יום ראשון, 2 ביולי 2017

צורת מטבע (תגובה לדרור פויר)

לא הייתי צריך לגשת למראה בשביל לומר בפה מלא 'דרור פויר טועה לחלוטין'. למען האמת 'טועה' היא מילה רכה ומנומסת בהקשר הזה, כי קשה לתאר מאמר עם יותר טעויות ממאמרו לקראת ועידת 'מקור ראשון'. נתחיל בעובדות. סקר מכון גוטמן משנת 2014 (ניתן לקריאה בלינק www.tinyurl.com/rz-economy ) הראה שהציבור הציוני דתי מזהה עצמו עם הגישה הסוציאליסטית הרבה יותר מאשר הציבור החילוני במדינה (ניתוח הנתונים במאמר - שגוי, ואני מפנה את הקוראים לנתונים עצמם). 40% מהמשיבים הציונים דתיים ציינו את 'צמצום הפערים החברתיים-כלכליים' כיעד החשוב ביותר של המדינה, מעל ומעבר לבני המגזר החילוני.

בניגוד גמור לדברי דרור, הדבר אינו מפתיע כלל. הקביעה ש'סוציאליזם במהותו הוא אנטי דתי' היא קביעה חסרת בסיס. יותר קל לומר שהקפיטליזם ביסודו הוא נוצרי-פרוטסטנטי (כפי שטען מקס ובר). למרות שהתורה נמנעת מלתת הנחיות לגבי שיטת המשטר הכלכלית-חברתית, הרי שההלכה וההיסטוריה היהודית מראות שהקהילות היהודיות תמיד ראו לחובתן לדאוג לחלשים. גם בחינה של ההיסטוריה של הציונות הדתית מגלה שתנועת 'הפועל המזרחי' הסוציאליסטית שהוקמה בתרפ"ב (20 שנה לאחר הקמת המזרחי בתרס"ב) היתה התנועה הדומיננטית בציונות הדתית (ערב הקמת המפדל היחס בין הפועמ"ז והמזרחי היה 2:9 לטובת הפועמ"ז). תנועת הנוער 'בני עקיבא' (שדרור נמנה על חבריה בצעירותו) הוקמה על ידי הפועל-המזרחי ורוחה החברתית שורה עליה עד היום.
אי ההבנה של דרור את יסודות ההשקפה הדתית מעוררת פתיעה. בודאי בכל הקשור לציונות הדתית. האמונה שה' מנהיג את עולמו, לא רק שלא מנעה יוזמה אנושית (מה שהיה צריך להיות נמנע לו באמת האמינו ביד נעלמה) אלא שיש דרישה מפורשת להשתדלות אנושית, מה שאוהבים לקרוא לו בשם 'תיקון עולם'. כאן גם נעוץ ההבדל הגדול בין השקפת הציונות הדתית האקטיבית ובין ההשקפה החרדית הפסיבית. ענין זה קשור לטעות נוספת של דרור. למרות שהציונים הדתיים נוטים לחיות בקהילות, הרי שהגישה הנפוצה כלפי המדינה היא 'הממלכתיות', הווא אומר תפיסת המדינה כקהילת היסוד הבסיסית של כלל היהודים במדינה וציפייה מפורשת מכולם לפעול בכיוון זה. המחשבה שעל כל פרט לדאוג למדינה, היא אולי בסיסה של הציונות ובוודאי אין לה דבר וחצי דבר עם השקפה חברתית כלכלית.
קולמוסים רבים נשפכו על השאלה 'היכן היה הציבור הדתי במחאת האהלים'. יאיר שלג טען שנוצר זיהוי בין המחאה ובין השמאל המדיני ובשל כך נמנע הציבור הציוני דתי, הנמצא ברובו המכריע בימין המדיני, מלהשתתף בה. לדעתי יאיר שלג טעה כאן. הציבור הדתי זיהה במחאה יסוד בלתי חברתי בעליל. לא היתה זו מחאת השכבות החלשות אלא מחאה של שכבת הביניים העליונה ששאפה, באופן לגיטימי, לשפר את תנאי חייה. ראיונות עם מוחים בעיתון לגבי מה שנתפס בעיניהם כ'מצוקה' לא הועילו כי הציבור הציוני דתי לא התחבר למה שנראה בעיניו מצוקה מזויפת.
אמנם צודק דרור שהציבור הציוני דתי לא מרבה לצאת להפגנות ולמחאות. אולם הדבר כולל (לצערי) גם את ענין ארץ ישראל. מאז ימי ההתנתקות אין הפגנות גדולות של ממש ובהפגנות שבכל זאת יש, רוב המפגינים הם בני נוער.

אולם יש להודות שיש כיום יותר קולות אחרים (מבחינה חברתית) בציבור הדתי, שלא לדבר על קולות ליברטריאניים. את הקולות הללו ניתן לשמוע בתקשורת המשודרת והמודפסת וברשתות החברתיות ויש לה אחיזה גם בצמרת הפוליטית של הציונות הדתית כשיש גופים ששמו להם למטרה להחדיר השקפות אלו לתוככי הציונות הדתית. ראוי לה לציונות הדתית, ממנהיגיה ועד לתנועות הנוער המזוהות עמה, לבלום מגמות אלו ולהחזיר את עטרת הפועל המזרחי למקומה. 

אין תגובות: