקווה שאיכשהו הרשויות יתעשתו וינהגו באזרחים שרכושם מופקע למען הכלל בצורה הוגנת וראויה. בשורה התחתונה מדובר בסוגיה אזרחית.

לקראת יום הזיכרון העשירי לחורבן גוש קטיף, שוב מספרים לנו על ההתאכזרות של הרשויות כלפי המגורשים, מזכירים את בתי המלון (הייתי שם), את הקראוילות, את הפיצויים המגוחכים, את הרכוש שירד לטימיון. מזעזע.

אני רוצה להיות מאד לא פופולרי לרגע ולטעון שההיבט הזה של הגירוש הוא שולי. תיאורטית, לו רצתה הממשלה להקים מראש לכל המגורשים ישובים שלמים, על בתיהם ועל מערכות הציבור שלהם, ממש דוגמת הישובים שנידונו להיחרב – לו לא היינו צריכים ללוות מגורשים באתרי מאהל ארעיים ובמלונות. לו לא היינו נתקלים שוב ושוב בכשלים של מנהלת הגירוש (או בשמה המכובס – מנהלת סל"ע), האם הגירוש היה נעשה יותר נוח ?

לדעתי אין הדבר כן. ההיבט המרכזי והחמור של ה'התנתקות' לא הייתה הפן האזרחי שלה, אלא הפן האידאולוגי – פעולה כנגד הציונות. אם במלחמת השחרור וגם במלחמת יום כיפור, פונו ישובים בלחץ התקפות האויב, הרי שכאן פונה והוחרב חבל ארץ שלם (ועוד מספר ישובים בצפון השומרון) בפעולה חסרת תוחלת שכל כולה מנוגדת לאתוס הציוני של התיישבות וגאולת האדמה. ההתנתקות הייתה בעצם התנתקות משרשרת העשייה הציונית של למעלה ממאה שנה. לא רק שהרצף נעצר, אלא שהמגמה של העשייה הציונית כופפה והפכה כיוון. מעשה ההתנתקות שינה את התפיסה של הציבור בארץ ובעולם כלפי הציונות – למרבה הזוועה הוכח שהמעשה הציוני הוא הפיך! אפשר לומר שפעולות הדה-לגיטמיזציה של מדינת ישראל בכללותה, נולדו  בהתנתקות (תנועת ה BDS  למשל נוסדה ממש באותו קיץ של ההתנתקות). ההתנתקות החזירה את הצבע ללחיים האפורות של אויבי ישראל, היא החזירה לאוויר העולם את התקווה שמדינת ישראל תהיה אפיזודה חולפת, כמו מדינת החשמונאים ולהבדיל – מדינת הצלבנים.

ראוי להודות שההתנתקות היתה שיאו (הזמני ?) של התהליך שהחל כבר בפינוי חבל ימית, אולם אם במקרה ימית יכלו תומכי החורבן לטעון טענות בדבר היות החורבן חלק מהסכם שלום כולל, לא היה לכך זכר בחורבן גוש קטיף וישובי צפון השומרון. גם הרוב הציבורי והפוליטי שלו זכה הסכם השלום עם מצרים, לא חזר על עצמו בהתנתקות. יתכן שההתנהלות של הממשלה אל מול המפונים תרמה להתקבלות של הפינוי אז. אולם פינוי חבל ימית קבע תקדים של 'הכל או לא כלום' ושורשי ההתנתקות נעוצים בימית (כולל אדריכל שני הפינויים).    

להתנתקות היו גם השלכות נוספות שיש המעלים אותן כנימוקים נגד המהלך. העלות האסטרונומית של המהלך למשל, למעלה מ 10 מיליארד ₪ עלות ישירה ועוד כהנה וכהנה בהוצאות עקיפות. ההתדרדרות הביטחונית שהכניסה חלקים נרחבים בישראל לממ"דים בתוך רבע דקה. אולם גם כאן יש לשאול מה היה אלמלא היבטים אלו. אם באמת היה מתחיל לשרור שלום בנוסח מצרים בחזית הרצועה, לו היה מתברר שיש חסכון תקציבי, האם אז היתה דעתנו נוחה בגירוש ובחורבן ? הדעת שנותנת שלא.

למרות החובה המוסרית כלפי מגורשי גוש קטיף וצפון השומרון, למרות שאין חולק על כך שהם אלו שנפל עליהם העול האישי, הכלכלי, החברתי והקיומי של ההתנתקות, למרות שכיום ברורה לכולם ההתדרדרות הביטחונית ולמרות שברור של10 מיליאר ₪ אפשר היה למצוא מטרות ציבבוריות טובות בהרבה, הרי שההיבט שבעטיו יש לזכור את ההתנתקות, והלפיד שלאורו יש לפעול כנגד מחשבות לשחזר אותה במקומות אחרים, הוא ההיבט הערכי ציוני.