מה הסדר של רשימת הבית היהודי?

תוצאות הפרימריז במפלגת הבית היהודי אינם סוף פסוק בהרכבת הרשימה. מערכת מורכבת של שריונים, הבטחות ייצוג והסכמים פוליטיים משפיעים על הרכב הרשימה. מערכת זו איננה נהירה לרבים, כולל בכירי המפלגה וכתוצאה מכך מתפרסמות בתקשורת רשימות שגויות (גם אם מקורן במפלגה עצמה). להלן נתאר את אופן הרכבת הרשימה ונפרט את התהליך שלב שלב כולל שמות המועמדים (אם הם ידועים).

שלב א – בחירת יו"ר

זהו שלב קל. לתפקיד היו"ר נבחר כצפוי נפתלי בנט והוא יעמוד בראש הרשימה.

שלב ב – פרימריז

בשלב זה בוחר הציבור את נבחריו והם ממוקמים מיד אחרי היו"ר. אחרי שלב זה הרשימה נראית כך (20  מקומות ראשונים)

1	נפתלי בנט
2	איילת שקד
3	הרב אלי בן דהן
4	ניסן סלומיאנסקי
5	אורי אורבך
6	מוטי יוגב
7	אבי וורצמן
8	שולי מועלם
9	הרב אביחי רונצקי
10	רונן שובל
11	אביחי בוארון
12	משה סלומון
13	דני דיין
14	יהודית שילת
15	שרה אליאש
16	ענת רוט
17	שמעון ריקלין
18	אשר כהן
19	נחמיה רפל
20	אנט חאסכיה

שלב ג' – בחירת חברי המרכז

החוקה החדשה מעניקה לחברי המרכז לבחור מי ימוקם במקום העשירי של רשימת המפלגה. מיקום זה לא ישתנה גם לאחר שני השלבים הבאים. בבחירות שנערכו נבחר ניר אורבך כנציג המרכז ולכן לאחר שלב זה תראה הרשימה כך:

1	נפתלי בנט
2	איילת שקד
3	הרב אלי בן דהן
4	ניסן סלומיאנסקי
5	אורי אורבך
6	מוטי יוגב
7	אבי וורצמן
8	שולי מועלם
9	הרב אביחי רונצקי
10	ניר אורבך
11	רונן שובל
12	אביחי בוארון
13	משה סלומון
14	דני דיין
15	יהודית שילת
16	שרה אליאש
17	ענת רוט
18	שמעון ריקלין
19	אשר כהן
20	נחמיה רפל

שלב ד' – שיריון מועמדי היו"ר

החוקה מעניקה ליו"ר זכות לשים בכל חמישיה (ארבעת הראשונות בלבד) מועמד מטעמו בכל מקום שהו בחמישיה. מועמד זה יכול להיות מישהו מבחוץ או גם מישהו שהתמודד בפרימריז ונכשל. היו"ר לא חייב לבצע שריונים אלו. בשלב זה לא ידוע עד כמה ירצה היו"ר נפתלי בנט  לעשות שימוש בזכות זו. לצורך הענין נניח שהיו"ר ימקם את מועמדו ינון מגל במקום השביעי ומשורין נוסף במקום ה-12 (לצורך הענין נניח שמדובר במועמד גבר, בשלב הבא תבינו מדוע חשוב לציין הנחה זו).

הנה הרשימה לאחר השריון, שימו לב שמקומו של ניר אורבך, נציג המרכז, לא משתנה

1	נפתלי בנט
2	איילת שקד
3	הרב אלי בן דהן
4	ניסן סלומיאנסקי
5	אורי אורבך
6	מוטי יוגב
7	ינון מגל
8	אבי וורצמן
9	שולי מועלם
10	ניר אורבך
11	הרב אביחי רונצקי
12	משורין של היו"ר
13	רונן שובל
14	אביחי בוארון
15	משה סלומון
16	דני דיין
17	יהודית שילת
18	שרה אליאש
19	ענת רוט
20	שמעון ריקלין

שלב ה' – הבטחת ייצוג לנשים.

החוקה קובעת שבכל חמישיה חייבת להיות אישה אחת מבין המתמודדות (אין זה שיריון אלא הבטחת ייצוג) המקומות הם 4, 8, 12, 17 (החוקה ממשיכה וכנראה הכוונה שבכל חמישיה מכאן ואילך מקומה של האישה הוא במקום השני בכל חמישיה). אם אישה עקפה בעצמה את המקום המיועד, מתבטלת הבטחת הייצוג באותה חמישיה. אם בחמישיה יש שתי נשים – מתבטלת הבטחת הייצוג גם בחמישיה הבאה.

וכך תראה אפוא הרשימה, שימו לב שהפעם לא נדחק איש החחוצה, רק הסדר משתנה. איילת שקד מבטלת את הבטחת היצוג בגלל שזכתה בעצמה במקום השני. שולי מועלם רפאלי מתחלפת במקום עם אבי וורצמן. יהודית שילת קופצת חמש מקומות קדימה ושרה אליאש מקום אחד.

1	נפתלי בנט
2	איילת שקד
3	הרב אלי בן דהן
4	ניסן סלומיאנסקי
5	אורי אורבך
6	מוטי יוגב
7	ינון מגל
8	שולי מועלם
9	אבי וורצמן
10	ניר אורבך
11	הרב אביחי רונצקי
12	יהודית שילת
13	משורין של היו"ר
14	רונן שובל
15	אביחי בוארון
16	משה סלומון
17	שרה אליאש
18	דני דיין
19	ענת רוט
20	שמעון ריקלין

שלב ו' – ריצה משותפת עם תקומה.

ההסכם שהתפרסם עם תקומה קובע שהמקומות ה- 2, 9, 14 ו 18 ינתנו לתקומה. ומה עם שאר המועמדים ? מכיון שזהו הסכם בין מפלגות, הרי שמקומם של האחרים נדחק אחורה, הבטחת היצוג ומקומו של נבחר המרכז הוא אך ורק לגבי הרשימה של הבית היהודי ואין בכוחה לשנות את הרשימה המשותפת. הנה אפוא הרשימה:

1	נפתלי בנט
2	אורי אריאל
3	איילת שקד
4	הרב אלי בן דהן
5	ניסן סלומיאנסקי
6	אורי אורבך
7	מוטי יוגב
8	ינון מגל
9	בצלאל סמוטריץ'
10	שולי מועלם
11	אבי וורצמן
12	ניר אורבך
13	הרב אביחי רונצקי
14	אורית סטרוק
15	יהודית שילת
16	משורין של היו"ר
17	רונן שובל
18	זבולון כלפה
19	אביחי בוארון
20	משה סלומון

האם זוהי הרשימה הודאית של הבית היהודי ? ממש לא !

היו"ר יכול לוותר על המשורין השני אך מאידך הוא יכול לשריין מישהו גם בחמישיה הראשונה. גם בתרחיש של שני משורינים, אם המשורין השני תהיה אישה – הרשימה תשתנה (ויהודית שילת תרד בחזרה למקומה ותמוקם בעשיריה השלישית). ויש עוד תרחישים שונים. חכו, יהיה מענין.

הבחירות המקדימות בבית היהודי – דעות והמלצות

אני לא קומיסר שמחלק פתקאות של 'כזה ראה ובחר'. אבל את דעתי בכל זאת מצאתי לנכון לפרסם. אני מקווה שיהיה מי שימצא תועלת בדברים אלו.

בבחירות לראשות המפלגה אני אבחר בנפתלי בנט. אמנם יש לי השגות לא מעטות על התנהלותו (בעיקר בתחום הפנים-מפלגתי) אולם אי אפשר להתכחש לכריזמה שלו, לרטוריקה המשכנעת שלו ולנאמנות המוצהרת שלו לערכי הציונות הדתית. אני מקווה שהאשראי שאנחנו נותנים לו יחזקו את הביטחון שלו הן כלפי חוץ והן כלפי פנים ויאפשרו לו לאמץ מודל משתף יותר של מנהיגות.

אורי אורבך

אורי אורבך הוא הראשון ברשימה שלי, לא בגלל ההומור שלו (תכונה חשובה ללא ספק) או בגלל היותו חלוץ העיתונאות הדתית בדורנו. שלש סיבות יש לי בשביל לתמוך באורי אורבך.

הראשונה היא הקיום הנמרץ של מצוות 'לא תגורו' הפוליטית. אורי לא חושש להביע את דעתו. בלי להתלהם, בלי להעליב, עם קורטוב של הומור עוקצני, הוא אומר את דעתו הכנה לקיצונים מכל הכיוונים, לשמאל, לימין, הפוליטי, הדתי, החברתי. הוא היה הראשון לצאת בתמיכה גלויה בניר ברקת, ברב דוד סתיו וברובי ריבלין. לא עושה חשבונות פוליטיים של רווח והפסד אלא תומך במי שראוי לתפקיד. ובכל זאת כשהנשיא ריבלין ביטל את הופעתו של בניון, היה זה אורבך שהגיב, בנימוס ותקיפות. אפשר אולי לא להסכים, אולם אי אפשר להתעלם מהיושרה הפוליטית המצטרפת ליושרה האישית.

סיבה חשובה לא פחות היא העובדה שמדובר באדם שבא לעבוד והוא אכן עובד. המשרד לאזרחים ותיקים ששימש עד לא מזמן כתירוץ לעוד משרה ממשלתית, הפך תחת השר אורבך למשרד פעלתן, יוזם ובועט. 'שלישי בשליקעס', כיתות מבוגרים בבתי ספר, שרות לאומי לפנסיונרים, פרויקט 'והגגדת לבנך ' (תעוד מורשת יהודי ערב ואיראן) ועוד.

הסיבה השלישית היא הסיבה האידאולוגית. אני מזהה את עצמי עם הזרם המרכזי של הציונות הדתית. זרם שמקפיד על שמירות מצוות ולא רואה שום סתירה בין עובדה זו ובין השכלה אקדמית, צריכת תרבות כללית, ערכים כמו קידום מעמד הנשים, זכויות אזרח ועוד. להערכתי, אורי אורבך הוא כיום הסמן הבולט ביותר וכמעט היחיד של זרם זה בהנהגת המפלגה. בהקשר זה הרצון שלי לחזק את הייצוג של זרם זה ישפיע מאד על בחירת שאר המועמדים.

איך מרכיבים רשימה?

אחת המכשלות העיקריות, אם לא העיקרית שבהן, אולי בעצם היחידה, להסכם איחוד בציונות הדתית קשור בשיטת בחירת הרשימה לכנסת. הבית היהודי עבר לשיטת בחירות המקדימות (פרימריס בלעז) ואילו תקומה עדין דבקה בשיטת הועדה המסדרת. ובשטח יש מי שתומך בשיטת האלקטורים, כלומר בחירת רשימה על ידי מרכז המפלגה (שהוא עצמו נחבר על ידי המתפקדים).

פסח סדום

כשמגיעים המלאכים לסדום, מקבל אותם לוט, בסגנון אברהמי: "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:". מעיר על כך רש"י 'פסח היה' והתמיהה גדולה – הרי יציאת מצרים תתרחש בעוד יותר מ 400 שנה (יצחק עוד לא נולד ועוד לא החל מנין 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה') ומה בא רש"י לומר ? רק בשל אזכור המצות ?

אולם אם נעיין בפרשת 'בא' ובמאורעות שהביאו ליציאת מצרים נראה דמיון למאורעות שקרו ללוט ומשפחתו. בשני המקרים הטובים המיועדים להצלה מוקפים בסביבה מרושעת, בשני המקרים מחליט הקב"ה להעניש קשות את הרשעים. גם בנ"י במצרים הצטוו להשאר בבית ולסמן את הפתח כדי שצרת מכת בכורות תפסח עליהם. גם לוט נגרר הביתה והפתח נעלם מעיני הפורעים שבחוץ לאחר שהוכו בסנוורים בידי המלאכים.

כמו בני ישראל גם לוט נדחף לצאת בבהילות מהמקום המוכה וכל ההבדל הוא שבנ"י יוצאים אחרי המכה ולוט – לפניה.

לפיכך אפשר לומר שהמונח 'פסח' מסמן לאו דוווקא את יציאת מצריים אלא את מעשה ה'פסיחה' שבו בורר הקב"ה להציל את הצדיקים (יחסית) בזמן שהווא מעניש את הרשעים. המצה משמשת כאן כאקדח של המערכה הראשונה העתיד לירות בשלישית. המצה, לחם העוני הנאפה במהירות מסמל את ההמלטות הבהולה של הצדיק מתוך מלתעות האסון הניחת על הרגע.

אשר על כן - אם ראית מצה בתחילת הפרק, דע שעוד מעט קט ינצל הצדיק ביציאה בהולה שטרם הספיקה להחמיץ.

לי"ב במרחשוון

יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל.

במוצאי שבת, אור לי"ב במרחשון תשנ"ו, בסיומה של עצרת פוליטית בכיכר שנקראה אז 'כיכר מלכי ישראל', בעת שירד מהבמה, נורה ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, בידי מתנקש יהודי שהתנגד לדרכו הפוליטית של ראש הממשלה. ראש הממשלה מת מפצעיו זמן קצר לאחר שפונה לבית החולים. בן 73 היה במותו.

יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !

הרצח היכה בתדהמה את הציבור כולו. האווירה הפוליטית טרם הרצח היתה קשה וטעונה. המחלוקת הפוליטית בכל הקשור להסכמי אוסלו (הסכמים שבמסגרתם ניתן שלטון עצמי לערבים במספר ערים ברחבי יש"ע) הביאה לשיאים של התבטאויות והתבטאויות שכנגד, אולם איש לא העלה בדעתו שהמחלוקת תדרדר לכדי אלימות, בוודאי לא לכדי רצח פוליטי.

יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !

אתן הקוראות את הדברים הללו עוד טרם נולדתן כשאירע הרצח. עבורכן יצחק רבין הוא היסטוריה. אני חושש שרובכן לא מכיר את האיש ואת פועלו. אבל למען האמת – היום זה לא משנה כלל. כי בי"ב במרחשוון איננו זוכרים את מעשיו של יצחק רבין ולא את פועלו למען המדינה עוד מלפני שקמה. גם איננו מעלים על נס את עמדותיו הפוליטיות אשר יש מי שיהללן ויש מי שיגנה אותן. אנחנו צריכות לזכור דבר אחר לגמרי.

יהודי רצח את ראש ממשלת ישראל !

מעבר לצווי הבסיסי שכולנו מכירות של 'לא תרצח', היה במעשה הזה משום חילול שם ישראל בגויים. מעתה נראה העם היושב בציון כלא יותר טוב מכל אומה אחרת שקורות ימיה מגואלות בדם של יד איש באחיו. אם חשבנו להיות 'אור לגויים', הרי שנכזבה תוחלתנו או למצער – נדחתה.

אז מותר להתווכח, מותר למחות, מותר להפגין, מותר להתארגן ולהחליף בבחירות את השלטון. לפתור את הבעיות שלנו באלימות ? זה – לא !.

למען האמת כבר היה דבר שכזה בהיסטוריה שלנו כששליטה האחרון של יהודה, או שרידי יהודיה, נרצח בידי מקורב למלכות. עד היום אנו צמים לזכר רציחתו של גדליה בן אחיקם. לא משום שלא היו גדולים כמותו, אלא משום שדרך הסתלקותו מהווה תמרור אזהרה. חבל שלא שמנו לב לתמרור זה.

(דברים שכתבתי לתלמידות אולפנא אחת)

אהוי ! אופק מדיני מימין

מעבר למים בוהקים

נפרשים כוכבים לבלי חוק

לוגמים ערפילים רכים

סביב האופק הרחוק

(מתוך Auf dem See  של גיתה, התרגום שלי)

המושג 'אופק מדיני' מתאים ככפפה ליד למצב הפוליטי במזרח התיכון. כמו שכל ספן יודע, האופק ההוא מושג בלתי מושג. לעולם אי אפשר להגיע לאופק (אלא אם אתה רבה בר בר חנה או, להבדיל, סינבד הספן). במזרח התיכון השלום נמצא, נכון לעכשיו, באופק (המדיני) כשכל אחד (אולי למעט ג'ון קרי) מבין ששלום אמיתי ובר קיימא במזרח התיכון הוא חלום באספמיא אפילו במקרה הפשוט יחסית של המאבק הישראלי-ערבי, על שלום בין סונים ושיעים בכלל אין על מה לדבר.

ראוי לתהות על השאלה איך הגענו למציאות שמדינת ישראל מוצאת עצמה מתדיינת אל מול עם סמי-פיקטיבי, עם שהומצא כחלק מהמערכה המדינית-צבאית נגד ישראל וקם על יוצרו (ועלינו). אולם בשלב זה נוותר על המחקר ההיסטורי המענין הזה ולמרות שברי שיש לו השלכות מעשיות גם על התנהלותנו כיום ננסה לדון להלן במציאות כפי שהיא מונחת מול פנינו בבחינת 'אין לו לדיין' וגו'.

ראשית, נפריד בין שתי שאלות שאמנם קשורות זו בזו, אך לכל אחת קיום נפרד. השאלה הראשונה היא בטחונית – כיצד צריכה מדינת ישראל לפעול אל מול האיומים הקיומיים שמציבים לפתחה הארגונים והמדינות במזה"ת. מדאעש הרחוק (עדין) והחמאס והחזבאללה הקרובים, מאיראן, האוטוטו גרעינית, ועד הרשות הפלשתינית האוטוטו באו"ם. כל אלו (ורבים אחרים) שוחרים את רעתה של מדינת ישראל, רעתו של העם היהודי וכמסתבר – את רעתו של העולם הדמקורטי כולו.

השאלה השניה היא ערכית-חברתית. מה צריכה להיות המדיניות של מדינת ישראל כלפי המיעוט (הלא כל כך מועט) של ערבים שחי תחת שלטון המדינה. הכוונה לא רק למיליון ומשהו הערבים המתגוררים ביו"ש אלא גם לשני מיליון פלוס ערבים אזרחי המדינה (ויש שמכניסים לקלחת גם את מיליון וחצי ערביי רצועת עזה).

השאלות הללו נפרדות מפני שגם לו לא היה ולו ערבי אחד לרפואה תחת שלטון המדינה, עדין היינו תחת איומים כאלו או אחרים ומפני שגם אלמלא היינו מאוימים, עדיין היינו צריכים לעסוק בשאלת היחס למיעוטים.

לפני שנמשיל כדאי להעיר שתי הערות חשובות:

א.      בניגוד למה שמנסים לספר לנו, הסוגיה הטריטוריאלית היא סניף של השאלה הראשונה. שטחים שאין בהם ערבים אינם קשורים לשאלת השליטה בעם זר. אולם הסוגיה הטריטוריאלית היא זו שבעצם גורמת לכל הבעיה שכן הנחת היסוד של המחנה הציוני במדינה היא שארץ ישראל, כולה, היא ביתו הלאומי של עם ישראל ולא של שום עם אחר זולתו. יש"ע איננה הפיליפינים או הודו והקולוניאליסטים כאן הם הערבים.

ב.       הערבים אזרחי המדינה הם חלק מהסיפור. זה אולי מאד לא 'פוליטקלי קורקט' אבל מעבר לכל השגיאות שעשתה מדינת ישראל בכל הנוגע לטיפול במיעוט הערבי, הן מבחינת הזכויות והחובות והן מהבחינה של ההזדהות האזרחית, במציאות של ימינו כל פתרון מדיני חייב לכלול פרק התיחסות לסוגיה כואבת זו שבה גם האזרחים הערבים יצטרכו להבין (או לבחור) את מקומם במארג האזרחי של מדינת ישראל.

ונחזור לשאלות שלנו. העולם חושב (בטעות) שפתרון הבעיה השניה יביא במילא לפתרון הבעיה הראשונה. על פי תפיסה זו שורש כל הרע ההוא ב'כיבוש' ואם רק תפסיק ישראל לשלוט ביש"ע – יבוא קץ לכל האיומים והצרות ושלום על ישראל. גם בארץ בקרב חלקים בשמאל שוררת תפיסה זו (ולעיתים היא הופכת למגוחכת ומקור לבדיחות אינספור). כתוצאה ממחשבה זו אנחנו מוצפים ברעיונות של 'אופק מדיני' שעיקרם הוא שויתורים ישראליים כאן ועכשיו יביאו לשלום המיוחל באופק.

זוהי מחשבה נואלת אשר הוכחה כשגויה לא פעם ולא פעמים בניסיונות שלממשלות שמאל, או ממשלות ימין שקידמו סדר יום שמאלי. אשר על כן צריך קודם כל לקבוע שלאמיתו של דבר אין לשמאל שום תוכנית מעשית היכולה לקרב אותנו לשלום המיוחל. כל ההצעות מתימרות למעשה לפתור את הבעיה השניה (תוך שרבוב הסוגיה הטריטוריאלית לפתרון) כשהן מתעלמות או מתכחשות לבעיה הראשונה שרק תוחרף שבעתיים כתוצאה מהפתרון המוצע. מדובר אפוא בפתרונות שלקוחים מעולם הפנטזיה וזה שרבים שבויים בקונספציה ורואים בהם רעיונות מעשיים רק מרחיק את האפשרות למצוא הצעות מציאותיות.

לכן השאלה על ההתנהלות המוצעת למדינת ישראל מונחת לפתחם כל הצדדים בחברה הישראלית ועצם הניסיון להעמיד פנים שרק הימין טרם הרים את הכפפה, היא חלק ממערכת תעמולתית שיש לתהות על מטרותיה.

אבל למרבה הצער הדינמיקה העולמית שאנחנו חלק ממנה לטוב ולרע, תובעת מאיתנו התיחסות גם לשאלה השניה. לכאורה גם המוסר היהודי תובע זאת מאיתנו אלא שמכיון שהקונספציה השלטת דוחפת לכיוון של פתרון הבעיה השניה על חשבון הראשונה תוך התעלמות מהזכויות הלאומיות של עם ישראל, הרי שנוצרת תחושה של 'אין מוצא'.

אורי אליצור ז"ל ואחרים, סברו שאפשר להתעלם או להתגבר על הבעיה השניה והתרכזו בבעיה הראשונה. לדעתם סיפוח יו"ש (את עזה – גם הם לא רצו) יקטין את הסיכון הביטחוני ויעשה צדק עם הדרישה הלאומית הישראלית. את הבעיה השניה הם רצו לפתור בצורה הוגנת – מתן אזרחות לכל ערביי יש"ע. לדעתם בכל מקרה יישמר רוב יהודי במדינת ישראל. אולם רבים וטובים במחנה הציוני דחו את ההצעה. מדינת ישראל מתקשה להתמודד עם מיעוט של 20% ואיך תתמודד עם מיעוט שלכל הפחות ימנה 35% ויתכן שגם 45% ?

נסכם את ההצעות הקיצוניות בטבלה הלקוחה מעולם תורת המשחקים

	ויתור על יש"ע וערבייה (ואולי גם ויתור על שטחי מדינה מאוכלסים בערבים)	סיפוח יש"ע וערבייה (ומתן אזרחות ישראלית לכולם)
מחיר ההצלחה	אובדן ריבונות בחלק משטחי א"י.	מיעוט ערבי ניכר במדינה.
מחיר הכשלון	טרור רקטי בכל המדינה, המשך תביעות ערביות על שטחי ישראל.	מדינה דו לאומית

כמו בבעיות רבות שבהן פתרונות הקצה נראים טוב אם התרחיש הטוב יתממש אך קטסטרופליים אם יתממש תרחיש ה worst case, נחלקים התומכים בהערכת הסיכויים של כל תרחיש. אולם מסתבר שעדיף לנסות ולמצוא פתרון ביניים אשר לא יהיה מושלם משום היבט אך למצער לא יהיה קטסטרופלי משום צד.

הצעות כאלו קיימות על השולחן. חסרונן הוא בעיקר חוסר מוכנות של אליטות משפיעות לתמוך בהן ובמציאות שנוצרה – אין הן זוכות לתמיכה גם בחוגים בין לאומיים שכאמור התקבעו על רעיון 'שתי המדינות' למרות מופרכתו.

הצעה ותיקה היא הצעתו של השר לשעבר הרב בני אלון – 'היזמה הישראלית'. עיקרו של מתווה זה הוא דגש על הפן ההומאני של הסכסוך. ליזמה שלשה עקרונות: שיקום הפליטים בארצותיהם, ריבונות ישראלית ביו"ש כשלערבים שם תוענק אזרחות ירדנית, שיתוף פעולה אזורי.

הצעה חדשה היא של השר נפתלי בנט – 'תוכנית ההרגעה'. התוכנית מבוססת על מהלך חד צדדי של סיפוח אזור C  בלבד ומתן אוטונומיה משמעותית לתושבי אזורי A  ו B בדגש על השקעות גדולות בתשתיות כלכליות.

האם תוכניות אלו מעשיות לטווח המיידי? למרבה הצער כנראה שלא, בייחוד כשהשמאל  הישראלי מתעקש להיות יותר קתולי מהערבים. כמו הצעות השמאל, גם תוכניות הימין מתנפצות אל מול משברי המציאות, אולם לפחות על הנייר הן יותר הגיוניות מהצעות השמאל כך שהתהיה 'היכן הרעיונות של הימין' אין לה שחר.

אז מה יהיה? איזו הצעה כדאי לקדם? האם יש סיכוי להתקדמות מדינית? למרבה הצער, בייחוד לאור התהפוכות המדיניות במזרח התיכון, קשה לדבר על בשורות טובות. השלום נותר באופק ואנחנו נותרנו עם שאלות קיומיות בהווה. ניהול הסכסוך הוא המטרה המרכזית, כך נראה, בהנהגת המדינה, הייתי רק מציע שבמקביל תופעל תוכנית ארוכת טווח לשינוי התפיסה העולמית כך שפתרונות טובים יותר, הן בהיבט הציוני, הן בהיבט ההומניטרי והן בהיבט הבטחוני, יוכלו להיות מועלים על השולחן בסיכויים טובים יותר.

 (תגובה למאמר של יאיר שלג. נשלח למקור ראשון אך לא פורסם)