למי המכינות. תגובה למאמרה של נועה איתם "מכינה לעם הארץ" (כ"ב בטבת, 16/1)
ראשית, גילוי נאות: לא הייתי תלמיד ישיבת הסדר, ואפילו מכינה לא עשיתי. סתם שמונה שנים בצבא "רגיל". בסולם של נועה איתם אין לי בכלל מדרגה. מה יש מתחת ל"עם הארץ"? אולי שייגץ. מאידך גיסא, אני מלמד במוסד שיש בו גם משום המכינה וגם משום ישיבת ההסדר, אבל מפני שזה מוסד לבנות, זה אולי שייך לעולם ההפוך.
האנלוגיה המכלילה והמצחיקה משהו בין ישיבת הסדר-שווה-תלמיד חכם ומכינה-שווה-עם הארץ, אין לה (כמו הכללות רבות) על מה להסתמך. לא כל בוגרי ישיבות ההסדר הם תלמידי חכמים, ולא כל בוגרי המכינות הם עמי ארצות. ההתמדה לשבת לאור הפלורסנטים של בית המדרש, איננה ערובה להבנה נאותה של סוגיית גמרא, שלא לדבר על אמירת סברה ישרה.
- - -
הדעה כי אין סתירה בין היות תלמיד חכם להיות איש מעשה, היא נכונה עד מאוד. יש רק לשאול מדוע מנסים שני הצדדים להשריש את הרעיון כי על הנער לוותר על אחת משאיפותיו. לא מצאנו בארץ כמעט מוסד אחד המקדש את השילוב הקדוש, שהוא אבן היסוד להשקפה הציונית-דתית, של תורה ועבודה. נראה כי כל מי שפונה למקצועות החול ולהיכל האקדמיה, מורד לכל הפחות לדרגת "בעל בית". תלמיד חכמים אמיתי, כך מטפטפים לנו בהשפעת השקפות זרות, הוא מי שממית עצמו באוהלה של תורה (ושוכחים שתורתנו, תורת חיים היא). מאידך גיסא, מי שמכניס את שגרת לימודו לאוניברסיטה, נתקל בחומת לעג בצורה.
המצב דורש שינוי. בין השאר, על ידי ניתוח מדוקדק של תפקיד מערכות החינוך שלנו, כולל מערך ישיבות ההסדר והמכינות.
האמנם קל ללמוד גמרא? למצער, סוברת איתם, אין זה קשה יותר ממפרט טכני של צוללת. דומה כי הוויכוח על שיטת לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות מוכיח כי אין זה קל ללמוד תורה. שעות רבות וסדרי ערב אין קץ, ועדיין מתחבטים הר"מים איזו דרך יאה ללמד גמרא להמונים.
המציאות מראה כי השנים הרבות שעות הסדר והחברותא האין סופיות, ומאות עמודי הגמרא שנלמדו על פי מראי המקומות של הר"מים אינן מביאות את בן הישיבה הממוצע לכדי המיומנות הבסיסית, לכאורה, של לימוד דף גמרא באופן עצמאי (ואל תשלו את עצמכם שבישיבות החרדיות המצב טוב יותר).
צריך להודות כי לא כל אחד יכול להגיע למדרגה סבירה בלימוד גמרא. ומי קבע שזו תכלית האדם בכלל? הרי אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ! ומדוע נחשבים לימודי המחשבה, המוסר, המשנה, ההלכה והתנ"ך לנחותים? אמנם לא מכאן יצאו גדולי התורה, אבל לא כל לומד גמרא הוא בבחינת פוטנציאל לגדלות. בנוסף, לא כל מי שיש בכוחו ללמוד גמרא, גם נהנה מכך. מה תועלת יש בלימוד שאין הלומד (המבוגר) נהנה ממנו? גם מי שנפשו חשקה בגמרא, ויש בכוחו להבין סוגייה על בוריה, ונכון הוא לצלול בים התלמוד הרחב והעמוק יודע היטב כי התורה מתשת כוחו של אדם. דומה כי קל בהרבה ללמוד פיסיקה, מאשר ש"ס ופוסקים. סהדי במרומים שלא היה לי מבחן קשה כמבחן ב"איסור והיתר" בכל שנותיי באקדמיה.
אם אמנם אנו מקבלים את ההנחה שלימוד אינטנסיבי של גמרא ופוסקים איננו יכול להיות נחלת הכלל, יש ליעד את המסגרת הייחודית לכך (ישיבת ההסדר) לאותם אלה המסוגלים לכך; תוכנית לימוד למצטיינים ומשקיענים. ומה יעשו השאר?
אם כן, ההבדל בין ישיבת ההסדר והמכינה, איננו קיים, למעשה. מדובר בשתי מגמות של אותו מוסד מגמה ללימוד גמרא אינטנסיבי ומגמה כללית יותר. יכול מוסד מכובד להכיל בקרבו את שתי המגמות. התוצר איננו צריך להימדד אלא בהתאם לציפיות.
ומה לגבי הציפיות של החברה? האם נוכל להרשות לעצמנו בוגרים יראי שמיים, המכשילים את עצמם באיסורים חמורים בשל אי ידיעה? על המחנכים והר"מים לדאוג שבוגריהם ידעו שיש לבדוק ולברר, לשאול חכם כשיש ספק וגם אם אין, לקבוע עיתים לתורה גם לאחר סיום הלימודים, ולדעת שתמיד אפשר וצריך ללמוד עוד.
(פורסם בהצופה)
ראשית, גילוי נאות: לא הייתי תלמיד ישיבת הסדר, ואפילו מכינה לא עשיתי. סתם שמונה שנים בצבא "רגיל". בסולם של נועה איתם אין לי בכלל מדרגה. מה יש מתחת ל"עם הארץ"? אולי שייגץ. מאידך גיסא, אני מלמד במוסד שיש בו גם משום המכינה וגם משום ישיבת ההסדר, אבל מפני שזה מוסד לבנות, זה אולי שייך לעולם ההפוך.
האנלוגיה המכלילה והמצחיקה משהו בין ישיבת הסדר-שווה-תלמיד חכם ומכינה-שווה-עם הארץ, אין לה (כמו הכללות רבות) על מה להסתמך. לא כל בוגרי ישיבות ההסדר הם תלמידי חכמים, ולא כל בוגרי המכינות הם עמי ארצות. ההתמדה לשבת לאור הפלורסנטים של בית המדרש, איננה ערובה להבנה נאותה של סוגיית גמרא, שלא לדבר על אמירת סברה ישרה.
- - -
הדעה כי אין סתירה בין היות תלמיד חכם להיות איש מעשה, היא נכונה עד מאוד. יש רק לשאול מדוע מנסים שני הצדדים להשריש את הרעיון כי על הנער לוותר על אחת משאיפותיו. לא מצאנו בארץ כמעט מוסד אחד המקדש את השילוב הקדוש, שהוא אבן היסוד להשקפה הציונית-דתית, של תורה ועבודה. נראה כי כל מי שפונה למקצועות החול ולהיכל האקדמיה, מורד לכל הפחות לדרגת "בעל בית". תלמיד חכמים אמיתי, כך מטפטפים לנו בהשפעת השקפות זרות, הוא מי שממית עצמו באוהלה של תורה (ושוכחים שתורתנו, תורת חיים היא). מאידך גיסא, מי שמכניס את שגרת לימודו לאוניברסיטה, נתקל בחומת לעג בצורה.
המצב דורש שינוי. בין השאר, על ידי ניתוח מדוקדק של תפקיד מערכות החינוך שלנו, כולל מערך ישיבות ההסדר והמכינות.
האמנם קל ללמוד גמרא? למצער, סוברת איתם, אין זה קשה יותר ממפרט טכני של צוללת. דומה כי הוויכוח על שיטת לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות מוכיח כי אין זה קל ללמוד תורה. שעות רבות וסדרי ערב אין קץ, ועדיין מתחבטים הר"מים איזו דרך יאה ללמד גמרא להמונים.
המציאות מראה כי השנים הרבות שעות הסדר והחברותא האין סופיות, ומאות עמודי הגמרא שנלמדו על פי מראי המקומות של הר"מים אינן מביאות את בן הישיבה הממוצע לכדי המיומנות הבסיסית, לכאורה, של לימוד דף גמרא באופן עצמאי (ואל תשלו את עצמכם שבישיבות החרדיות המצב טוב יותר).
צריך להודות כי לא כל אחד יכול להגיע למדרגה סבירה בלימוד גמרא. ומי קבע שזו תכלית האדם בכלל? הרי אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ! ומדוע נחשבים לימודי המחשבה, המוסר, המשנה, ההלכה והתנ"ך לנחותים? אמנם לא מכאן יצאו גדולי התורה, אבל לא כל לומד גמרא הוא בבחינת פוטנציאל לגדלות. בנוסף, לא כל מי שיש בכוחו ללמוד גמרא, גם נהנה מכך. מה תועלת יש בלימוד שאין הלומד (המבוגר) נהנה ממנו? גם מי שנפשו חשקה בגמרא, ויש בכוחו להבין סוגייה על בוריה, ונכון הוא לצלול בים התלמוד הרחב והעמוק יודע היטב כי התורה מתשת כוחו של אדם. דומה כי קל בהרבה ללמוד פיסיקה, מאשר ש"ס ופוסקים. סהדי במרומים שלא היה לי מבחן קשה כמבחן ב"איסור והיתר" בכל שנותיי באקדמיה.
אם אמנם אנו מקבלים את ההנחה שלימוד אינטנסיבי של גמרא ופוסקים איננו יכול להיות נחלת הכלל, יש ליעד את המסגרת הייחודית לכך (ישיבת ההסדר) לאותם אלה המסוגלים לכך; תוכנית לימוד למצטיינים ומשקיענים. ומה יעשו השאר?
אם כן, ההבדל בין ישיבת ההסדר והמכינה, איננו קיים, למעשה. מדובר בשתי מגמות של אותו מוסד מגמה ללימוד גמרא אינטנסיבי ומגמה כללית יותר. יכול מוסד מכובד להכיל בקרבו את שתי המגמות. התוצר איננו צריך להימדד אלא בהתאם לציפיות.
ומה לגבי הציפיות של החברה? האם נוכל להרשות לעצמנו בוגרים יראי שמיים, המכשילים את עצמם באיסורים חמורים בשל אי ידיעה? על המחנכים והר"מים לדאוג שבוגריהם ידעו שיש לבדוק ולברר, לשאול חכם כשיש ספק וגם אם אין, לקבוע עיתים לתורה גם לאחר סיום הלימודים, ולדעת שתמיד אפשר וצריך ללמוד עוד.
(פורסם בהצופה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה